הרב פרומן: בשנים הראשונות קראו לנו בקיבוץ הדתי- 'מגדל דוס', או- 'נתיב הל"ו'. כל זאת על מה ולמה? מיד לאחר הקמת הקיבוץ הגיע לכאן הרב מנחם פרומן, בן קיבוץ לביא. משפחת פרומן הגיעה לכאן עם שלושה ילדים, ולאחר התלבטות שקיימנו בין החברים האם תהיה כאן משרת רב או שהרב פרומן יעבוד כפועל מן השורה, החלטנו שהרב פרומן יוגדר כחבר שעיסוקו הוא לימוד תורה.
עבדנו בשנים הראשונות כקבלני משנה של כפר עציון. הגיעה חג הפורים, והעובדים החלו במלאכתם, כיוון שכך היה מקובל בקיבוץ הדתי- שבפורים עובדים. הרב פרומן טען שבפורים ובחול המועד אין עושים מלאכה, והדבר גרר ויכוח עם אנשי כפר עציון, שלא הבינו על מה ולמה ה-'בטלנות' הזו מצד הקיבוץ הצעיר. היו גם מספר חברים במגדל עוז שלא יכלו שלא לעבוד, שהרי מה יש לו לאדם בחייו ללא עבודה…
במקרה אחר כינס הרב פרומן אסיפת חברים בעיצומו של ראש השנה. הרב פרומן אמר באסיפה: ראש השנה איננו רק יום הדין של היחיד, אלא גם של הקיבוץ. שתי החלטות טובות התקבלו באותו הערב. האחת נגעה לעניינים שבין אדם למקום: עד אז היה נהוג שבכל משמרת שומרים חבר וחברה בצוותא. באסיפה קבלנו עלינו שבלילות החול יישמר הנוהג, אך בלילות שבת- בהם פורשים החברים לישון מוקדם וקיים חשש מייחוד- צוותי השמירה יהיו חד מיניים. קבלה שנייה הייתה בתחום שבין אדם לחברו: לאחד מהחברים קראנו כולם בכינוי מסוים, שליווה אותו עוד מהשירות הצבאי וכנראה לא היה כל כך אהוד עליו. אותו חבר לא היה בקיבוץ באותו ראש השנה, והרב פרומן ביקש ממנו לעבור לכנות את אותו חבר בשמו הפרטי, וכך היה עד היום, כנראה שאף החבר איננו יודע מדוע הפסקנו לקרוא לו באותו הכינוי. לאחר זמן משפחת פרומן עברה מכאן ליישוב תקוע, אבל הכינוי 'מגדל דוס' נשמר.
מזכיר פנים: בהתחלה עבדתי בכלניות ובגד"ש. שנה לאחר שהגעתי לכאן החליטו החברים שאהיה מזכיר פנים בחצי משרה. באותה העת התרחשה הסאגה של בג"ץ אלון מורה, וראשי הרשויות ביו"ש פתחו בשביתת רעב בגן הוורדים. אני, יחד עם עמוס ניר, נשלחנו כדי לייצג את מגדל עוז בשביתת הרעב. במשך שבועיים חיינו באוהל ושבתנו רעב, ואז יצא בג"ץ נוסף, והפעם כנגד מגדל עוז. אנשי בית אומר עתרו לבג"ץ בבקשה לפנות אותנו מ-30 דונם שנתפסו בתפיסה צבאית. החברים החליטו שאין מצב שמזכיר הקיבוץ לא יהיה בקיבוץ בזמן כל כך רגיש, וכך הסתיימה לה החוויה המפוקפקת של שביתת הרעב. עירבנו את שמעון פרס, שהיה שר הביטחון בזמן שמגדל עוז עלתה אל הרקע והוא הגיש תצהיר שהשטחים נתפסו בעילה ביטחונית מוצדקת של שמירת הדרך לים המלח, וכך הבג"ץ נדחה.
בהמשך הייתי למשך שתי קדנציות מרכז משק. תוך כדי העבודה הצלחתי ללמוד שלושה תארים באוניברסיטה. במהלך לימודי הדוקטוראט עבדתי במשך חמישה ימים במעבדה בירושלים וביום שישי עבדתי ברפת הקיבוצית. קיבלתי באותם הימים הצעת עבודה להיות המנהלן של מו"פ (מחקר ופיתוח) יו"ש, אבל החברים בקיבוץ אמרו לי: בכל מקרה אתה כבר ברפת, בא תישאר ותנהל אותה. וכך ניהלתי את הרפת במשך שנים רבות, עד השנים האחרונות.
ביטחון: בשנות ה-80 יצא כביש הגישה לקיבוץ מעט מדרום לצומת הגוש, והיה משותף למגדל עוז ולבית פג'אר. באחד הימים בחורה שהתגוררה בקיבוץ, ש"ש (משרתת בשנת שירות) מסעד, צעדה בכביש והותקפה בידי שני ערבים. הבחורה- שהייתה בעלת טמפרמנט ותושייה הצליחה לבעוט בראשון ולסלק את השני. כדי לא להשאיר את המקרה פתוח התארגנה 'סולחה' מסורתית בחדר האוכל הישן, ונכבדי בית פג'אר הגיעו לכאן. בניגוד למנהג הרווח בסולחות הצד הנתקף לא קיבל פיצוי, אבל מילא. עד לאותו המקרה היינו יוצאים באופן חופשי לטייל בסביבה, יורדים לנחל ערוגות עליון ומסתובבים בתוך בית פג'אר, בלי לחשוב יותר מידי.
ספגנו גם פגיעות בחקלאות. בט' באב של אחת השנים הגיעו וונדליסטים מבית פג'אר וחתכו לנו 500 שתילי עצים. בפעם השנייה שאירוע שכזה התרחש החלטנו שאנחנו יוצאים לסוג של פעולת תגמול. נכנסנו לרחוב הראשי של בית פג'אר ובדרך החוצה ניפצנו זגוגיות של מכוניות. בכל אופן, הנינוחות של השנים הראשונות כנראה כבר לא תחזור לכאן.
עתיד הקיבוץ ושאלת השיתופיות: למרות שגדלתי כעירוני, עניין השיתופיות לא היה זר לי. בבני עקיבא הרי גדלנו והתחנכנו על כך שזוהי דרך החיים הנכונה. כשבאתי למגדל עוז כל מוצאי שבת היה כאן שיעור עם הרב פרומן על השורשים הדתיים של הרעיון הקבוצי, ולכן עניין השיתוף הוא מבחינתי חזק מאוד. זה מעיני אפילו עניין דתי, לא רק הסדר כלכלי. בשנים הראשונות, כשהיינו כאן קבוצה שהורכבה כמעט כולה מרווקים, זה היה מתאים מאוד לגיל ולאופן ההסתכלות על החיים. גם לאחר מכן, כשחיה ואני הקמנו משפחה, לא הרגשנו שחסר לנו כלום בגלל שאנחנו חיים בצורת חיים שיתופית. בכל מקרה הילדים גדלו אצל המשפחות ובתי הילדים שימשו רק לשעות אחר הצהריים, וכל השאר נראה לנו טבעי. מצד שני אני יודע שאני אדם שמסתפק במה שיש, לא נושא עיני לגדולות, ולכן אם אנחנו רוצים שהקיבוץ ימשיך ויגדל לא בטוח שהשיתופיות תתאים לכולם, אבל ימים יגידו.
שתפו את המאמר הזה:
