חורבת סוסיא / דוד עמית

חורבת סוסיא- שטח חורבות גדול על גבעה נישאה, בגובה 780 מ' מעל פני הים, כשלושה ק"מ ממזרח לכפר סמוע (אשתמוע). היישוב סוסיה אומנם אינו נזכר במקורות, אך השם מצלצל כשם עברי בעל סיומת ארמית.

השרידים הרבים, ובראשם בית הכנסת המפואר, מעידים על יישוב יהודי גדול ומפותח מימי המשנה והתלמוד. השרידים נשתמרו יפה, בעיקר הודות לעובדה שנשארו בשממונם ולא נבנה עליהם יישוב חדש.

בית הכנסת ניצב בחלק המערבי, הגבוה ביותר, בהתאם להלכה הקובעת: "אין בונים אותו אלא בגובהה של עיר" (תוספתא, מגילה, ד'). רוב בתי הכפר, ששרידיהם ניכרים היטב, נבנו ממזרח לבית הכנסת. כאן ניתן ללמוד היטב את מורת הבית היהודי בתקופת המשנה והתלמוד, על מרכיביו: בית המגורים וחדריו; החצר המקיפה אותו, שבה נעשו מלאכות הבית (כביסה, אריגה וכד'); בור המים "המשפחתי" ומשטח הניקוז שמעליו; המערה (החצובה בצד הבית או מתחתיו), ששימשה לאיחסון תבואות ומוצרי מזון, למשכן בהמות הבית, ואף למגורי אדם בחודשי הקיץ החמים.

הדים לתקופת פריחתה של סוסיה נשתמרו באגדות המהלכות בקרב זקני האזור, ובהן מצטייר המקום כעטור כרמים שופעי פרי (ראה "מדבר יהודה" לנתן שלם, עמ' 94). שרידים מוחשיים יותר לחיי החקלאות בסביבה הם הטרסות החקלאיות הרחבות, שנשתמרו בצידי הדרך המוליכה אל סוסיה, מכביש יטה-סמוע.

בית הכנסת בסוסיה- על קיומו של בית כנסת קדום בחורבת סוסיה ידוע משנות השלושים, מסקר שערכו במקום החוקרים רייפנברג ומאיר, כאשר חשפו את בית הכנסת באשתמוע הסמוכה. ואולם, רק בשנת תש"ל, לאור סקרים חדשים שנעשו באיזור, הוחל בחשיפתו של בית הכנסת בסוסיה. הדבר נעשה בהנהלתם של שמריה גוטמן, זאב ייבין ואהוד נצר. כשנה וחצי נמשכו פעולות החפירה, השיקום והשימור ובסיומן הוכשר האתר לביקורי מטיילים.

האתר כולל את בניין בית הכנסת עצמו וחצר כניסה גדולה ממזרח לו. החצר: זו הייתה קטורה (ללא תקרה) ומרוצפת לוחות אבן מלבניים גדולים. משלושה צדדים תחמו אותה סטוים (אולמות צרים וארוכים, ובחזיתם עמודים). בדרומי שבהם הייתה רצפת פסיפס מעוטרת, ובקצה כתובה הקדשה. חמש מדרגות ארוכות הוליכו מן החצר אל אולם המבוא (הנרטקס) של בניין בית הכנסת.

הבניין: חולק לשלושה חלקים- המבוא, במזרח; אגף צר וארוך, בדרום; אולם תפילה, בצפון.

בקצהו הדרומי של המבוא היו מדרגות, והן הוליכו אל הקומה השנייה (עזרת נשים?), שהשתרעה מעל האגף הדרומי. גובה האולם עצמו היה כגובה שתי קומות: 8-9 מ'. רצפת המבוא הייתה פסיפס של דגמים גיאומטריים, ושולבו בו כתובות. על רצפה זו עברו גלגולים רבים ולא שרדו ממנה אלא שרידים קטנים.

האגף הדרומי חולק לשני חלקים, והפרידה ביניהם מחיצה, ובה דלת. גם באגף זה נעשו שינויים, בשלבים המאוחרים יותר של קיום בית הכנסת.

מהמבוא אל אולם התפילה הוליכו שלושה פתחים מעוטרים. הפתח האמצעי גדול מן הפתחים הצדדיים. מידות האולם 9 מ'X16 מ'.

בית הכנסת של סוסיה, בדומה לבית הכנסת של אשתמוע, הוא אמנם בניין אורך מובהק, שצירו ממזרח למערב, אך אולם התפילה פונה צפונה, לעבר ירושלים. פנייה זו עושה אותו לאולם רוחב. אל קירו הצפוני, שעוביו כפול מזה של שאר הקירות, נסמכו שתי בימות. בשל ההרס הרב לא נמצאה מעל לבימה הראשית גומחת ארון הקודש אך נתגלו סימנים ברורים לקיומה.

על הבימה הראשית עברו מספר גלגולים, ובימי שיא פארה צופה כל שטחה בשיש אפור, ומשני צדיה נוספו גרמי מדרגות עגולים למחצה. שרדו קטעים רבים מסורג השיש המעוטר, שהקיף את הבימה (בהם אף כתובת הקדשה לנדבנים). הבימה המשנית, הנמצאת ממזרח  לבימה הראשית,  היא מן החידושים הבולטים בבית הכנסת של סוסיה. היא הייתה דמות קובייה  ואף נעשו בה שינויים בשנות קיומו של בית  הכנסת.

 לארוך שלושה קירות באולם- דרום, במערב ובצפון- יש רצף של שלושה ספסלים, זה מעל זה עד הבימה הראשית. בית הכנסת היה מקורה בגג רעפים כפי שמעידים השברים הרבים שנמצאו בחפירה.

הגג נסמך על הקירות כך שלא היה צורך בעמודים.

הפסיפסים: השרידים שנמצאו בקרבות הבימה הראשית מעידים בבירור  כי הרצפה המקורית של האולם הייתה מכוסה בפסיפס, לבן ברובו. בשלב מוקדם יחסית הוחלפה רצפה זו ברצפת פסיפס צבעונית. זו כללה הקדשה מיוחדת במינה, תיאור של מחוזות  שונים (ביניהם דניאל בגוב האריות) , גלגל המזלות , ציור ארון קודש ובכל אחד משני צדדיו- מנורה בעלת שבעה קנים ואיל , דמויות של  עופות, צמחים ופירות וכן דגמים גיאומטריים מרהיבים. לימים הוחלף גלגל המזלות ב בעיטור של ורדה (רוזטה).  גם בקטעים אחרים  של הפסיפס נעשו תיקונים רבים מחמת הפגיעות בו, בין שנעשו בשוגג, עקב השימוש הממושך בבית הכנסת ובין במזיד, עקב קנאות דתית.

 הכתוביות ברצפת הפסיפס: ארבע כתובות נתגלו-

1.     כתובת במרכז אולם המבוא, הנתונה בתשלובות גיאומטרית. שרדו ממנה  שלוש שורות בלבד ובהן ניתן לקרוא:

 דכיר       זוע       יודן [  ] דיהב

2.     כתובת שניה במבוא סמוך לקירו הצפוני מכילה שורה אחת וחסר סופה:

        כירן לטב מנחמה ישוע שהדה ומנחמה ש [    ]

3.     הכתובת החשובה ביותר היא זו שליד הפתח המרכזי של האולם.

זוהי כתובת עברית  בת שש שורות, שנפגעה בה המחצית השמאלית. החלק החסר תוקן עוד בימי קדם באבני פסיפס לבנות. וזו לשונו של החלק שנותר (בהשלמת מילים משוערות:

 זכורין לטובה ולב[רכה]

שהחז[י]קו ועשו

הש[ני]ה שלשבוע

[ב]ארבעת אלפים

[מ] שנשברה העולם

     לו בו יהי שלום

ענין רב מעורר השימוש במניין הנזקק למונח "שבוע". מניין זה דומה למניין  הנוהד בספר היובלות, המונה את כל המאורעות  לפני יובלות, "שבועות" של שנים, שנים שבתוך ה"שבועות" וחודשים שבתוך השנים.  השנה השביעית ב"שבוע"  היא, כידוע, שנת השמיטה.

מניין דומה משמש גם במשנהו גם בשטרות מימי הביניים.

 אולם, עיקר ייחודה וחשיבותה של הכתובת נעוץ במניין השנים לבריאת העולם, המצוי בהמשכה- בשורה הרביעית ובשורה החמישית. מצער כי לא ניתן לקבוע את תאריך קביעת הכתובת, שכן חסר את החלק השמאלי שבו צוינה המאה. העובדה כי הכתובת היא בעברית, ולא בארמית, אף היא תופעה נדירה למדי בבתי כנסת מתקופת התלמוד.

4.     הכתובת הרביעית הנמצאת בסטו הדרומי  של החצר אף היא עברית. זו שלמה וברורה מכולן, ולא חסרה בה אות. היא כוללת שש שורות רחבות הנתונות בתוך טבלה אנסטה ("טבלת אוזניים"):

 זכור לטובה קדושת מרי רבי

 איסי הכהן המכובד בירבי שעשה

הפסיפוס הזה וטח את כותליו

בסיד מה שנתנדב במשתה

 רבי יוחנן הכהן הסופר בירבי

בנו שלום על ישראל אמן

סגנונה של כתובת זו שונה מסגנון שאר הכתובות שנתגלו בבית הכנסת ואף מן הסגנון הרגיל של כתובת מתקופת המשנה והתלמוד. תוארי הכבוד הרבים (קדושת, מרי רבי, המכובד, בירבי) אופייניים למכתבים מתקופת הגאונים ( מן המאה התשיעית ואילך).

 זמנו של בית הכנסת: ממצאים שונים מצביעים על כך כי בית הכנסת נוסד בשלהי המאה הרביעית או בראשית המאה החמישית. הכתובת, המכילה את צוארי הכבוד הרבים, מעידה על אפשרות כי בית הכנסת עדיין שימש בתקופת הגאונים. בכתובת ערבית, שנמצאה על גבי טיח במסגד שבנה במקומו של בית הכנסת מופיע במטושטש תאריך מוסלמי : (ס)נת ת'לת' ותסעין ומאה"- ההשלמה המשוערת עפ"י הצעת ד"ר משה שרון מצבעיה על שנת 193 להג'רה, המקבילה בערך לשנת 810 לפנה"ס (ראה ידיעון יד יצחק בן צבי מס' 3 תשל"ה). מכאן כי בית הכנסת התקיים לכל המאוחר , עד ראשית המאה התשיעית. (על בית הכנסת קרא בהרחבה: גוטמן, ייבין, נצר, "חפירת בית הכנסת בחורבת סוסיה", קדמוניות, 18 תשל"ב).

מתוך: הי דרומא (חוברת בהוצאת בית ספר שדה כפר עציון)