אפרת בירת עציון

הנוסע בכביש 60, ציר גב ההר, אינו יכול להתעלם מהיישוב אפרת השוכן למזרחו. לאורך של 8 קילומטרים, מצומת אפרת בדרום ועד לצומת שיירות עציון בצפון, החל מהשכונות הדרומיות, הרימון והתאנה, דרך הפס הצר שיוצר הכביש הפנימי במקום בו כל רוחבו של היישוב אינו עולה על מטרים בודדים, עבור לבנייה החדשה והרב קומתית בגבעת הזית, ועד לבנייה האינטנסיבית הנעשית בימים אלו בדגן ובתמר. במובנים מסוימים אפרת מהווה את מרכזו, היישובי והגיאוגרפי, של גוש עציון: כאן נמצאים מוסדות חינוך רבים, שתי ישיבות הסדר, שני מרכזי קניות, שירותים רפואיים ומרכז חירום רפואי המיועד לכל תושבי הגוש, ואף בה נמצאות מרבית עתודות הבנייה של גוש עציון, לפחות בטווח הנראה לעין.

ביום שישי כ"ח ניסן התאספנו בשער הצפוני של אפרת ויצאנו לסיור השביעי במסגרת הקורס- 'גוש עציון שלא הכרתם'. הפעם- הגענו לשטחה של המועצה מקומית אפרת, וניסינו לתפוס את רוח המקום דרך שני ראשי מועצה, בעבר ובהווה, וכך להבין את עברה של אפרת, החל מימיה הראשונים, אך גם את עתידה, בשנים הקרובות ואף מעבר לכך. פתחנו את הביקור בסיור מקיף בגבעות אפרת הצפוניות- הדגן, התמר והזית, שהועבר על ידי ראש המועצה הנוכחי, עודד רביבי. לאחר מכן המשכנו לשיחה עם יינון אחימן, ראש המועצה השני (או הראשון, תלוי איך סופרים...) של היישוב, על הקמת היישוב ועל שנות התפתחותו הראשונות.

נתחיל בכמה נתונים יישוביים: אפרת שוכנת ממזרח לציר האורך של יהודה ושומרון, ציר 60. מיקומה הוא תוצר התעקשותו של משה דיין, שר הביטחון בעת הקמת אפרת, שהתעקש שהמרכז האזורי המתוכנן בגוש יהיה ממזרח לכביש הראשי ולא ממערב אליו, כדי להשיג שליטה טובה יותר על האזור (ממערב לכביש שכנו כבר באותה העת היישובים אלון שבות ואלעזר), ולהבטיח את הנסיעה בציר החשוב.  אורכה של אפרת, 8 קילומטרים מצפון לדרום, ורוחבה המצומצם, שבמקרים מסוימים מגיע לשורת בתים אחת או אף לכביש דו-סיטרי בלבד, נגזרים בעיקר מאופי הקרקעות באזור: בתי היישוב בנויים על גבעות טרשים, שטחים קשים לעיבוד חקלאי שלא נמצא להם דורש במשך מאות השנים האחרונות, ושלאחר מלחמת  ששת הימים הוכרזו כאדמות מדינה, ועליהם התאפשרה בניית היישוב. לעומת זאת, ממערב לאפרת נמצאים שטחים המתאימים לעיבוד חקלאי אינטנסיבי, בנחל הפירים וביובליו, שטחים המעובדים על ידי חקלאים ערבים, בעיקר מאל-חאדר. ממזרח ליישוב נמצאים הכפרים עבדאללה אברהים ו-ואדי ניס, המונעים את התפשטותה של אפרת גם לכיוון זה.

השם אפרת, או אפרתה, נגזר מהפסוקים בספר בראשית, המדברים על מסעו של יעקב מבית אל לחברון, וקבורתה של רחל על אם הדרך, על פי המסורת לא הרחק מכאן- בקצה הצפוני של בית לחם: "ותָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם"(בראשית לה', יט'). עד לשנת 2012 היה שמו הרשמי של היישוב 'אפרתה', אז אישרה וועדת השמות הממלכתית את החלפת שם היישוב לשם השגור בפי כל- 'אפרת'.

בדפי ההיסטוריה של אפרת, שנרשמו ושעוד יירשמו, ניתן להדגיש אדם אחד באותיות של זהב, משה מושקוביץ (מושקו), איש משואות יצחק ומייסדי ההתיישבות בגוש עציון לאחר למחמת ששת הימים. מושקו, שעוד בשנות ה-50 ה-60 פעל להקמתם של יישובי חבל שפיר, ולאחר המלחמה סייע ביסודו של כפר עציון ושל המרכז האזורי החדש שקם בגוש בשנת 1970- אלון שבות, התאכזב מעט מקצב התפתחותו של הגוש בשנים הראשונות לשחרורו. חששו המרכזי היה מכך שבגוש יתפתחו יישובים קטנים ואלטיסטיים, עם ישראל לא יבוא בהמוניו לאזור, ובשעת משבר לממשלת ישראל לא תהיה שום בעיה ציבורית לסגת בשנית משטח הר חברון. מושקו רתם לעגלתו את משה דיין- שר הביטחון, ואת יגאל אלון- סגן ראש הממשלה, והחל לתכנן את הקמתה של המועצה המקומית שבחזונו עוד תהפוך לעיר. בשנת 1979 מסר מושקו את התכניות הראשוניות למשרדי הממשלה, ובהם כתב שאפרת תהיה לעיר של 5,000 משפחות או 25,000 איש. בשנת 1980 אישרה הממשלה את הקמת המועצה, ובערב פסח תשמ"ג (1983) עלו לאפרת 12 המשפחות הראשונות.

אז למספרים המופעים בחזונו של מושקו עדיין לא הגענו, וכיום מתגוררים באפרת 9,589 איש, אך יצאנו עם עודד רביבי, ראש המועצה הנוכחי, לגבעות הצפוניות של היישוב- כדי לראות ולחוש מקרוב את ההתפתחות היישובית המהירה של השנים האחרונות. את הסיור התחלנו בגבעת הדגן, שסיפורה מתחיל בשנת תשנ"ט, אז עלתה למקום ישיבת 'שיח יצחק', בראשותו של הרב שג"ר זצ"ל והרב דרייפוס יבדל לחיים ארוכים. עלינו לפסגת הגבעה, ותוך מבט בנוף המרהיב של בית לחם על שלל פרבריה מצפון ושל שכונות אפרת מדרום, סקר עודד את פעולות ההרחבה והבנייה הנעשות כעת באפרת: בשנים שבין 1,999 ל-2,008 התרחשה בנייה מסיבית במועצה האזורית גוש עציון, והיא כמעט והכפילה את אוכלוסייתה. באפרת, לעומת זאת, התרחשה הקפאה שקטה, והיישוב כמעט ולא גדל. היה חשש שההקפאה תגרום להזדקנות של האוכלוסייה, ואף לסגירת גנים וכיתות בית ספר, כפי שקורה היום במעלה אדומים ובאריאל. ב-2008, עם בחירתו של אובמה לנשיאות החלו לחצים אמריקאיים שדרשו הקפאה מוחלטת של בנייה בהתנחלויות, בעיקר המבודדות, וב-2013, במסגרת המדיניות של אישורי בנייה בגושים, ניתנו היתרי בנייה ל-1,050 יח"ד באפרת. תוך שלוש שנים אמורות להצטרף לאפרת מעל 1,000 משפחות, על פי הצפי כ-6,000 איש. אתרי הבנייה הענקיים בדגן, ובגבעה המערבית יותר- התמר, והבתים החדשים שבזית, מעידים על ניצול ההזדמנות הייחודית שנקרתה בפני אפרת.

מפסגת הדגן צפינו גם מזרחה- אל רכס העיטם, שם נמצאות עתודות הקרקע של אפרת. ברכס יש כ-1,500 דונם של אדמות מדינה, שהכרזתן הסתיימה בשנת 2004. משם החל תהליך משפטי לא פשוט, שכלל הגשת 11 עררים לוועדת העררים ולאחר מכן עתירה לבג"ץ, שהדיון בה ארך כ-7 שנים, אך בשבוע האחרון של השנה האזרחית הקודמת קבע בג"ץ באופן סופי שהליך ההכרזה היה חוקי למהדרין. בתוכניות העתידיות של אפרת נמצא הרכס במוקד תשומת הלב. כאן אמורים להתגורר בעתיד 15,000 איש, כמחצית מתושביה של אפרת בעתיד. עקב המחסור בקרקע והמחיר המאמיר אמורים להיבנות כאן מגדלים של 10 ואף 15 קומות, שונה מאוד מהנוף היישובי בשכונות הדרומיות של היישוב. אבן הנגף המרכזית של התכנית היא כביש הגישה לרכס, ואחת ההצעות לפתרון הבעיה מדברת על מנהרה שתיחצב מתחת לגבעת הדגן, ותחבר בין כביש 60 לבין רכס העיטם.

