"דני (מס) כבש את לב כולנו בענוותנותו, בשקט הנפשי שלו, בחיוכו הקל והביישני, באומץ ליבו ובביטחון שנבע מכל הליכותיו. חברותינו היו אומרות: "בזמן שדני מסתובב במחנה הוא נוסך בנו הרגשה של ביטחון".
(קטע מתוך יומנו של חבר, 'גוש עציון 50 שנות מאבק ויצירה')
לאחר נפילת שיירת הל"ה, ב-ז' בשבט הודיע המטה בירושלים שאנשי המחלקה יובאו לקבורה בכפר עציון.
נאספו רבים במטרה לחצוב קבר אחים גדול.
באותו ערב, גופותיהם של ההרוגים הובאו בשלוש מכוניות משא בליווי צבאי. כשהגיעו, ביקשו מאנשי הצבא לכבות את אורות המכוניות מפאת כבודם של ההרוגים שסימני התעללות ניכרו בהם, והמשיכו באפילה.
הלוחמים ההרוגים נעטפו בבד ובסדינים והוכנסו למבנה 'נווה עובדיה' שבכפר עציון.
במשך כל אותו לילה, סביב הגוויות נערך משמר כבוד. הודלקו נרות, ומשמרות חברים קראו פרקי תהילים.
יום למחרת בשעות הבוקר, הגיעה שיירה מירושלים שהביאה את הקרובים ללוויית ההרוגים. אנשי הגנה יחד עם אנשי 'חברה קדישא' ובראשם הרב אריה לוין עסקו בזיהוי הגופות והציבו שלטים קטנים ליד כל קבר עליהם נרשם שם החלל, ושני נרות דולקים.
הקרובים ירדו מהמכוניות, שקטים ודמומים ונכנסו לאולם וחיפשו את השם הקרוב לליבם.
אמרה אם אחת "הרי כולם בנינו הם" ובכל זאת נמשך הלב לשם המוכר..
הורים, רעיות, אחים ואחיות עמדו ובכו ליד גופות יקיריהם.
כעבור שעה נערכה ההלוויה והילכו המונים לעבר קבר האחים שבחורשת האורנים הצעירה מעל וואדי אבו-ריש. הקבר היה גדול, ובתוכו שמו מחיצות אבן ועץ-להבדיל בין הגופות.
במהלך ההלוויה נורו יריות כבוד ונאמרו אינספור פרקי תהילים ומילות פרידה לנופלים.
בתמונה המצורפת, מכתב שכתב חבר עין צורים להוריו לאחר נפילת הל"ה, במכתב זה נאמר כי על אף הטרגדיה הנוראית, אנשי גוש עציון דבקים במשימתם להגן לשמור להילחם, ולהמשיך בחיים.
נכתב ע"י שיר בדיחי
שתפו את המאמר הזה:
