שרידים קדומים
חירבת בית סאוויר נמצאת על כיפה בגובה 971 מ' מעל פני הים, ממזרח ליישוב אלון שבות בגוש עציון (נ"צ 16250/11815). באתר, ששטחו כ-30 דונם, התגלו שרידים מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה העות'מאנית. בחודשים נובמבר ודצמבר 1998 נערכה במקום חפירת הצלה. באתר נחפרו שני שטחים, המרוחקים כ-100 מ' זה מזה: בחלקו הדרומי-מזרחי של האתר (שטח A). ובחלקו הדרומי-מערבי של האתר (שטח B). בשטח A נחשפו שרידי מחצבות, קולומבריום וגת, ובשטח Bנחשפו שרידי מבנים.
לפני התחלת החפירות במקום ניתן היה להבחין ברחבי האתר בשרידי קירות קדומים, אבני גזית, חציבות שונות, בורות מים ובור סיד, וכן במספר משטחי סלע ששימשו כגרנות והיו מוקפים גדרות אבן. החפירה התמקדה בשני אזורים: השוליים הדרומיים-מזרחיים של האתר והשיפולים הדרומיים של הכיפה, קרוב לפסגה. בחפירה התגלו שכבות היישוב השונות שהיו קיימות במקום, החל מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה העות'מאנית, אז ננטש האתר.
הממצאים:
כלי חרס: שברי כלי החרס שהתגלו באתר משקפים היטב את התקופות שבהן היה המקום מיושב. כלים אלו מייצגים את כלי היום-יום של תושבי המקום, ובהם: קנקנים, סירי בישול, קערות (כולל קערות טרה-סיגילטה), נרות ועוד
כלי אבן: מספר שברי כלי אבן התגלו במהלך החפירות בשטח B, ובהם: כלי מידה עשויים ביד וקערות העשויות במחרטה. כלים אלו יחד עם מקווה הטהרה, מעידים על כך שתושבי המקום בתקופת הבית השני היו יהודים.
מטבעות: מבין המטבעות שהתגלו במהלך החפירה, 36 מייצגות את שכבות היישוב השונות באתר: חמש מייצגות את השלב הקדום ביותר - התקופה ההלניסטית (המאה השלישית לפנה"ס); 18 את ימי אלכסנדר ינאי ועד חורבן הבית השני (המטבע המאוחרת משלב זה היא מהשנה השלישית למרד הגדול, שנת 68 לספירה); שתי מטבעות הן מהשלב הביזנטי-אומאיי (המאות החמישית-השמינית לספירה), ו-14 מטבעות הן מהתקופה הממלוכית (המאה הארבע-עשרה לספירה).
שונות: בובת עצם בדמות אדם התגלתה במבנה האומאיי בשטח B. בובות מסוג זה מתוארכות החל מהתקופה האומאית ועד למאות התשיעית והעשירית לספירה, וככל הנראה שימשו למשחק (Rahmani, 1981, 78-80) שתי חרותות ביוונית התגלו על גבי חרסים מהתקופה הביזנטית: שבר קנקן חרס ועליו האות A ושבר קנקן ועליו חלק משם פרטי. ממצאים נוספים שהתגלו הם: חרוזים, צמידי זכוכית, מקלות כחל, חלקי תכשיטים, אבני שחיקה ואבני ריחיים מגרניט ובזלת. בסקר באתר התגלו גם שברי פריטים ארכיטקטוניים: שבר כותרת ושבר סורג שאפשר כי ניתן לשייכו למבנה ציבור ש היה באתר וטרם נחשף.
סיכום:
ממצאי החפירות שנערכו בחירבת סית סאוויר מעידים כי תחילת ההתיישבות במקום הייתה בתקופה ההלניסטית, במאה השלישית לפנה"ס. היישוב בהמשיך להתקיים בימי ממלכת החשמונאים ועד לחורבן הבית השני. ממצא כלי האבן והמקווה מצביעים על כך שתושבי המקום בתקופה זו היו יהודים. יישוב זה מצטרף לאתרים יהודיים רבים אחרים מימי הבית השני שהתגלו באזור: חירבת הילאל ליד היישוב בת-עין (עמית, תשנ"ב), חירבת עליה מצפון-מזרח לנווה דניאל (peleg, 2003), חירבת ברכות מצפון ליישוב מגדל עוז (עמית, תשנ"ד , 174-178) ועוד.
לא התגלו באתר ממצאים רבים מהתקופה הרומית המאוחרת, אך בתקופה הביזנטית היה במקום יישוב גדול שהמשיך להתקיים גם בתקופה הערבית הקדומה. בתקופה הממלוכית הוקמו על גבי השרידים הקדומים מספר מבני מגורים ,תוך שימוש באבני בניה ואף בחלקי מבנים קיימים. בתקופת מלחמת השחרור הוקם במקום משלט של מגיני גוש-עציון, עד שנכבש בידי הלגיון הירדני.
(כנס מחקרי יהודה וחברון, י' פלג, החפירות בחירבת בית סאוויר ("גבעת החי"ש") באלון שבות, עמ' 183-189)
חורבת סאוויר במלחמת העצמאות
יתרונה של חירבת סאוויר
מיד עם הגעתו, החל מוש לארגן את הגנת הגוש למשימות התקפיות ולעבודות ביצורים. התחלנו בביצור משלט חירבת סאוויר. משלט זה חלש על כביש ירושלים – חברון, והיה על הגבעה הגבוהה ביותר באזור, במרחק של כ-450 מטר מכביש ירושלים-חברון. בעבר ישבו במקום זה שודדים בדווים משבט התעמרה. ... הודות ממבנה הקרקע, בה היה בעבר ישוב ונשארו רק חורבות, ניתן היה, לאל מאמץ גדול, לחפור בה עמדות עמוקות ותעלות קשר, ששמשו גם כעמדות הגנה והתקפה וגם לקישור בין שאר העמדות. תכנון הביצורים היה גאוני. תעלות הקשר והעמדות היו בחצי הגובה של המדרון, פרט לעמדה אחת בנויה מאבנים שהייתה חשופה בפסגה ששימשה לתצפית בלבד. בשעת ההתקפות עלינו היא משכה את האש אליה, למרות שמיד עם תחילת חילופי האש היא ננטשה. עבודת הביצורים נעשתה במשך לילות רבים, חפרנו והוצאנו את עפר החפירות לכיוון הגביש, והדקנו אותו היטב. הסווינו היטב את תעלות הקשר ואת העמדות כל בוקר לפני הזריחה, ואפילו ממרחק של עשרה מטר לא ראו אותן. זה היה המשלט המחופר מכל משלטי הגוש.
(אברהם רטנר, "גוש עציון – עמדה קדמית של ירושלים – בשבי הלגיון "ושבו בנים לגבולם ", עריכת א' וייס, נחלים תשס"ה)
היו תעלות שהלוחמים יכלו לנוע בהן אם התכופפו מבלי שבכלל ייראו. בנוסף על כך היו עמדות. עמדות היו נוסף על, היו מבוצרות ע"י אבנים, ובירייה שטוחה אי אפשר היה לפגוע. כמובן שזה לא נכון לגבי יריות מנשק לא שטוח מסלול, אלא מיריות שנורו מטנקים או יריות של מרגמות. אבל הביצורים היו בהחלט אפקטיביים. אפשרו לאנשים לנוע בתוך המשלט, וגם בלי להיפגע. ...
חירבת סאוויר הוא מקום עם הרבה סלעים, ומבחינת ביצורים יחסית לא היה כל כך קשה לעשות שם את הביצורים, כי מספיק שחפרת תעלות וקצת חיזקת את המקומות שהיו אבנים, חיזקת עמדות, אז זה לא היה מאוד מסובך.
מבחינה טופוגרפית היה מקום נוח מאוד לשליטה על הכביש מחברון לירושלים.
(ראיון עם דוד כוכב, ממגיני הגוש וחירבת סאוויר, יוני 2000, ארכיון כפר עציון).
מוש – דמותו של מפקד
באחד הימים של ראשית אדר ב' (21.3) ירד מהמטוס. תחילה לא ידענו את תפקידו ואת עברו. ראינו לפנינו צעיר תמיר ומסודר בהופעתו. מעיניו ניבטו עצבות ושקט. לא ידענו את פשרם, - האם הם ביטוי לתכונות אופי או תוצאה של הכרת חומרתה ורצינותה של הסכנה ושל ההשלמה אתה.
השקט, הענווה, העדינות ויפי הנימוסים ביחסו לכל אחד - מפקד, טוראי או אזרח - שבו את לב כל אנשי הגוש להעריכו. רציני, נמרץ, ואמיץ במילוי תפקידו הצבאי - רחוק הוא מכל גינוני צבא מיותרים ומכל שמץ של גאוות מפקדים. לאחר שהכרנו את התכונות האלה אצל דני מס ז"ל הפלמ"חאי, שמחנו להיווכח, כי גם מוש, איש החי"ש הרציני מיצג גם הוא, טיפוס נעלה של מפקד עברי. הבולט בעבודתו הוא הסדר, ההקפדה על הפרטים הקטנים. אשר עלולים לשכחם. כמעט שאין דבר הקשור בתפקידו הצבאי של הגוש, אשר מוש לא ישים לבו אליו, לא יכירנו מקרוב ולא יתרום מעצתו ומניסיונו. שעות עבודתו, מבוקר השכם ועד חצות הליל. לא פעם אנו מתפלאים על יכולתו לשאת בכל אלה.
כתפקיד ראשון ראה צורך ללכד את הגוש ליחידה לוחמת דרוכה וממושמעת. לא קל היה הדבר, אחרי אי הבנות שונות בין המשקים בינם לבין עצמם, ובינם לבין מפקדי חי"ש ופלמ"ח. מוש יישר הדורים, ניסה לפשר ולהסביר וגם ידע להטיל את מרותו כמפקד בעל סמכויות. כל הזמן משתדל לגשור גשר בין חיילים ואנשי משק, בין דתיים וחופשיים והכל מתוך מתינות והבנה לזולת. כאיש כפר ומשק יודע הוא להעריך את היצירה החקלאית, את השאיפה של המתיישב לשמור על הקיים - אך ביחד עם זאת הוא יודע איך לדרבן את החקלאים להשתלב במשטר הצבאי. הוא יודע לדבר במושגיהם ולשכנעם. ברצון רב נענים האנשים לתביעות הרבות ומוצאים טעם במילוין יותר מאשר בתקופה השלוה שקדמה.
גם לבעיותינו הדתיות השונות, המתעוררות בקשר לשעת החרום, אנו מוצאים אצלו הבנה. מוש נזהר להטיל בשטח זה את מרותו - כמפקד. בוחר הוא לשבת עם "הועדה ההלכתית" להסביר ולשכנע בחומרת תביעתו ובחיוניותה להגנת הגוש. האנשים מאזינים לדבריו נענים לדרישותיו.
לאחר זמן נודעו לנו המניעים להתנהגותו. מוש - משה זילברשמידט, חניך הבח"ד - "ברית חלוצים דתיים" בגרמניה ואחד מפעילי ההכשרה באנגליה, בא לגוש-עציון כאדם שאורחות החיים במשקים הדתיים, אינם זרים לו. ואם כי אינו נמנה בארץ בין חברי התנועה, הרי הוא יודע את מקור מחצבתם של המתיישבים בגוש ומבין לרוחם.
מוש הביא אתו לגוש רוח חדשה. חסל סדר ההתגוננות הפסיבית. אם הגוש רוצה למלא את תפקידו העיקרי, למענו כדאי להחזיק בו - לשמש עמדה קדומנית לירושלים הלוחמת, - חייבים אנשיו להסתכן, להעיז ולהפעיל את כל כוחם המועט, נגד האויב. יתכן, כי עקב זה צפייות סכנות מרובות. אך כבכל מלחמה, רבים סיכוייו של הצד היוזם והמעז. דבריו ומעשיו של מוש נוסכים בנו מידה רבה של בטחון.
