המוציא לחם מן הארץ

מבוא

הלחם הוא מזונו העיקרי של האדם והוא הבסיס לכל ארוחותיו, מני קדם ועד ימינו. שרשרת הפעולות החקלאיות שהיה צריך האיכר לעשות עד אשר תהיה הפת מונחת על שולחנו הייתה ציר מרכזי במחזור עונות השנה, ואף לוח השנה העברי, על מועדיו, קשור קשר אמיץ למערכת חקלאית זו. 

לחיטה מעמד בכורה בשבעת המינים שנתברכה בהם ארץ-ישראל  "ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"  (דברים ח', ח). בניגוד לפירות ולירקות שהיה מקובל לקנותם בשוק, את החיטה הדרושה לצרכיו היה כל איכר שואף לגדל בעצמו, עד כדי כך שאמרו חז"ל: 
"הלוקח תבואה מן השוק - למה הוא דומה? לתינוק שמתה אמו, ומחזירין אותו על פתחי מיניקות אחרות ואינו שבע" (אבות דרבי נתן פרק ל'(

כיום, כאשר חל פיחות רב במעמד הבכורה של הלחם בסל המזונות של האדם המודרני, ואת לחמנו - לסוגיו וגווניו השונים - אנו קונים במכולת, בחנויות, במרכולית ובבתי-מאפה למיניהם ולא מייצרים אותו במו ידינו, שוב אין אנו יודעים להעריך את המאמץ הרב הכרוך בהבאתו לעולם של הלחם, ועד כמה תלוי הוא בעמלו של האדם ובחסדי שמים. 

על-כן בחרנו להציג כאן את שרשרת העבודות החקלאיות והפעולות השונות הקשורות ללחם מראשיתה - הכנת השדה לזריעה - ועד סופה. 

החריש

"נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים"  (ירמיהו ד', ג')
החיטה גדלה בכל אזורי הארץ. מובן כי יבוליה באזורים הגשומים יהיו גבוהים יותר מאשר באזורים מעוטי גשמים, וחיטה שתגדל באדמות הפוריות שבעמקים תעלה יפה יותר מזו שבאדמות זיבוריות. גם בשטחי הטרשים המובהקים כבהר-חברון ("אין לך טרשים בכל ארץ ישראל יתר מחברון" - בבלי, סוטה ל"ד, ב') מגדלים חיטה. 

"מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס, שהיו לאביו חורשים והיו חורשין על גבי המענה, והוא היה חורש בטרשין. ישב לו והיה בוכה. אמר לו אביו, מפני מה אתה בוכה. שמא מצטער אתה שאתה חורש בטרשין, עכשיו אתה חורש על המענה"  (פרקי רבי אליעזר, א')

ה"מענה", שהיא הניגוד ל"טרשים", במקורה היא כינוי ליחידת השטח הבסיסית הנחרשת "כבחצי מענה צמד שדה"( שמואל א' י"ד, יד). צורתה מלבן ובימינו מכנים אותה "ארגז". 

החריש המתואר במעשה זה הוא מן הסתם חריש לקראת זריעה, שכן יש לחרוש את השדה קודם זריעתו, לפתוח בו תלמים לקליטת הזרעים – "הכל היום יחרש החרש לזרע יפתח וישדד אדמתו "(ישעיהו כ"ח, כד) - ולקליטת מי הגשם- "תלמיה רוה נחת גדודה" (תהלים ס"ה, יא(.

חריש זה נקרא בפי הערבים "פתיח” דהיינו, פתיחת התלמים והוא נעשו לקראת גשמי היורה. לאחר רדת הגשמים הראשונים,זורעים את השדה וכדי לטמון את הזרעים, חורשים לאחר הזריעה חרישת ערב בניצב לתלמי השתי של הפתיח. 

לא תמיד מספיק הפלח הערבי לבצע את החריש שתי וערב כמתואר כאן ויש שהוא מפזר את הזרעים על פני השטח, מבלי להכינו כלל, ורק אחר כן הוא חורש כדי "לפתחו" ולהטמין הזרעים. 

מחקרים שנעשו מוכיחים כי מחרשות העץ המסורתיות אשר שימשו את הפלחים הערבים עד ימינו, ואשר ניתן לראותן עדיין בשימוש פה ושם, דומות להפליא למחרשות אשר שימשו את אבותינו בימי קדם. 

פרופ' שמואל אביצור מבחין בשלושה טיפוסי יסוד של מחרשות: הקלה הבינונית והכבדה. כל אחת מהן אופיינית לאזור אחר של הארץ ומותאמת לתנאי הקרקע, לאופי החקלאי ולסוגי בהמות החריש באותו אזור.

הזריעה

"הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" תהלים קכ"ו, ה 
הדרך הפרימיטיבית ביותר לזריעה, הנהוגה בזריעת חיטה מאז ועד היום, היא בהליכת הזורע בעקבות התלמים ופיזור הזרעים בידו מתוך כלי קיבול הקשור למותניו, הלא הוא "משך הזרע" הידוע לנו מ"שיר המעלות" - "הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע" (תהלים קכ"ו, ו.)

נשים לב, כי משורר תהלים מגדיר את האיכר בשעה זו כ"נושא משך הזרע" - בכך מתמצית כל מהותו, כל תקוותו, כל גורלו ועתידו. ולכן דמעותיו ובכיו המלווים את תפילתו החרישית להגיע לשעה שבה -  "בא יבא ברנה נשא אלמתיו" (שם) בדוק ומצא, אז הוא כבר  "נושא אלומותיו" ברינה ואין מאושר ממנו. 

מיתקן משוכלל יותר לזריעה הוא משפך הזריעה ("בוק") העשוי קנה נבוב. חלקו העליון מפוצל ואת הפצלות לופתים על-גבי יריעת עור, כך שנוצר משפך חרוטי שדרכו שופכים את הזרעים. כיום יש תחליפי פח למשפך זה, אך העיקרון זהה. משפך זה נקשר אל המחרשה ומפזר את הזרעים בתלם מייד לאחר פתיחתו ביתדהמחרשה. 

במשפכים משתמשים לזריעת תבואות הקיץ, כגון דורה ולא לחיטה, הנמנית בארץ עם תבואות החורף, יחד עם השעורה וגידולי קטניות שונים המשמשים למאכל הבהמות - עדשים, חמצה וכרשינה. 