לאחר המשך הסיור עם עודד בתצפית מהכביש ההיקפי של גבעת התמר ומגבעת הזית (אל תוותרו על התצפית הנפלאה מהתמר, אנחנו למשל הצלחנו לזהות את כיפת הסלע בוהקת בשמש), המשכנו לשיחה עם יינון אחימן, ראש המועצה בשנים 1985-1999. יינון, בן ניר עציון, הגיע לגוש עציון בעקבות אביו, חנוך אחימן (חמלניק). חנוך היה איש קבוצת אברהם, שעלתה אל הקרקע לכפר עציון ב-1943, אך לאחר תום מלחמת העולם השנייה נשלח לסייע בארגון שארית הפליטה שבאירופה. בחנוכה תש"ח שמע על נפילתה של שיירת העשרה בדרכה מירושלים לגוש עציון, וחזר לארץ כדי להיות קרוב לחבריו שבגוש. חנוך נתמנה לאחד החברים האחראים על הקשר שבין מוסדות היישוב לבין קיבוצי הגוש, ושהה בירושלים ובתל אביב. בשנים שלאחר נפילת הקיבוץ והטבח שנעשה במתיישבים ובלוחמים על ידי חיילי הלגיון הירדני, שהה חנוך עם פליטי כפר עציון בגבעת עלייה שביפו, וניסה לארגן מקום חלופי להתיישבות- בניר עציון שבכרמל. יינון נולד בניר עציון, ובשנים שלאחר מלחמת ששת הימים ושחרור חבלי המולדת ביהודה ובשומרון התעתד לעלות לגרעין התיישבות בבנימין, אך נענה לקריאת אביו ועלה ב-1984 לאפרת, וכעבור שנה נבחר לראש המועצה של היישוב. בתקופת כהונתו של יינון הושלמה הבנייה בשכונות הוותיקות- הגפן, התאנה והרימון, החלה הבנייה בשכונות הצפוניות יותר- הדקל והזית, ואף החל תכנון הבנייה בדגן ובתמר, בנייה המתבצעת בימים אלו. יינון אף סיפר על יחסי השכנות המיוחדים שהחלו להתהוות עם הכפרים הערביים שממזרח לאפרת: המועצה סייעה לחלק מהכפרים להתחבר לקו מים, והושיטה עזרה בתחומים שונים לתושבי הכפרים. בשלג של 1992 הגיעו ערבים מהכפרים עם אתי חפירה כדי לסייע בפינוי השלג לטובת תושבי אפרת.

יינון סיפר את הסיפור המכונן של ייסוד אפרת: כבר בשנת 1980 הצליח מושקו להקים מועצה מקומית ביישוב העתידי אפרת, אך תושבים עדיין לא היו. הרב שלמה ריסקין, ציוני נלהב ומנהיג קהילה בארה"ב, הגיע לארץ מידי קיץ לנפוש יחד עם משפחתו בעין צורים, והתיידד שם עם וותיקי הקיבוץ. באחד הימים הגיע לירושלים ופגש שם את גרשון שפט, מאנשי עין צורים. באותו הזמן עבר במקום מושקו. שפט, שידע שלרב ריסקין אין רישיון נהיגה, הציע לרב ריסקין לחזור עם מושקו לכיוון עין צורים. בדרך החלה שיחה ערה, במהלכה נקבע השידוך המיועד בין יישוב עתידי שעדיין חסר לו רב, איש חזון ומנהיג, ובין רב המתעתד לעלות ארצה אך עדיין מחפש מקום לכהן בו ברבנות. והשאר יסופר בתולדות אפרת...