עבודת סמינריון
כתב: אביה הגר
מרצה: ד"ר גד קרויזר
קורס: מלחמת השחרור
אוניברסיטת בר אילן
תאריך:01/08/2016
מבוא
בארבע נקודות לא נתנו לאויב לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מידי בשבילנו נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון"[1], רבות נכתב ונחקר על אותה מערכה הירואית שבסופה נפל גוש עציון.
מחקר זה הנו שונה, הוא איננו עוסק בקרב כזה או אחר ואין בו חידוש בדבר חשיבותו של הגוש במערכה על ירושלים. מטרתו היא לשפוך אור על החיים של התושבים בקיבוץ כפר עציון, הוותיק ביישובי הגוש, מהיום בו הוחלט באו"ם על תוכנית החלוקה ב29.11.47 ועד נפילת הגוש בד' אייר (14.5.48) , ערב הקמת המדינה. הוא מהווה ניסיון להבין כיצד התנהלו החיים בלב שטח ערבי עוין בעת מלחמת אזרחים שהפכה למלחמת קוממיות, אשר חייבה את תושבי הכפר להפוך מאזרחים לחיילים המגינים על ביתם ועל ירושלים . כפר עציון היה המקום הראשון בו פינו את הנשים והילדים, הוא היה המקום הראשון אשר ניסו הערבים לכבוש (בקרב ג' שבט),והוא המקום היחיד אשר כמעט כל מגיניו נפלו בקרב, הוא סיפור ייחודי על אנשים מיוחדים. מכיוון שרובם המוחלט של תושבי כפר עציון נהרגו בקרב, וכן לאור העובדה שהקיבוץ נפל בסופו של דבר וכל החומר הארכיוני שהיה בו נשרף, המחקר מבוסס בעיקר על מכתבים שנכתבו לנשים והילדים שפונו מהכפר כחודש לאחר תחילת המלחמה וכן על בסיס עדויות של ניצולי הקרב האחרון ושל אנשים אשר היו בכפר עציון בתקופת המלחמה.
[1] דוד בן גוריון 1949
רקע
גוש עציון-רקע היסטורי וגאוגרפי
גוש עציון הינו החלק הצפוני של "הר חברון", ממוקם על דרך ההר בין חברון מדרום לירושלים מצפון. הגוש הוא חלק משדרת ההר, גובה ההרים בגוש בין 800 ל1020 מטר מעל פני הים, הקור העז וכמויות המשקעים הרבות הופכים את החורף בגוש עציון לקשה ביותר, השלג מכסה את האזור כמעט בכל שנה לימים ארוכים. הקרקע סלעית ותלולה- מחייבת בניית טרסות על מנת לנצלה לחקלאות. בעת העתיקה היווה "ההר המרכזי" את מרכזה של ממלכת ישראל, אברהם יצחק ויעקב מתגוררים בחברון ומסתובבים רבות באזור. כשעם ישראל עולה לארץ ממצרים מקבל שבט יהודה את האזור, כלב בן יפונה נשיא השבט מבקש ומקבל לרשת את חברון, בשנת 1010 לפני הספירה קובע דוד המלך יליד בית לחם את מלכותו בחברון, ורצף של יישוב יהודי ממשיך באזור עד חורבן בית המקדש הראשון.
כשחוזרים היהודים ב"שיבת ציון" חוזרים גם לגוש עציון, ותושבי הגוש שותפים עם נחמיה בבניית החומה המקיפה את ירושלים.[1] בימי המקבים התנהלו בבית צור ובבית זכריא קרבות מרים וקשים נגד הסלבקים שניסו לדכא את המרד ולחדור לירושלים[2].
בימי שלטונו של הורדוס , הוקמו באזור מבנים חשובים: הרודיון, אלוני ממרא, המבנה של מערת המכפלה ועוד. גם מערכת אספקת המים לירושלים בתקופה הרומאית נבנתה על בסיס מעיינות א-ביאר וערוב הנמצאים בגוש עציון.
כ-60 שנה לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 132 לספירת הנוצרים התנהל בהר חברון מרד בר כוכבא, אשר מעזיו הראשיים היו : ביתר, הרודיון, ערביא-ערוב, עין גדי ומערות מדבר יהודה, סיומו של המרד בביתר, ומכירת השבויים הרבים בשוק בוטנא-אלוני ממרא היה למעשה מכה אחרונה וקשה מכל לישוב היהודי ולשלטון היהודי הלאומי בארץ ישראל, המרכז היהודי עובר לגליל, רק בדרום הר חברון באזור המכונה "דרומא" הסמוכה לאדום ממשיך להתקיים יישוב יהודי עד המאה ה-9 לספירה.
מסיומו של מרד בר כוכבא ועד 1927 לא גרו יהודים בגוש עציון, למרות שלחברון הגיעו היהודי כמה מאות שנים קודם לכן.
מגדל עדר
בחודש שבט תרפ"ז עלו מספר משפחות ויסדו על אם הדרך ירושלים- חברון, יישוב עברי-חרדי "מגדל עדר". היה זה ניסיון ההתיישבות הראשון בגוש עציון בעת החדשה, ניסיון שנכשל בימי מאורעות אב תרפ"ט, בהם פונה היישוב וחרב.[3]
כפר עציון
את אדמות גוש עציון שנרכשו על ידי חברת "חזון דוד" שהקימה את מגדל עדר רכש יהודי בשם שמואל צבי הולצמן. הולצמן שהקים בשנת 1932 את חברת "אל ההר" אשר מטרתה הייתה קניית אדמות לצורך הקמת יישוב בהר, בשלב הראשון רכשה החברה את אדמות מגדל עדר והוסיפה לרכוש אדמות רבות באזור, סך הכל כ5,000 דונם. הולצמן תכנן שיקומו באזור שלושה יישובים, הראשון "כפר עציון" יהיה על שמו (הולץ=עץ). בשנת 1935 החלו להכשיר את הקרקע פועלים שהתיישבו ב"מנזר הרוסי", מרכז העבודה היה פנחס שניאורסון שהיה סגנו של טרומפלדור בתל חי. תנאי החיים היו קשים ולעתים היו חסרים מים ומזון. עם פרוץ מאורעות תרצ"ו החלו ערביי הסביבה מתנכלים ליישוב היהודי, קו הטלפון נותק, מטעי הפרי נעקרו, מספר פעמים נורו יריות לעבר הפועלים שמצבם הלך והחמיר. בחודש אב תרצ"ו נטשה קבוצת הפועלים את המקום וכל העמל שהושקע בו ירד לטמיון.[4]
קבוצת אברהם
קבוצת "אברהם" הוקמה בכנוס חלוצי "בני עקיבא", שהתקיים בי"ב חשון תרצ"ד בעיר לבוב, היא קיבלה את שמה בשמו של הרב הראשי לארץ ישקאל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
בחודש אדר תרצ"ד עלו חברי הפלוגה הראשונה לארץ ישראל ובתשרי תרצ"ה עלו חברי הפלוגה השנייה. הם קיבלו הכשרה בקבוצת "שחל" ברחובות.[5]
בכ"ה אייר תרצ"ה יצאו תשעה חברים/ות מרחובות ותקעו את אוהליהם בגבעה הסמוכה לכפר פינס בשומרון. לחברים היו צפויים קשים מרובים מחוסר עזרה והדרכה. הם הכשירו את חלקת האדמה שקיבלו. מחסכונותיהם הניחו קו צינורות, סדרו גינת ירק, הקימו צריף ואהלים לשיכון ורכשו כלים ומכשירי עבודה. בהדרגה נקלטו בעבודות בנין ופרדס בסביבה.
בחורף תרצ"ו, פסקה עבודת הבניה. ברוב הפרדסים עבדו ערבים וקשה היה לחדור לשם, וימי רעב וסבל פקדו את הקבוצה. גם תנאי השיכון היו קשים מנשוא. בזמן ההוא נקלטו חברים נוספים. הקבוצה זכתה להכרה מצד מוסדות התנועה ונתקבלה ל"חבר הקבוצות של הפועל המזרחי". ראשוני החברים נתקבלו לשורות ה"הגנה". חברים נכנסו להדריך בסניפי "בני עקיבא" בארץ ויצאו בשליחות לגולה.
בקיץ תרצ"ו השתפר המצב הכלכלי בקבוצה. האנשים נקלטו בעבודות שהזדמנו להם בסביבה. הוקמו שני צריפים נוספים ותנאי השיכון השתפרו. למרות הקשיים המשיכו בקליטת עליה, הפעולה התרבותית גברה. הופיע בטאון פנימי לבירור בעיות הקבוצה והחברה התגבשה.
קשרי הקבוצה עם תנועת הנוער בגולה זכו להכרה מצד מוסדות "חבר הקבוצות", אשר החליטו בקיץ תרצ"ז לכוון ל"קבוצת אברהם" את עולי ה"שומר הדתי" ו"בני עקיבא" בפולין, גליציה וצ'כיה. גם מעולי בח"ד בגרמניה, כוונו לקבוצה. מספר החברים הגיע ל-50.
מכספי הלוואות שהקבוצה קיבלה מאת הסוכנות, הקימו צריפים לדיור וסודר משק עזר. פלוגה מחברי הקבוצה השתכנה במושבה הסמוכה גבעת עדה, ואנשיה עבדו במשקי האיכרים. הייתה זו הזדמנות טובה להשתלם בענפי החקלאות.[6]
באביב תרצ"ח הגיעו קבוצות עולים מקבוצת "אברהם" (קוסוב) בגליציה, מהקבוצות "עובדיה" (סלבקוב) ו"ראשית" (זילונקה) אשר בפולין, מהכשרת "בני עקיבא" בצ'כיה, ומבח"ד בגרמניה. קשיי שיכון וחוסר העבודה, אילצו את הקבוצה להחזיק פלוגות עבודה במקומות שונים בארץ.
גל מאורעות הדמים בקיץ תרצ"ח פגע גם בקבוצה. חבר הקבוצה א. כץ, אחד מכובשי חניתה, נפצע בהגינו עליה בכ"ב אייר. בב' תמוז תרצ"ח נפטר והובא לקברות בכרכור. בכ"ב סיון נחטפו על ידי ערבים משדות גבעת עדה שלושה צעירים. רק אחר שנתיים נתגלו עצמותיהם, במערה באיזור שכם. ביניהם היה חבר הקבוצה דוד פרנק ז"ל.
בג' אב חדר ערבי לתוך מחנה הקבוצה והתקיף ביריות את החברים שהיו מסובים בחדר האוכל. קבוצת ערבים אחרת התקיפה ביריות את המחנה. איש לא נפגע. נוטרי הקבוצה ענו באש והניסום.
כנופיות הערבים הוסיפו להשתולל ולהתקיף את הסביבה. מחנה "קבוצת אברהם" לא היה מוגן כלל בפני יריות, לא היה בו אף בנין או צריף מבוצר והיה פתוח לשטחים שמהם באו הערבים להתקיף. לאחר שהמוסדות הכירו בחומרת המצב הקציבו אמצעים לגדור המחנה, לביצורו ולהגדלת אמצעי ההתגוננות. האמונים הוגברו וגם החברות השתתפו בהם ובשמירה עד אשר שככו המאורעות.[7]
באביב ובקיץ של שנת תרצ"ט גבר זרם העולים ; חברי "השומר הדתי" ו"בני עקיבא" מפולין ומצ'כיה, הגיעו באניות מעפילים ומספר חברי הקבוצה עלה לשמונים.
הקבוצה שלחה חברים להשתלמות בענפי המשק החקלאי, במשקי עמק יזרעאל, משק העזר הורחב. הוקמו בתי מלאכה - נגריה, סנדלריה, מאפיה ומתפרה שעבדו להספקה עצמית וקבלו עבודה מבחוץ. במחנה נוספו צריפים ובנינים.
מלחמת העולם השנייה שפרצה בראשית שנת ת"ש גרמה לזעזועים בקבוצה. המשבר הכלכלי, סתם את מקורות העבודה והפרנסה. קשיי האספקה רבו. שוב הגיעו ימי מחסור ורעב. חברים נאלצו לנדוד למקומות שונים, ועסקו בעבודות מקריות.
בגבעת עדה החזיקה הקבוצה פלוגה קבועה במשך ארבע שנים. חבריה השתלבו בחיי המושבה הקטנה המבודדת, נשאו בקשייה ובסבלה ועיבדו את אדמותיה וכרמיה. הפלוגה סייעה להשריש את העבודה העברית במושבה ותיקה זו, שאיכריה היו רגילים להעסיק ערבים במשקיהם. הקבוצה החזיקה גם פלוגות זמניות בבת שלמה (תרצ"ז), ביערות הכרמל (תרצ"ח), בכפר הראה (תרצ"ט), בנתניה (ת"ש), בטירת צבי (תש"א) ובחדרה (תש"ב). הנדודים ופיזור החברים במקומות עבודה ובפלוגות שונות, הכבידו על חיי החברה, ועל קליטת העולים והפריעו את הקמת המנגנון הארגוני היעיל. בשנת ת"ש נולדו הילדים הראשונים בקבוצה.[8]
באביב ת"ש הגיעה ארצה קבוצת עולים חברי תנועת "השומר הדתי" בפולין, שנמלטו מפני הנאצים לוילנה. אחריהם באו מוילנה קבוצות חברים במשך שנת תש"א ותש"ב. חברי התנועה מצ'כיה שהעפילו לאחר פרוץ מלחמת העולם והוחזקו במעצר בעתלית, שוחררו בתמוז ת"ש ואף הם הצטרפו לקבוצה. החברים האלה חיזקו את הקבוצה מבחינה חברתית, תרבותית ואירגונית.
כשהמלחמה התקרבה לגבולות הארץ, גברה הכוננות הצבאית. חברים ראשונים התנדבו לשרת בצבא הבריטי. באייר תש"א יצאה קבוצת חברים מתנדבים ליחידות ולגדודים העבריים שהתארגנו בצבא הבריטי. אחרים התנדבו לפלמ"ח ולנוטרות. עשרים מחברי הקבוצה התנדבו לשירותים השונים.
משק העזר גדל והורחב. חברי הקבוצה עיבדו כ-300 דונם אדמות חכורות וגידלו חצירים ותבואות. גן הירק השתרע על 50 דונם. המכוורת והלול גדלו. עדר הצאן הגיע למאה ראש, נרכשו מכשירי עבודה חקלאיים ובהמות עבודה נוספות.
העבודה התרבותית-תורנית הסתעפה והקיפה חוגים רחבים. המשיכו להוציא את בטאון הקבוצה, הספריה גדלה, ונפתח חדר קריאה. הקבוצה התגבשה במידה רבה. קשרי החברים למפעל גברו. העולים החדשים נקלטו יפה. מספר חברי הקבוצה הגיע למאה.
בראשית תש"ג הציעו המוסדות המיישבים ל"קבוצת אברהם" להיאחז באיזור כפר עציון. ההצעה עוררה ויכוחים רבים. הרבה חברים סירבו לקבל את ההצעה. לאחר שהשתלמו במשקי העמק, עבדו בגבעת עדה והתרגלו לאדמת מישור - קיוו שיצליחו להקים משק שלחין ולעבד את אדמותיו במכונות חקלאיות. תנאי החקלאות באיזור כפר עציון היו שונים ביסודם. הכשרת אדמות ההר והקמת המשק החקלאי דורשות זמן רב, ומאמצים מרובים. העליה לאיזור השומם בחלקו, בו טרם נרכש נסיון, נראה להם כמעמסה כבידה מדי בשביל אנשים, שמרביתם בני שלושים ומטופלים במשפחות.
מצב הבטחון בסביבה פראית ועויינת זו, והסכנות הצפויות לישוב בודד באיזור, - לא נעלמו מעיני החברים שדנו בהצעה זו. [9]
בדיון שהתנהל בקבוצה האם לעלות לכפר עציון באו לידי ביטוי מרכיבים רבים המצביעים על אופי האנשים בקבוצה, אופי שללא ספק בא לידי ביטוי מאוחר יותר, בתקופת המלחמה.
עוד בטרם עלתה ההצעה בפועל לאסיפת חברים כבר החלו לדון בה חברי הקבוצה, רובם המוחלט שללו את ההצעה, היות וכל פרוטקולי הישיבות נשרפו בקרב האחרון אין מידע מדויק כמה דיונים התקיימו בנושא, אך ברור שהיו מספר לא מבוטל.
מחנה השוללים היה מורכב מרוב מניינה ובנינה של הקבוצה. כל בעלי המקצוע שרכשו את מקצועם באדמת העמק התנגדו לעלייה להר, מתוך חשש להכנס ל"מיטה חולה".
מחנה המחייבים היה קטן בהרבה, טיעוניו היו כלכליים, רומנטיים ובעלי תחושת שליחות. לאחר כמה אספות נשלחה משלחת לבחון את השטח, למרות ההתרשמות מיופי המקום נטו עדיין חברי הקבוצה לשלול את ההצעה.[10] יוסף וייץ , איש הקק"ל לחץ על חברי הקבוצה לקבל את ההצעה, אך גם לאחר בקשתו רבו השוללים, אם כי בצורה פחות נחרצת. באסיפה לאחר בקשתו של וייץ צעק אחד המחייבים: "בשעה שרכבות מובילות יהודים לטבח, אנו, שניצלנו, בוחרים לעצמינו את המקום להתיישבותינו?" הוחלט שההצעה תתקבל רק במידה ויהיו שני שליש שתומכים בה. בהצבעה שנערכה היה רוב דחוק למחייבים.
לחצם של אלה שהפכו לרוב ביחד עם לחץ מצד הקיבוץ הדתי הטה את הכף וההחלטה לעלות לכפר עציון למרות כל הקשיים התקבלה.[11]
כפר עציון תש"ג –תש"ח
ימים ראשונים
בראשית ניסן תש"ג(אפריל 43) נסעו חברים אחדים לחוה שבדהאר אל–קדיס כדי להכיר את המקום וכדי לקבוע את הסידורים הראשונים לקראת העליה.
ביום כ"ח ניסן תש"ג (3.5.1943) עלתה לכפר-עציון הפלוגה הראשונה ובה עשרה חברים ושלש חברות. הצטרפו אליהם שנים עשר בחורים מן המחלקה הדתית של הפלמ"ח , שניים מהם מחברי קבוצת-אברהם, שבאו לעזור בהבטחת הנקודה, הם התיישבו ב"בית הכומר"(המנזר הגרמני) שבאותו זמן הושלמה העברתו לידי קק"ל.[12]
מלבדם התגוררו במקום שני שומרים ותיקים. אחד מהם, מרדכי יִגָאֵל, ממייסדי "השומר " נתמנה על ידי המוסדות כאחראי ליחסי שכנים ועניני בטחון כלליים. הוא קבע את דירתו בכפר-עציון. העלייה למקום בוצעה בחשאי וללא פירסום כדי שלא לעורר תגובה מצד השלטונות הבריטיים, ומצד הערבים.[13]
ביומן הקבוצה נכתב:
"... תאריך זה מציין בשבילנו סיום תקופה והתחלת תקופה חדשה – תקופת ההתיישבות והכבוש. אנו יודעים כי התפקיד שלקחנו עלינו הוא גדול, ויחד עם זה קשה מאד. ואם כל מפעל התיישבותי חדש דורש מאת העולים מאמצים עצומים וקרבנות מרובים, הרי המפעל הזה דורש מאת הכובשים הרבה כוחות, אורך רוח ומתיחות חלוצית...
... הימים הנוראים האלה, משרים דכאון בלב ומעוררים דאגה לשלום קרובים ורחוקים, אשר חיינו ועתידנו קשורים בגורלם. קשה למצוא נחמה למציאות אכזרית זו, כששבטי ישראל גדולים ומפוארים מושמדים בידים טמאות...
... לא נשארה לנו אלא נחמה זו בלבד – להקים את הריסות ארצנו ולבנות בית בטוח שיאסוף לתוכו את פליטי החרב. והנה עכשיו נכנסנו לשלב המכריע של מתן חלקנו בבניין הגדול..."[14] . החברים רואים אם כן את עלייתם לכפר עציון כחלק מבניין הארץ הנצרך כל כך אל מול שואת יהודי אירופה.
בשלשת הבנינים שהיו על הגבעה היו עשרים וארבעה חדרים. מקומות שיכון לחמישים וחמישה איש ולחדר אוכל. החדרים נוקו והותקנו לשיכון. החברים הראשונים השתכנו בבניין המנזר הגרמני, אשר בחלק מחדריו עדיין היו תלויים צלבים, תמונות קדושים ושאר תשמישי קדושה של הנזירים. לאחר זמן הגיעו נזירים מירושלים ולקחו את אשר להם.
גם הערבי, מגדל חזירים במקום, ששכן בבית בחצר, עזב את החווה רק לאחר כמה שבועות. במשך הזמן שהגיעו חברים נוספים מכפר-פינס, ונוצרה צפיפות גדולה.
בגלל חסרון בתנאים מתאימים לחיים נורמאליים, נשארו כל הילדים, וכמעט כל הנשים , בכפר-פינס. עמהם נותרו גם כמה גברים. הניתוק בין בני המשפחה הכביד מאד, וגם גרם הוצאות מיותרות.
עבודה רבה הושקעה במתיחת גדר תיל, עמדות ויתר סידורי הביטחון. ארבעה עשר חברים יצאו לירושלים להשתתף בקורס לנוטרים . בחודש תמוז (יולי) נקבעה תחנה של משטרת הישובים העבריים במקום ונמסרו לה עשרים רובים.
הקבוצה רכשה מכונית משא לתחבורה עם ירושלים. נקנו שתי עגלות ושני זוגות פרידות לעבודות השדה והכשרת הקרקע. עבר זמן רב עד שהחברים למדו איך להכשיר קרקע ויכלו להרוויח בה כדי קיומם. בינתיים גדלו החובות והגירעונות.[15]
רק מחצית ממכסת הקרקע שנקבעה לנקודה עברה לידיים יהודיות. היתר הוחזק עדיין בידי הערבים או טרם נרכש. יש לציין שריכוז האדמות נמשך שנים ולא הסתיים עד פרוץ מלחמת השחרור.
[1] ספר נחמיה פרק ט'
[2] ספר מקבים ב'
[3] בן יעקב יוחנן, גוש עציון חמישים שנות מאבק ויצירה, הוצאת בית ספר שדה כפר עציון 1983, עמ' 25
[4] קנוהל דב, גוש עציון במלחמתו, בהוצאת המדור הדתי במחלקה לעניני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, ירושלים תשי"ד עמוד 15.
[5] בן יעקב יוחנן, גוש עציון ,50 שנות מאבק ויצירה. עמוד 49.
[6] קנוהל דב, גוש עציון במלחמתו עמוד 17.
[7] קנוהל דב, גוש עציון במלחמתו עמוד 18.
[8] קנוהל דב, גוש עציון במלחמתו עמוד 19.
[9] בן יעקב יוחנן, גוש עציון חמישים שנות מאבק ויצירה עמוד 52.
[10] כץ יוסי, ההתיישבות היהודית בהרי חברון ובגוש עציון 1940-1947 ,הוצאת אוניברסיטת בר אילן 1992, עמוד 83.
[11] מתוך זכרונותיו של שלמה חיימוביץ, חבר הקבוצה, ארכיון כפר עציון.
[12] יוסף ויץ, יומני חלק ב, הוצאת מסדה בע"מ תשכ"ה, עמוד 317, יום 28.4.43.
[13] כץ יוסי, ההתיישבות היהודית בהרי חברון ובגוש עציון 1940-1947 , עמוד 100.
[14] מתוך יומן הקבוצה ארכיון כפר עציון.
[15] כץ יוסי, ההתיישבות היהודית בהרי חברון ובגוש עציון 1940-1947 עמוד 127.
להמשך קריאה / או להדפסה
בקובץ המצורף ↓