בתום הזריעה ממתין הפלח לגשמי הברכה שבהם תלוי כל עמלו. 

מבשרי הלחם

"אביב קלוי באש גרש כרמל" ויקרא ב', יד 
מגיע האביב, השיבולים יתמלאו, הקמה מבשילה. 
שיבולי התבואה בטרם הבשילו ובעוד גרעיניהן רכים, מכונות "אביב". "כי השעיה אביב" (שמות ט', לא) - נאמר בעניין מכת הברד אשר פגעה קשות ביבולי השעורה, שכן הגרעינים היו כבר מלאים, אף כי טרם נסתיימה הבשלתם. גרעיני האביב יש בהם מתיקות מסוימת והם טעימים למאכל ונאכלים טריים כמות שהם. אך אפשר גם לקלותם באש. 
בציווי על מנחת הביכורים של העומר שהיו מקריבים במקדש נאמר: "אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב', יד).
בפסוק שלפנינו אנו מוצאים מתכון מפורט להכנת מנחת הביכורים ובו גם המונח "גרש - כרמל". "כרמל" הוא כנראה, מונח מקביל לאביב קלוי, כלומר גרעיני התבואה הרכים לאחר קלייתם באש. ו"גרש" (גרס) הוא הרסק של הגרעינים לאחר כתישתם. ברור כי רק לאחר קלייתם ניתן היה לגורסם ואז התקבל "גרש - כרמל". 
הכרמל שימש גם כמאכל מבוקש ללא גריסתו ויתרונו על האביב הבלתי קלוי היה ביכולתההשתמרות שלו. כנראה שהכרמל היה מזון דגני ראשון ששימר לו האדם בארץ-ישראל. 

בעת הרעב, בימי אלישע הנביא היושב בגלגל, מסופר: "ואיש בא מבעל שלשה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שערים וכרמל בצקלנו" (מלכים ב' ד', מב). תרגום אונקלוס מתרגם את המלה כרמל לארמית: "פירוכן", ובערבית נקרא הכרמל אף בימינו בשם דומה: "פריכה". 

מונח נוסף הנזכר במקורותינו הוא ה"קלי". במובנו הרחב הוא כולל את כל סוגי גרעיני התבואה הקלויים, הן אלה של הכרמל והן גרעינים שהבשילו לחלוטין והתקשו, במובנו המצומצם הוא מתייחס רק לאחרונים. בראשית הקציר, בטרם הביאו את העומר אל הכוהן במקדש והקריבו את הקורבן המתלווה אליו, נאסרה אכילת כל מאכל שמקורו מהדגן של השנה החדשה ("איסור חדש") - במינוח ההלכתי: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם" (ויקרא כ"ג, יד.(

כאן מדובר בזמן הקציר, כאשר הגרעינים כבר בשלים וקלים. וכן במגילת רות לאחר המפגש בשדה בין בועז לרות, בעת הקציר, הוא מזמין אותה לאכול עם הקוצרים "ותשב מצד הקצרים ויצבט לה קלי" (רות ב', יד). הפועל "ויצבט", שהוא יחידאי במקרא, מרמז כנראה על דרך הכנת הקלי. בפירוט רב יותר ובאופן יותר משוכלל מתוארת פעולה זו במשנה: 

"קצרוהו" (את העומר  ("ונתנוהו בקופות" (סלים), "הביאוהו לעזרה, היו מהבהבין אותו באור" (באש), כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: "בקנים ובקליחות" (קלחי כרוב) חובטים אותו, כדי שלא יתמוך. נתנהו לאבוב - ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שולט בכולו" (מסכת מנחות י',ד(.

אבוב זה היה כלי חרס ששימש לקלייה. הוא נקרא גם, על שום כך: "אבוב של קלאין" (מסכת כלים ב', ג) ונמנה עם הטהורים שבכלי החרס. על היותו של הקלי מאכל נפוץ ומבוקש - ה"פיצוחים" של אז - ומרכיב בסיסי בסל המזונות ילמד הרכב ה"חבילה מהבית" אשר שולח ישי לבניו שבחזית, באמצעות בנו הקטן דוד (שליחות שסופה קרב הגבורה של דוד בגולייה הפלשתי(: "ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקליא הזה ועשרה לחם הזה והרץ המחנה לאחיך" (שמואל א' י"ז, יז).

עד היום אפשר לראות פלחים המכינים לעצמם ולבני ביתם כרמל או קלי בדרכים דומות לאלה המתוארות במקורותינו. השיטה הפשוטה ביותר ביותר להכנת כרמל (פריכה) היא הבערת צרור שיבולים במדורה בשולי השדה. 

לאחר שהקש נשרף, לוקחים את השיבולים החרוכות ומפרידים מהן את הגרגרים על-ידי מלילתם בחיכוך כפות הידיים זו בזו תוך כדי הרחקת המוץ בנשיפה. שיטה מורכבת יותר, המיועדת להפקת כמות גדולה של גרגרים קלויים היא הבהוב צרור השיבולים באש מדורה וחיכוכם, אחר כך, על גבי כברה הפוכה הנתונה בתוך גיגית פח, או על גבי יריעת בד, כך שהגרעינים הקלויים נפרדים מהקש ונופלים מטה מבעד לחורי הרשת. 

כיום מכינים קלי מגרגרים בשלים של חיטה באמצעות קימורית פח (סג'), המיועדת בדרך כלל להכנת פיתות דקות ("אש תנור"). הופכים את הקימורית כך שתלקה הקעור פונה כלפי מעלה, ובתוכו שמים את הגרגרים. מניחים את הקימורית ההפוכה על כן עשוי אבנים ומבעירים מתחתה מדורת זרדים המלהטת את הקימורית ההפוכה וקולה את הגרגרים שבתוכה. 

לוח גזר

לוח גזר מן המאה העשירית לפני הספירה, מימי שלמה המלך. זוהי הכתובת העברית הקדומה ביותר הידועה היום, והיא כוללת רשימה של העבודות החקלאיות הנעשות בחודשים השונים של השנה. נוסח הכתובת: 

• ירחו אסף / ירחו ז 
• רע / ירחו לקש 
• ירח עצד פשת (ירח אסיף הפשתה(
• ירח קצר שערם 
• ירח קצר וכל (ירח קציר ומדידה*(
• ירחו זמר 
• ירח קץ 

*הערה - כלי-מדידה. השווה ישעיהו מ, יב: "וכל בשלש עפר הארץ".

הקציר

"ותפש מגל בעת קציר"  ירמיהו נ', טז 
לפי המסורת החקלאית של אבותינו התחיל קציר השעורים בפסח. במוצאי היום הראשון של פסח, שהוא יום שבתון, החלו בקציר העומר משדות השעורים ואז מתחילה גם ספירת העומר, הנהוגה גם כיום, ומסתיימת בחג השבועות: "מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות"(דברים ט"ז, ט(. 

חודש ניסן, שבו חל הפסח, נקרא במקרא "חודש האביב" והתורה מצווה לגביו: "שמור את חדש האביב" (דברים ט"ז, א). עתה, כאשר המושג "אביב" נהיר לנו, יכולים אנו להבין את משמעותו של ציווי זה. כדי שלא יחול שיבוש בהתאמה שבין לוח השנה העברי לעונות השנה, היו דואגים שפסח תמיד בגמר הבשלת השעורים והיותן מוכנות לקציר. בסוף חודש אדר היו שלוחי בית הדין הגדול שבירושלים יוצאים לשדות ובודקים אם השעורה כבר הגיעה למצב "אביב". אם לאו - היו מעברים את השנה. כלומר, מוסיפים חודש נוסף הוא אדר ב', כדי שראש חודש ניסן יחול כשהשעורה תגיע לדרגת ההבשלה המתאימה. בתלמוד מובא נוסח מכתב ששלח רבן גמליאל, נשיא בית הדין הגדול, לכל ישראל לאחר החלטה על עיבור השנה (בתרגום עברי: )
" לאחינו בני גלויות בבל ולאחינו שבמדי ולשאר כל גלויות ישראל, שלומכם ירבה לעולם!"

" מודיעים אנחנו לכם, שהגוזלים רכים, והטלאים דקים, וזמן האביב טרם הגיע, ויפה היה הדבר בפני ובפני חברי והוספתי על שנה זו שלושים יום" (בבלי, סנהדרין י"א, ב').

בתקופה מאוחרת יותר נקבעו כללים קבועים לעיבור החודשים ולעיבור השנים ואלה שימשו יסודות בקביעת הלוח העברי המשמש אף בימינו. 

אשר לכלי הקציר: 
החרמש הנזכר לעיל, זהה, כנראה, למגל הנזכר בדברי הנביאים (למשל: "ותפש מגל בעת קציר" - ירמיהו נ', טז), ובדברי חז"ל במשנה ובתלמוד. המכשיר הקרוי בימינו "חרמש" הוא "עולה חדש" בארצנו והובא ארצה רק בשלהי המאה הקודמת בידי חקלאים מאירופה. 

על דמותו של המגל שבו השתמשו הקדמונים אנו יכולים ללמוד מממצאים ארכיאולוגים ומציורים עתיקים. המגל הקדום עשוי היה עץ או לסת של בהמה שהשקיעו לתוכם להבי צור. להבים כאלה הם ממצאים שכיחים ביותר באתרים פריהיסטוריים. 

השימוש במגלי מתכת בארץ החל כנראה כבר בתקופה הכנענית הקדומה, אף כי עדויות ברורות לכך יש החל מתקופת הברזל. מימי בית שני, ותקופת המשנה והתלמוד, יש לנו כבר עדויות רבות יותר על צורתם של המגלים. במיוחד ראוי לציון מגל ברזל בעל ידית עץ ולהב משורי שנמצא במערת האגרות בנחל חבר, במצב השתמרות כה טוב, המאפשר שימוש בו אף כיום. 

חז"ל הגדירו שני סוגים של מגלים: מגל יד ומגל קציר (משנה, כלים, י"ג, א'). בעוד שהראשון שימש לקציר עשבים וחיתוך ענפים, השני שימש לקציר הדגנים. חלוקה בסיסית זו, של שני סוגים, תקפה עד ימינו במגוון מיני המגלים הקיים בכפר הערבי. 

פרופ' שמואל אביצור מציין, בספרו כלי האסיף:" עשרה טיפוסים שונים של מגלים שהגדול שבהם הוא מגל הקציר החורני ("הקאחוף") שהוא, ככל הנראה, גם הגדול בעולם. בסיורינו בכפרי הבשן, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ראינו שימוש במגלים מסוג זה. קבלני קציר מהחורן, שהיו קוצרים את שדות הדגן שבעמקי הגליל, השתמשו אף הם במגלים כאלה. ההספק במגל כזה גדול באופן משמעותי מההספק במגל קטן. כדי להגדיל עוד יותר את התפוקה, וכדי להגן על אברי הגוף השונים בעת הקציר, התקינו לעצמם הקוצרים המקצועיים אבזרי לבוש שונים, כגון: כפפות, חותלות לרגליים ומיתקנים להגדלת נפח התפיסה של השיבולים ביד שמאל - אצבעונים מקנים, או סהרון עץ הנצמד אל גב כף היד באמצעות אצבעוני עור ומאריך באופן כזה את כף היד.” 

עיון בדברי חז"ל, מלמדנו כי השימוש בבגדי מגן, ואולי אף באמצעי עזר להגדלת התפוקה, החל כבר בימי קדם. וכך מצינו במשנה, בפרק העוסק באביזרי עור שונים ובשאלה אם הם מקבלים טומאה או לאו (הכלל ההלכתי הוא שכלי בעל בית קיבול עשוי לקבל טומאה במגע של שרץ בתוכו: "כף לוקטי קוצים - טהורה. הזון (חגורת מגן) והברכיר (מגן ברך) - טמאין. והשרוולים טמאין, והפרקלימין (כסיות), או "פרקמינין"  (מגיני ראש) - טהורין, וכל בית אצבעות (כנראה מיתקן מהסוג הנ"ל)- טהורות" (משנה, כלים, כ"ו, ג(

כיום נדחקים והולכים מגלי הקציר מפני המקצרות הממונעות ואף הקומביינים החודרים יותר ויותר למשק הערבי המסורתי. 

בכפרי-יהודה נפוץ עדיין השימוש במגל יד קטן שלהבו תמים (אינו משונן) וקהה למדי. הקוצרים אינם זקוקים ללהב חד, שכן הם לרוב תולשים מהקרקע את החיטה על שורשיה ולא קוצרים את הגבעולים. כך מרוויחים קנים ארוכים יותר, דהיינו, מזון רב יותר לבהמות. 

המגל משמש, אפוא, כמנוף להקלת משיכת השיבולים מתוך האדמה החרבה ולהכאה על השורשים כדי לנערם מרגבי העפר שדבקו בהם. 
רק בשנים גשומות מאוד, כאשר הקמה מתנשאת לגובה רב מהרגיל יעדיפו הקוצרים לקצור ולא לתלוש את השיבולים. 
אגב את הקטניות, המבשילות קודם לחיטה, תולשים תמיד ביד ופעולה זו "תלישת אל קטני"(תליש הקטניות) היא אף כינוי של העונה שבה נעשית הפעולה - ימי סוף האביב. 
ביטוי לשתי פעולות אלה - הקציר והתליש - קיים במשנה העוסקת בדיני לקט שהאיכר העברי מצווה להשאיר בשדה כמתנה לעניים: 
"איזהו לקט? הנושר בשעת הקצירה. היה קוצר, קצר מלוא ידו, תלש מלוא קומצו"  וכו' (משנה, פאה, ד', י(

את השיבולים הקצורות חובק הקוצר בידיו וכאשר הן  "כמלא ידו" (ביטוי מהמשנה הנ"ל) הואמניחן מקובצות על הקרקע. אגודות השיבולים הללו נקראות "צבתים". "של תשלו לה מן הצבתים" - מצווה בועז על נעריו בסיפור הנפלא של התקשרותו אל רות (רות ב', טז). חז"ל מבחינים בין צבתים לבין "כריכות" , שהן למעשה צבתים הכרוכים יחד בקשירה העשויה אף היא מקני השיבולים - דבר אשר ניתן לראותו אף בימינו בשדות הערבים. וכך מצינו במשנה: "לא יעשה אותן כריכות, אבל מניחן צבתים" (משנה, מנחות י', ט'). 

כאן המקום לנסות "לעשות סדר" בעוד כמה מונחים ממקורותינו הקשורים לקציר ואשר בחלק מהם רב הבלבול, וכבר פרשני המקרא הקדמונים חלוקים בפירושם. 

"קמה" היא התבואה שהבשילה (הגיעה לשיעור קומה) ועומדת לפני הקציר – "מהחל חרמשבקמה" (דברים ט"ז, ט(

"גדיש" הוא ערימת התבואה המרוכזת לאחר קצירתה בשדה או בגורן. "כי תצא אש ומצאה קצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה" (שמות, כ"ב, ה(.

"עמר" הוא קבוצת שיבולים לאחר קצירתם, וייתכן שעומרים זהים לצבתים ולכריכות. משמעות שנייה של "עומר" היא מידת נפח ששיעורה עשירית האיפה (כארבעה ליטר, במידת ימינו) וזו כנראה מידת הנפח של הגרגרים שנתקבלו מעומר שיבולים שנדוש. 

"עמר-התנופה", שמיום קצירו סופרים את "ספירת העמר", שייך למשמעות זו של המלה. 

"אלומה"  נפוצה בלשון ימינו, אך נדירה יחסית במקרא ונזכרת רק בחלום יוסף ("והנה אנחנו מאלמים אלמים" וכו' - בראשית ל"ז, ז) ובשיר המעלות הנזכר ("נושא אלמתיו"). משמעותה זהה כנראה, למשמעותו הראשונה של העומר. תרגומה לארמית של המלה "עומרים" בספר רות הוא  "אלומיא". 

לגבי המונח "עמיר" חלוקים המפרשים, אך נראה כי משמעו כדברי הרד"ק (ר' דוד קמחי, מגדולי פרשני המקרא של ימי הביניים): "כלל עמרים רבים".

ההובלה לגורן

"כי קבצם כעמיר גרנה"  מיכה ד', יב. 
את העומרים מקבצים יחד לעמיר ואותו נושאים אל הגורן. קיימות דרכים שונות לנשיאת העמיר. הדרך הפרימיטיבית ביותר, אשר נוקטים בה עד היום בכמויות קטנות ולמרחקים קצרים, היא נשיאה על גב אדם. לצורך זה קושרים את העומרים בחבל, או תוחבים אותם לתוך שקים גדולים. הדרך הנפוצה יותר היא העמסת העמיר על גב בהמה, חמור או גמל. הדבר נעשה בעזרת מיתקני נשיאה שונים. 

בהר חברון נפוץ השימוש במינשאים עשויים עץ המורכבים מכמה חלקים: הבסיס המונח כשדרה לאורך גבו של החמור (קאבש) ונועד לחלק את העומס לאורך כל הגוף. על הבסיס מניחים מעין סולם כפול בעל ציר הנפתח לצדדים ועל זרועותיו מניחים את העומרים שווה בשווה וחובקים אותם מלמעלה בחבל שצידו האחד בתחתית הסולם וצידו השני קשור, באמצעות תפס עץ, לראש הסולם. בכפרי הבשן ראינו, לאחר מלחמת יום הכיפורים, שימוש במינשא עשוי רשת חבל (שבכה) הכורכת את העומרים סביב סביב. מדרום לשכם צפינו בשיטה נוספת - קשירת העומרים במצב ניצב (כדרך גידולם), בקבוצות-קבוצות משני צידי החמור, שנשאם אל הגורן. 

הדרך המשוכללת היעילה ביותר להובלת העמיר היא בעגלות רתומות לבהמה או לטרקטור. וכיום, עם הריבוי ההולך וגדל של כמות הטרקטורים במשק הערבי, דרך זו נעשית הנפוצה ביותר. מדברי הנביא עמוס אנו למדים כי כבר בימי המקרא היתה דרך זו מקובלת – "הנה אנכי מעיק תחתיכם כאשר תעיק סייה העגלה המלאה לה עמיר"  עמוס, ב', יג. 

הגורן

"ומלאו הגרנות בר " יואל ב', כד 
התבואה מובאת אל הגורן ונערמת בערימות גדולות בשוליו. מרכזיותה של הגורן מתבטאת בכך שהיא לא רק שם מקום, אלא בהשאלה, אף שם זמן, שם עונה: "ימתין עד שתגיע גורן"(תוספתא, בבא מציעה, ט', כ"ד (. 

פרופ' אביצור מעריך כי האיכר בימי קדם בילה שליש מזמנו בגורן. השנה שלו התחלקה לעונה שלפני הגורן, לעונת הגורן ולעונה שאחריה. 

את הגורן ממקמים במזרחו של היישוב ובמרחק נאות ממנו, מסיבות אקולוגיות מובנות. חז"ל, שהיו בעלי תודעה אקולוגית מפותחת, עמדו על הנזקים הצפויים מהגורן ופסקו: "מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה, לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח. ומרחיקין מנטיעותיו של חברו ומנירו כדי שלא יזיק" (משנה, בבא בתרא, ב', ח')

כדי להגן על התבואה שבגורן מבעלי-חיים "חמדניים" נוהגים לעתים להקיפה בגדר אבנים או משוכת קוצים. על הפסוק  "ויבאי עד גרן האטד אשר בעבר הירדן" (בראשית, נ', י), המתייחס למסע הלוויה של יעקב ממצרים לארץ כנען, דורשים בתלמוד: "וכי גורן יש לו לאטד? אמר רבי אבהו: מלמד שהקיפוהו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמקיפים לו אטד" (בבלי, סוטה, י"ג, א')

בכפרים גדולים, קיים, מלבד הגרנות הפרטיות הסמוכות לבתי בעליהן, גם "בית גרנות” ) בבלי, יבמות, ק', א'), שבו לכל אחד הגורן שלו. כיום, כאשר תהליך הדיש הממוכן חודר יותר ויותר לכפרים, נפוצים יותר בתי הגרנות הציבוריים מאשר הגרנות הפרטית, כדי לחסוך את הטלטול של מכונת הדיש מגורן לגורן.

הדיש

"והשיג לכם דיש את בציר"  ויקרא כ"ו, ה 
מהגדיש, שבצד הגורן, מפרישים כמות מתאימה של שיבולים ופורשים אותה בשכבה עבה על פני משטח הסלע או האדמה המהודקת המהווים את הגורן. וכאן מתחילה פעולת הדיש המסורתי. בארץ נפוץ כיום השימוש במכונת דיש ("דרשה")  הנגררת על ידי טרקטור ומופעלת בכוח המנוע שלו חגורת "מעביר כוח". בלבנון נפוצה מכונת דיש ממונעת מסוג שונה, הבנויה מכעין ארגז סגור, והיא פיתוח של מכונה ידנית עשויה עץ. מכונות אלה "דחקו את רגליו" של הדיש המסורתי. 

אך בני מזל יוכלו עדיין להבחין גם כיום, בראשית שנות השמונים, בדיש הנעשה בשיטות ובאמצעים שכמעט לא השתנו מאז ימי המקרא. 

השיטה הפרימיטיבית ביותר היא ברגלי בהמות (בדרך כלל, חמורים או שוורים). קושרים זו בצד זו כמה בהמות (משתיים עד שש ואף יותר) ומסובבים אותן סחור-סחור בגורן. חיכוך רגליהן הרבות בשיבולים יוצר את תהליך הדיש, דהיינו, הוצאת הגרגרים מהשיבולת. כדי לייעל את השיטה נהגו לפרזל לא רק את רגלי הסוסים והחמורים (שהיו בלאו הכי מפורזלות), אלא גם את רגלי השוורים והפרות, בפרסות מלאות המכסות את כף הרגל. 
נראה כי ביטוי לכך מצוי כבר במקרא: "קומי ודושי בת-ציון כי קרנך אשים ברזל ופרסתיך אשים נחושה" (מיכה ד', יג(. 

כדי למנוע סחרחורת מהבהמות מכסים את עיניהן, וכן משנים מדי פעם את כיוון הסיבוב . . . וכדי למנוע אותן מאכילת השיבולים, תוך כדי הדיש, חוסמים את פיותיהן, דבר הגורם לצער בעלי-חיים ומשום כך נאסר על האיכר היהודי בצו התורה: "לא תחסם שור בדישו" ) דברים כ"ה, ד). ולא זו בלבד, אלא שההלכה היהודית מכירה בזכותו של בעל פרה המשכיר את פרתו לצורך דיש, ליהנות מהאבסת בהמתו בגורן, אך גם זכויותיו של בעל התבואה נשמרות: "רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה, ורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה" (בבלי, בבא מציעא, צ', ב(

הדרך המשוכללת יותר לדיש, שאף היא נהוגה זה אלפי שנים, היא באמצעות המורג. המורג הפשוט עשוי לוח עץ שבצידו התחתון קבועות "פיפיות" (מונח מקראי. ראה לקמן). אלה הן אבנים, או פיסות ברזל משוננות (כעין משוריות), הקבועות בתוך העץ, שורות-שורות. חיכוכן של הפיפיות בשיבולים יוצר את פעולת הדיש. המורג נגרר על-ידי בהמה (שור, או חמור) סחור-סחור בגורן, כאשר האדם המכוון את הבהמה הולך בצד כשהמושכות בידו, או ניצב על גבי המורג, להגברת המשקל וכוח החיכוך. 

בין המוריגים המסורתיים אנו מבחינים בסוגים שונים המותאמים לאזורים שונים. בצפון הארץ היה נפוץ השימוש באבני בזלת "כפיפיות" ובדרום - באבני צור או משוריות ברזל ואף שילוב של השניים. בכפר קאסם וסביבתו היה נפוץ, במשך דורות ועד ימינו אלה, מורג דיסקים שבו כמה שורות של גלגלי ברזל משוננים הנתונים בתוך מסגרת עץ. גלגלים אלה הם שביצעו את פעולת הדיש. כדי להגביר את כובדם היו במוריגים אלה מושבים שבהם ישב האיכר המפעיל את המורג. גם במצרים נפוצים מוריגי דיסקים לצורך דיש האורז. אלה מוריגים ציוריים מאוד שמסגרותיהם ומושביהם עשויים מעץ עבה ובו חיטובים וגילופים אמנותיים. 

הערבים מכנים את המורג השטוח בשם "לוח") דהיינו - לוח) ואת מורג הדיסקים בשם "נורג"' (דהיינו - מורג). החל מראשית המאה הנוכחית, עם חדירתן לארץ של חביות הפח, החלו הערבים לייצר תחליפים זולים למוריגי העץ המסורתיים, שמחירם יקר בגלל עלות העץ (בדרך כלל עץ חזק, כגון אלון) ובגלל הוצאות העיבוד. 

הם מיישרים את דפנות החבית העגולות ללוח פח ישר ובעזרת פטיש ואיזמל נוקבים בו שורות-שורות של חריצים. שולי החריצים הבולטים כלפי מטה הם הפיפיות. מאחר שכובדם של מוריגים אלה נמוך משל קודמיהם, מניחים על גביהם משקלות אבן ולעתים אף מושיבים עליהם ילדים. 

פסוקי המקרא ומאמרי חז"ל מלמדים אותנו רבות על דמותו של המורג בימי קדמונינו ומפליא עד כמה שהתיאור במקורות תואם את אשר מצוי בשימוש במשק הערבי המסורתי עד ימינו אלה. 

הנביא ישעיהו הביא פעמים רבות את מלאכת האיכר, ובעיקר עבודת הגורן, כסמלים בנבואותיו. אגב כך, זכינו אנו בפרטים רבי חשיבות ועניין על חיי החקלאי בימי המקרא. 

וכך מתואר המורג לפרטיו: 
"הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וגבעות כמץ תשים") ישעיהו מ"א, טו(

במשל האיכר מצטרף, כנראה, מורג הדיסקים אל המורג החרוץ: 
"כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמן יוסב . . . כי לא לנצח אדוש ידושנו והמם גלגל עגלתו ופרשיו לא יזדקנו") ישעיהו כ"ח, כז-כח(

הנביא עמוס, בתארו את פשעי דמשק, משתמש בפעולת הדיש כסמל, אך מזכיר רק את חלקו העיקרי של המורג החרוץ - פיפיות הברזל - ובכך מתמצת בצורה קולעת את כל תכליתו "על דושם בחרצות הברזל את הגלעד" (עמוס א', ג(

בתקופת המשנה והתלמוד פסק כנראה השימוש בשם העברי-המקראי "מורג" ואת מקומותפסה מלה יוונית, אחת מני רבות שחדרה לשפת העם, וכך אנו מוצאים במשנה ברשימת כליםומכשירים שונים בענייני טומאה וטוהרה, גם "מטה של טרבל " (מסכת פרה, י"ב, א)."טריבול" פירושו: "כמין עגלה עשויה לדוש את התבואה" (ערוך השלם( 

בתלמוד דנים חכמים בפסוק הנוגע למשא ומתן שבין דוד המלך לארונה היבוסי, ושבו אמר ארונה לדוד בין השאר: "ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים" (שמואל ב' כ"ד, כב). ומאחר שמשמעות המלה  "מוריגים" לא היתה נהירה שואלים - "מאי מוריגים?" והאמורא עולא משיב "מטה של טורביל". חוזרים ושואלים "מהי מטה של טורביל?" ומשיב אביי ,(ובגירסה אחרת רב יהודה) בארמית: "עיזא דקורקסא דדיישן" שפירושו המילולי- עז בעל קרסים (של ברזל) שדשים בו  (בבלי, עבודה זרה, כ"ד, ב'. ומקבילות בזבחים קט"ז, ב' ומנחות כ"ב, א')

רש"י, גדול הפרשנים, שהיה בעצמו חקלאי בצרפת לפני כאלף שנה, מפרש את הביטוי הארמי תוך שהוא מתאר את המורג שהכיר בסביבתו הקרובה:"דף גדול ועב מאוד ורחב וטרוף בפגימות הרבה לרוחבו, עמוקות, תכופות זו אל זו ודשין בו תבואה שמעבירין עליה הבהמות, והפגימות נכנסות בדיש והתבואה נחבטת" (בפירושו למסכת עבודה זרה). ובלשון שונה במקום אחר: "כמין עז של עץ ויש בו יתידות חדים וגם עשוי חריצים חריצים (קרני"ש בלעז) ומוליכו ומביאו על הקשים של דישה לאחר שנדושה ומחתכין ונעשין תבן" (בפירושו למסכת זבחים(.

עדות קדומה יותר על דמותו של המורג, ומאזור חקלאי אחר לגמרי, מבבל, אנו מוצאים במקור מתקופת גאוני בבל. בהקשר למונח " מיטה של טורבל נאמר שם: "עושין גלגל של עץ כמו גלגל ריחיים והוא מצופה ברזל וקושרין אותו בחמורין ודשין בו חיטין בגורן והן מוריגים" (תשובות הגאונים למסכת מנחות. (

הקורא את התיאורים הריאליים הללו על צורתו של המורג ודרך הפעלתו אינו יכול שלא להתפעל מהדמיון הרב שביניהם לבין תיאוריו של פרופ' אביצור בספריו ביחס למוריגים בני ימינו. בנקל ניתן לשכוח כי מדובר על פער של אלף שנה ויותר.

החיבוט

"ותחבט את אשר לקטה ויהי כאיפה שערים" (מגילת רות ב', יז) 
מלבד פעולת הדיש יש אפשרות להוציא את הגרגרים מהשיבולים בדרך נוספת - החיבוט. כלומר, תוך חבטות על גבי השיבולים במכשיר קשה (מוט עץ, מקבת, מחבט וכו'), מפוררים אותן ומפרידים מתוכן את הגרגרים. שיטה זו נפוצה בעיקר בגרנות קטנות של קטניות, או כאשר מדובר בכמויות קטנות של חיטה שאין טעם להביאן אל הגורן, אלא מניחים אותן על גג הבית או על גבי משטח סלע, או בטון בחצר הבית. 

כך אנו מוצאים בסיפור על רות אשר חבטה את אשר ליקטה (ראה הפסוק דלעיל). גם בסיפורו של גדעון אנו פוגשים במקרה דומה: גדעון חבט חיטים במשטח הדריכה של הגת שבביתו, אך שם הנימוק היה "בטחוני": "וגדעון... חבט חטים בגת להניס מפני מדין" (שופטים ו', יא.(

הזרייה

"תזרם ורוח תשאם " ישעיהו מ"א, טז 
עם גמר הדיש מגיעה עת הזרייה - הפעולה הבאה בעבודות הגורן – "דש בשעת שרב וזורה בשעת הרוח"  (ספרי, ד',מ"ב). ואכן, אין כימי השרב נוחים להפרדת הגרגרים מהשיבולת ואין כשעות אחר-הצהריים המאוחרות, שבהן תדיר נושבת רוח מערבית - נוחות לפעולת הזרייה. לעתים נמשכת פעולה זו גם אל תוך הלילה. על בועז מסופר במגילת רות: "הנה הוא זרה את גרן השערים הלילה" (רות ג', ב(

יותר מכל הגדרה אחרת, יכולים אנו ללמוד על מהותה של הזרייה מהמדרש הבא: 

"התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה. זה אומר: בשבילי נזרעה השדה, וזה אומר בשבילי נזרעה השדה. אומר החטים: המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה. באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה, הלך לו המוץ ברוח. נטל את התבן והשליכו על הארץ, ונטל את הקש ושרפו. נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן" (בראשית רבה, פ"ג, ה')

אנו רואים, אפוא, כי מטרתן העיקרית של עבודות הגורן השונות שבעטיה הייתה כלהטרחה שטרח האיכר מהחריש ועד עתה היא –"הכרי", זהו בלשון חז"ל ערימת הגרגרים הנקיים והמופרדים מהפסולת. ליד ערימה כזו של גרעינים יקרים מפז שכב בועז לישון כדי לשמור על אוצרו מפני אורחים לא קרואים "המהלכים על שתיים", ושם נרקמה מסכת היחסים העדינה בינו לבין רות: "ויבא לשכב בקצה הערמה ותבא בלט ותגל מרגלתיו ותשכב" (רות ג', ז). וכדי למנוע ביקור של אורחים לא קרואים "המהלכים על ארבע" היו מקיפים את הכרי לעתים בגדר קוצים. ערימת החיטים, שמראה רך ומעוגל, עם גדר הקוצים סביבה, מהווה את אחד הדימויים הציוריים ביותר בתיאור הרעיה בשיר השירים: "בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים" (שיר השירים ז', ג(. 

הזרייה נעשית באמצעות המזרה (מזרה - בערבית) הלא הוא קלשון העץ המיוחד לפעולה זו. כיום נפוץ גם השימוש בקלשון המתכת הרגיל, ואף זה מסימני הקידמה שחדרה למלאכות שבגורן המסורתית. 

במזרים המסורתיים המצויים עדיין בשימוש בארץ, אנו מבחינים בשני סוגים: האחד האופייני ליהודה ולדרום הארץ הוא בעל חמש "אצבעות" (ה"ח'מסה" כידוע מביא מזל!) היוצאות אנכית מבסיס עץ שאליו מחוברת ידית הכלי הארוכה. חרשי העץ בשוק הישן בחברון משתמשים בסוגי עץ שונים לכל אחד מחלקי הכלי. האצבעות המתחככות במשטח הגורן הקשה, תוך כדי תהליך הזרייה, נעשות מעץ אלון, שהוא חומר הגלם החזק והעמיד ביותר המצוי ברשותם. לעומתן - הידית שאינה נדרשת לעמידות כה גבוהה עשויה עץ אורן שהוא נפוץ וזול יותר. 

הסוג השני של מזרים, האופייני לשומרון ולצפון הארץ, הוא המזרה העשוי משבע אצבעות (אף זה מספר בעל משמעות סמלית ידועה), היוצאות מנקודה אחת - נקודת החיבור לידית. לחיזוק נקודת חיבור זו משתמשים לעתים בעור וכורכים סביבו גידים חזקים ובימינו אף חוטי ברזל ושאר " תחליפים". 

המזרה היה מהכלים הבסיסיים של האיכר הארצישראלי בימי קדם, ומשום כך נכלל ברשימת הכלים שאין האומן רשאי למוכרם בשנת השמיטה למי שהוא חשוד שיעבוד את האדמה בשנה זו:" אלו כלים שאין האמן רשאי למכרם בשביעית: מחרשה וכל כליה, העול והמזרה והדקר")משנה, שביעית, ה', ו). בין כלי העץ המקבלים טומאה אם אחת משיניהם נשברה והחליפוה בשן עשויה מתכת (שכן כלי מתכת מקבלים טומאה ממגע של שרץ אף אם אין בהם בית קיבול כנאמר לעיל) נזכר גם המזרה, יחד עם עוד כלים ששימשו בעבודת הגורן: "המעבר והמזרה והמגוב - הרי אלו טמאין"  )משנה, כלים, י"ג, ז')

מעניין הסברו של הרמב"ם בפירושו למשנה על ההבדלים בין שלושת הכלים הללו, והדברים מתקשרים אולי להבחנה בין שני סוגי המזרים שמנינו לעיל: "שלושה מיני כלי הגורן הם כדמיון כף האדם. יבורו בהם החיטים והשעורים מהתבן ויתחלפו שמותם לפי התחלפות תמונתם (צורתם) כי מהן רוב שיניים (בעל השיניים המרובות) יבוררו בו החיטים בסוף העניין (בסוף ניפוי התבואה) וממנו מעט השיניים אין לו כי אם שלוש שיניים בלבד, יבוררו בו החיטים בתחילת העניין מהתבן הגס והוא המעבר ורב שיניים ממנו - המזרה, והיותר רב השיניים מהם נקרא מגוב".

