דברי מבוא מאת פרופ' יורם צפריר
הנוסח הראשון של דברי מבוא אלה חובר כאשר דוד עוד היה עמנו. גזר הדין כבר היה ידוע, אבל לא נתפס, ובכוח התקווה עמד דוד מול עינינו פעיל ויוצר כתמיד. ימים ספורים לאחר מכן הכניע אותו גופו ונותרו רק הכאב, והגעגוע והמיית הלב הגדולה. הספר הזה, המכיל חלק מכתביו של דוד עמית, שהתפרסמו בבמות שונות, מציג לפנינו משהו מטובו וחכמתו של דוד החוקר, איש הספר ואיש השדה.
דוד עמית הרבה לכתוב, ומבחר זה ממאמריו מציג בפני הקורא רק חלק מיצירתו, הדנה בפני הארץ ובשרידי עברה. לנושאים האלה הקדיש דוד שנים רבות של לימוד וחקירה. הייתה לי זכות גדולה ללוות אותו ולהתלוות אליו בשלבים שונים של פעילותו הארכאולוגית, עד שהפך לחוקר מובהק של ארץ ישראל, איש שדה מצוין ואיש אקדמיה המרבה ללמוד ולכתוב ולתרום מחכמתו, לנו עכשיו ולדורות שיבואו אחרינו.
אך למרות העובדה שהספר שלפנינו מוקדש לענייני מדע, אני מבקש לפתוח כאן בסיפור על פגישה לילית אחת עם דוד אשר הותירה בי רושם עז ונחרתה בזכרוני כמכוות אש. במלחמת לבנון הראשונה, המכונה 'מלחמת שלום הגליל', שירתתי כקצין חינוך של אוגדת מילואים, שאחת מחטיבותיה הוצבה בצידון. דוד, שהיה אז סגן מפקד גדוד בחטיבת המילואים ה"דרומית" של הצנחנים, הגיע למקום עם גדודו. ימים אחדים לאחר מכן, כאשר שוחררה היחידה שלי, ביקשתי את דוד, והוא שכנע את גור מפקדו, שיסכים לצרפני לגדוד שלהם. המלחמה הייתה רעה בעיני, אך ידעתי שלא אקנה לי זכות לדבר נגדה אם לא אהיה עם החיילים המשרתים בלבנון. לאחר זמן עלה הגדוד צפונה, לסביבות העיירה דמור, בהתארגנות לכיבוש מערב בירות. אני התקדמתי אז בעזרת קביים, מזכרת מפציעה אחרת, אבל סייעתי בהדרכות בלבנון ועיקר בתחום המודיעין, כולל הדרכה של חיילי הגדוד ממרומי הסילו בנמל בירות על נתיב הלחימה המיועד להם בבירות, בין בתי קומות נטושים ומאיימים.
אולי גרם לכך המתח שהעלתה בנו תכנית המלחמה, ואולי הייתה זו תחושת החברות המתגברת בנסיבות כאלו, אבל לילה אחד, ישבנו בחבורה קטנה ודוד החל לספר באריכות את סיפור הקרב בסואץ במלחמת יום הכיפורים. ככלל, הדברים היו ידועים, שהרי קיבל על כך את עיטור המופת, אבל לדבריו הייתה זו הפעם הראשונה שדיבר ארוכות ובגילוי לב כה גדול. דוד היה אז קצין צעיר בגדוד צנחני המילואים של יוסי יפה. יוסי, איש מופת לעצמו, היה נערץ ואהוב על כל מכריו, ולימים נהרג כשעלה עם רכבו על מוקש במהלך אימונים. לגדוד הצנחנים היו אבדות רבות. עיקר הכוח פונה מן ההתחלה וחלק אחר, בהם פצועים רבים, נלכד בעיר והתבצר בבניין המשטרה של סואץ. עמם היה יוסי המג"ד שנפצע ואיבד את הכרתו לשעות אחדות. דוד החליף אותו בפיקוד על עשרות הלוחמים הנצורים, ובהם פצועים רבים, שהיו מוקפים בכוחות מצריים גדולים. הכל על כתפיו, הפיקוד, ניהול הקרב נגד המצרים שמסביב, וההכנה לפריצה חזרה אל מעבר לקווים.
זכרונו של דוד היה חי, כאילו הוא חוצב את הדברים מתוכו, אך דיבורו ענייני ומדויק. הוא צרף פרט לפרט, כאילו לא עברו תשע שנים. קולו שקט ואנחנו הקשבנו שותקים ונדהמים. זיכרון הלילה הזה נטבע בי וחזר ועלה פעמים רבות; חשבתי איך פיקד בקול שקט וצלול, בהיר וענייני גם כשהיה נתון תחת אש חזקה.
כעשרים שנה יותר מאוחר פרסמו רונן ברגמן וגיל מלצר בספרם מלחמת יום כיפור – זמן אמת, תעתיק של שיחה בקשר בין אלוף הפיקוד, שמואל גורודיש, עם אחד קצין בשם דוד. המחברים מציינים כי "יחסית למצב הקטסטרופלי בו מצוי הכוח הנצור, קשה שלא להיות מופתע מקור הרוח שמגלה הקצין בשיחה עם אלוף הפיקוד." באותה שיחה עם האלוף מתאר דוד את עוצמת המצרים סביב "(אני חושב שאנו מוקפים לגמרי)," את המצב החמור של האספקה והתחמושת; "(אספקה ותחמושת במצב חמור. ננסה לקחת מהכלים השרופים שלנו)."עם מפה בידו הוא מתווה את דרכי החילוץ האפשריות.
לא לפאר את דוד עמית הבאתי את הסיפור הזה. הוא צוין כאן, במבוא לספר שלפנינו העוסק במדע, כיוון שהוא מאפיין גם את דרך עבודתו המדעית של דוד. שקידה שיטתית וחשיבה מקורית, מקצועיות ועומק, התנסחות מדויקת ולשון בהירה מאפיינים את כל כתביו. רשימת פרסומיו של דוד מפליאה באורכה ובגיוונה ורוחב היריעה הוא עצום. הרשימה הביבליוגראפית הנלווית לספר שלפנינו מציגה את עושרה ואת גיוונה של פעילותו. בין כתביו אנו מוצאים מכלול עצום של פרסומים, בהם חוברות הדרכה ומסלולי סיור, מדריך חדש ומפואר לדגם ירושלים בימי בית שני, פרסומים של חפירות ותגליות ארכאולוגיות, וכן עבודות המחקר למ"א על מקואות בהר יהודה ועבודת הדוקטור שלו על בתי הכנסת העתיקים ביהודה. מקום מיוחד שמור ברשימת כתביו לספרים שערך וכתב עם חנה, רעייתו לחיים וחברתו לכתיבה. אחד הוא ספר שערכו ועיקרו מסלולי סיורים עם המקורות (בעיקר המקרא וספרות חז"ל) בצפון הארץ והאחר הוא ספר ילדים מרהיב על גלגוליו של רחוב בירושלים מראשית היותה לעיר ועד היום.
דוד עמית הגיע אל הארכאולוגיה מן השדה. כמנהל ומדריך בבית ספר שדה שהקים יהושע כהן בכפר עציון הקדיש הרבה מזמנו לסיורים באתרים, גילוי שרידי עבר וחשיפתם. הוא החל כחובב, נטל חלק בחפירות והמשיך כסוקר, חוקר וארכאולוג עצמאי. בראשונה ניסה לשלב את אהבתו זו לעבודתו בבית ספר השדה ובקיבוצו כפר עציון. ב 1983 למד בישיבה הגבוהה של הקיבוץ הדתי ואחר כך שימש כמזכיר היישוב. הארכאולוגיה לא הרפתה ממנו ושנים מעטות לאחר מכן כבר נרשם כתלמיד מן המניין במכון לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים. כאן התמסדה הברית שלו עם המחקר הארכאולוגיוכאן הפך דוד, תמיד בהצטיינות, מחובב לאיש מקצוע מעולה. זכיתי להיות אחד ממוריו של דוד, אבל באותה העת עצמה הייתי תלמידו. בשדה, כמו גם בכתה, הוא ידע להציג את חידושיו ואת טיעוניו, תמיד מקוריים ובדוקים היטב. אני זוכר כיצד הלכתי אחריו בסביבות חברון, לבחון את מקוואות הטהרה היהודיים מימי בית שני שגילה וחקר – עליהם כתב את עבודת המ"א המצוינת שלו.
כאמור, דרכו של דוד אל המדע קדמה ללימודיו הפורמאליים. אהבת הארץ בערה בו, אבניה, דרכיה, נופיה ומקורות המים של הארץ הם נושאים שגורים בעבודתו. אישיותו המחקרית צמחה במסלול אופייני של מי שבא מן השטח: בראשונה היו הגילויים הקשורים בהכרות עם השטח, הליכה חקרנית בעקבות דרכים עתיקות וגילוי של אמות מים לערים ולמבצרים, חלקן דבוקות למצוקי הנחלים במדבר יהודה. כאן נדרשו גם אומץ ונחישות והתעקשות שאינה מוותרת – אלו התכונות שאפיינו את דוד. בין היתר סקר את מערכות המים העתיקות של מבצר סרטבה-אלכסנדריון, ואדי קלט ומבצר קפרוס, חורבת קומראן ורכס הקרנטל החולש על בקעת יריחו. עניין המים היה קרוב ללבו ובמהרה יזם וארגן כנס הרצאות על אמות מים עתיקות ביד יצחק בן צבי. ההרצאות עובדו למאמרים וכונסו, יחד עם מאמרים רבים אחרים בספר מפואר על אמות המים (עורכים דוד עמית, יזהר הירשפלד ויוסף פטריך). הספר, אשר התפרסם בעברית ובאנגלית, הפך לספר יסוד בתחום. לנושא זה מוקדש אחד משערי הספר שלפנינו, מים חיים, הדן באספקת מים ומתקני מים עתיקים ומאוחרים, ועוד שלושה שערים: מקדש מעט ובו מאמרים הדנים באדריכלות ובאמנות של בתי הכנסת הקדומים; טביעת חותם המביא ממצאים של טביעות וכתובות מימי בית שני, ושער נוסף: אבן, הר ומדבר, ובו דיונים העוסקים בכלי אבן, מערות מפלט וגילויים הקשורים במרד בר-כוכבא. מכל המחקרים המובאים כאן עולים רוחב היריעה, הבקיאות, העומק והמקוריות בהם מצטיינים מחקריו.
דוד למד ארכאולוגיה כללית, הוא וחפר לא מעט גם באתרים לא יהודיים, אבל אין ספק שעיקר מומחיותו ואהבתו הוקדשו לשרידי העבר ולהיסטוריה העתיקה של היהודים בארץ. לצד ההכרות האינטימית עם ארץ ישראל ולצד השליטה באומנות החפירה הארכאולוגית וניתוח הממצאים העולים מן האדמה, עמדה לזכותו בקיאותו העמוקה במקורות חז"ל. המשנה, התלמוד והמדרשים מאירים הרבה ממחקריו ומן הצד האחר יגלה הקורא דיון בתגליות המאירות מצידן באור חדש וריאלי את המקורות. מאמריו על בתי הכנסת, אלה שחפר בעצמו בדרום הר חברון ואלה שחפרו אחרים בגליל הם אולי הנושא הבולט ביותר בקובץ. תכנית המבנים, הפסיפסים המרתקים או מנורת שבעת הקנים העשויה שיש מחורבת מעון, הם נקודת מוצא למחקר עמוק ויסודי. יותר מפעם משווה המחבר את בתי הכנסת של ימי בית שני עם אלה שנבנו עשרות שנים לאחר החורבן. הוא מראה את השינוי המהותי – מכאן בתי תפילה ולימוד, שהם לוואי לעבודה במקדש, ומכאן בניינים ההופכים בעצמם למקדש מעט, מצוידים בבמה ובגומחת ארון קודש הפונה לירושלים. האדריכלות ועיצוב הפנים, הריהוט ששחזורו מסתמך הן על שרידים הן על תיאורים אמנותיים, הם ראי של הקיום היהודי בארץ. ההתחקות אחרי "המצב האנושי" של היחידים ושל הקהילות, המבטאים באדריכלות של בניני התפילה ובאמנותם את דעתם ואת אמונתם היא לב לבו של המחקר. טביעות על חותמות לחם יהודיים עם המלה 'שביעית' מביאה את דוד לתהיות כיצד התקיימו יהודים באזורי ספר הארץ במצב המצוקה הכרוכה בשנת השמיטה; האם השתמשו בתבואה שנקצרה בשנה הקודמת ואוחסנה, או שמא קיבלו היתר, כצו שעה, להשתמש בתבואה שנקנתה מידי שכנים נכריים. אלו רק דוגמאות ספורות המעידות על ראייתו המרחיבה מכאן ועל הדקדקנות בפרטים טכניים מן הצד האחר. והרי זו רוחה וטיבה של הארכאולוגיה שאנו חותרים אליה אך לא תמיד מצליחים להגיע עד ספה.
קובץ מאמריו של דוד עמית מלכד מחקרים שנדפסו באכסניות שונות ובפרסומים, שלא תמיד הם מצויים על שולחן עבודתנו. על כן גדולה עוד יותר היא תרומת הספר לקוראיו, תלמידים וחוקרים. ספר הוקרה שהיה אמור לשמח את דוד, שהיה שותף לעיצוב תכניתו הפך לספר זכרון והנצחה לדוד עמית, חבר אהוב, שכבר אינו עמנו. עד ימיו האחרונים המשיך דוד לעסוק במחקר, והכתיב בבהירות את נוסח הדו"ח המדעי של חפירתו סמוך למזור. חולשת גופו כבר מנעה ממנו לכתוב במו ידיו, אבל מחשבתו הייתה צלולה ורוחו בהירה. לא ויתר ולא עצר את היצירה. דוד שמח בבני משפחתו ובחבריו שליווהו בימיו האחרונים, וביקש לכתוב ולתת עוד ועוד מאוצר המחשבה שהיה עשיר בקרבו ומתפרץ להיאמר. אבל בקרב האחרון הזה נגד גופו נכנע. לפני ימים אחדים הובא למנוחות.
מבקש אני להיות פה לרבים המודים לחנה ולחברים שנטלו על עצמם את השלמתו של הספר שלפנינו. אין ספק שמכתם לדוד יהיה לו זיכרון שיעמוד לדורות ושרבים, חוקרים ותלמידים, יקראו בו וילמדו את האצור בין דפיו.
יורם צפריר
ירושלים, כ"ז בניסן תשע"ג – 7 באפריל 2013