בעבר נהגו לזרות אף ב"רחת" שהיא מעין כף גדולה ומרובעת עשויה עץ, הנביא אומר :  "אשר זרה ברחת ובמזרה" (ישעיהו ל', כד) ובמשנה מדובר על "רחת של גרוסות . . . של אוצרות . . . של גרנות" (כלים, ט"ו, ה'). עד כדי כך הייתה הרחת מסממני הגורן שבדיון בגמרא על המונח "גורן קבועה" המופיע במשנה (ראה לעיל: "מרחיקין גורן קבועה מן העיר" וכו'), נשאלת השאלה: "היכי דמי (באיזה אופן) גורן שאינו קבוע?" והתשובה - "אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל שאינו זורה ברחת" (בבלי, בבא בתרא, כ"ד, ב') 

אשר לחומרי הפסולת המורחקים מהגרגרים בעת הזרייה, מציג אותם המדרש שהבאנו כחסרי כל תועלת וכך אף בדברי הנביאים הם אינם נחשבים. ירמיהו טבע את מטבע-הלשון הנפוצה אף בימינו: "מה לתבן את הבר" (ירמיהו כ"ג, כח(. 

בעיקר המוץ משמש לדימוי של דברים חלשים, האובדים וכלים במהרה:"לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח” ( תהלים א', ד); "לכן יהיו כענן בקר וכטל משכים הלך, כמוץ יסער מגורן וכעשן מארבה" (הושע י"ג, ג(

ברם, כבר קדמונינו ידעו גם את התועלת שאפשר להפיק מחומרי הפסולת הללו. בני ישראל השתמשו בקש ובתבן לצורך ייצור הלבנים: "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן" (שמות ה', יב(

התבן משמש היום, כבעבר, מזון לבהמות. על עבד אברהם נאמר: "ויתן תבן ומספוא לגמלים”(בראשית כ"ד, לב). בהלכות שבת במשנה אנו למדים על "כירה שהסיקוה בקש ובגבבא")משנה, שבת, ג', א(. 

שימושים אלה, דהיינו - למאכל בהמות, לייצור לבנים וכלים מטיט ולהסקה, הם השימושים הנעשים עד ימינו בפסולת הגורן. נוסיף לכך את מעשה המקלעת, של סלים וכלים שונים, הנעשה מגבעולי השיבולים לאחר דישתם. 

הכבירה
"והנעותי בכל הגוים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפיל צרור ארץ" (עמוס ט', ט( 

אף כי הזרייה הרחיקה את חומרי הפסולת מהבר, נדרשת פעולה נוספת, כדי להרחיק כל גוף זר מגרגרי החיטה. זו פעולת הכבירה, הניפוי בכברה. הכברה, להבדיל מהנפה המשמשת לניפוי הקמח, עשויה רשת גסה שנקביה גדולים. שמות הלוואי שחז"ל נתנו לשני מכשירים אלה, מגדירים היטב את ייעודיהם: "נפה של סלתין (עושי סולת למכירה, שהנפה שלהם גדולה מנפת בעל בית רגיל) . . . כברת גרנות" (משנה, כלים ט"ו, ד)

חוטי הרשת של הכברה עשויים מרצועות עור דקות או מגידים של צאן. לפי גודל הנקבים מבחינים בסוגים שונים של כברות המיועדים לסוגים שונים של גרעינים: חיטה, קטניות למיניהן ועוד. 

בתהליך הכבירה מבחינים בשני שלבים. בראשון מועברים הגרגרים דרך חורי הכברה תוך הנעת הכברה, ואילו הקש, גושי עפר וצרורות אבן קטנים נשארים על גבי הרשת ומושלכים הצידה. 

השלב השני הנעשה בכברה בעלת נקבים קטנים יותר, הוא הרקדת הגרגרים לצורך ניפויים הסופי: הגרגרים גדולים מקוטר החורים ואינם נופלים דרכם ואילו חלקי פסולת קטנים נושרים מבעד לחורים אל הקרקע בעוד ששרידי המוץ עפים הצידה במשבי הרוח. 

הכברה להרקדה נקראת בערבית "ע'רבאל", בדומה לשם הארמי "ערבלא" המופיע בתרגום הארמי לפסוק מספר עמוס המובא לעיל (ט', ט)

האיסום

עתה, עם תום עבודות הגורן, כאשר " ומלאו הגרנות בר" (יואל ב', כד), ובר זה נקי מכל רבב, הוא נאסף אל שקים ומובל אחר כבוד הביתה. הבר הנאגר ונשמר בממגורה הוא בעצם תכלית כל העמל שהושקע מרגע הזריעה ועד עתה, כאשר נסגר המעגל ומכל גרעין שנטמן נוצרו אין ספור גרגרים. מהבר ייקח האדם ויטחן קמח לאפיית פתו ולהזנת בני ביתו. עד שלא יטמון האיכר את גרגריו בממגורה שבביתו, אין הוא יכול להיות בטוח בהצלחתו, אף אם זכה לשנה גשומה ובא "ברנה נושא אלומותיו" אל הגורן, שכן שם, בחוץ, חשוף הוא לפגעי טבע ולאורחים לא קרואים. די לנו אם ניזכר בפלשתים שהיו "שסים את הגרנות" (שמואל א' כ"ג, א) של קעילה, עיר ספר ביהודה, בראשית ימי המלוכה. 

רעיון זה, שתכלית הכל היא הבר הנאגר בממגורה או באסם שבבית, מבוטא היטב בדברי הנביא הממחיש את עוצמת הבצורת בדימוי: "נשמו אצרות נהרסו ממגרות כי הביש דגן") יואל א', יז)

ולעומת קללה זו - הברכה המובטחת להולכים בדרך הישר, גם היא מכוונת אל התכלית הזו: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך") דברים כ"ח, ח') 

"אמר ריש לקיש: מהו שנאמר 'עובד אדמתו ישבע לחם'? אם עושה אדם עצמי כעבד לאדמה - ישבע לחם. ואם לאו - לא ישבע לחם" (בבלי, סנהדרין, נ"ח, ב)

הערות 

• תיאור התהליך של עיבוד התוצרת - גרגרי החיטה - עד התוצר המוגמר - הלחם, הוא פרק בפני עצמו הכולל דרכי טחינה שונות ומיתקניהן ואת פעולת האפייה, שאף לה אופנים רבים ומיתקנים שונים. כל אלה הינם חומר למאמר נפרד. 
• עמית הוא איש בית-ספר שדה כפר-עציון. מאמר זה מתבסס על עבודה מקפת "הדגן, התירוש והיצהר" הנעשית במסגרת מרכז חלמי"ש (חקר ולימוד מקורות . בשדה) הפועל בבית-ספר שדה הנ"ל.