מוש תובע הרחבת רשת הביצורים במשלטים ובעיקר במנזר, ובאוכף המוכתר, והוא מתכן תפיסת משלטים נוספים. יחד עם מפקדים וחבלנים הוא קובע את התכניות, ודואג להפעלת החיילים ואנשי הישובים בעבודות אלה. הוא ממריץ את מפקדי הישובים להרחיב את רשת הביצורים והתעלות בכל קטע ממנו צפויה סכנה. הוא סבור כי אין להסתפק בעמדות מעל פני השטח, יש לרדת אל מתחת לפני הקרקע, יש להרבות במקלטים נגד פגיעות נשק כבד ולהתחפר. הוא מתכנן תכניות להתקפות-נגד על הכפרים אשר מתאנים לגוש, בהתאם לצרכי המלחמה המתפתחים. לעת עתה - עד שנתבצר יותר, נאגור נשק ונקבל תגבורת הדרושה לפעולות יזומות אלה נסתפק רק בהטרדת התחבורה.
ואף כי ברורה לרבים הסכנה הכרוכה בכל אלה, משתכנעים אנו כי זוהי הדרך הרצויה לגוש ולהגנת ירושלים ואנו מוכנים למלא אחרי הוראותיו של מפקדנו - בכל לב.
(י' בן יעקב, גוש עציון – חמישים שנות מאבק ויצירה, עמ' 251-250, אגודת בני גוש עציון, בית ספר שדה – כפר עציון, "יד שפירא", תשמ"ג, מקום: אלון שבות – גוש עציון,)
חג הפסח קרב ובא. חג החירות. עם ישראל יצא ממצרים. ומה לגבי החירות של מדינת ישראל? הרהרנו והשבנו לעצמנו, כי השאלה אינה אם, אלא מתי.
בשלב הזה כבר היינו מנותקים. לא הייתה כל תקווה לקבל עזרה מבחוץ, ולא יכולנו אלא לסמוך על עצמנו. הדתיים שבינינו, ולא רק הם, סמכו גם על הקדוש ברוך הוא, וביודענו כי אנחנו נמצאים בחזית גוש עציון כשליחי מצווה להגן על ירושלים – קיווינו שיתקיים בנו המאמר "שליחי מצווה אינם ניזוקים."
(י' קופ, גדוד "מכמש" בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות, עמ' 162-163, הוצאת אתר הנצחה ממלכתי ומוזיאון גבעת התחמושת, 2002)
קרב כ"ה בניסן
כ"ה בניסן תש"ח - 4.5.1948
בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש-עציון על-ידי המוני ערבים בסיוע תותחים ומשוריינים, בשיתוף פעיל של הלגיון-הערבי וכוחות המנדט-הבריטי שעדיין פעלו בארץ. מטרתם הייתה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, ירושלים-חברון, ומשבשים את התנועה בו. הבריטים תכננו לפנות את ירושלים, ביום תום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, 14 במאי 1948, בכמה צירי תנועה, שאחד מהן, הדרומי, היה מירושלים לעבר חברון ומשם למצרים. לפיכך טענו כי הם מבקשים להבטיח תנועה חופשית בציר תנועה ראשי זה.
לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר-הרוסי . עם ערב נתפס המנזר על-ידי כוחותינו ונמשכה תקיפת התחבורה הערבית, למרות שמצבו של גוש-עציון נתגלה כחמור ביותר. מוש (משה זילברשמיט הי"ד) - מפקדו האחרון של גוש-עציון, היה מודע היטב לכך שתקיפת התחבורה הערבית, בהוראת הפיקוד-העליון, עלולה להביא את גוש-עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. אבל לפי דעתו: "... זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".
מיומנו של חבר עין-צורים:
בבוקר הגיע עדי א. עם קבוצת אנשי חי"ש למשלט בסאויר, והוא קיבל את הפיקוד על המקום. משגברה ההתקפה על המנזר התחיל האויב להתקיף באש חזקה גם את המשלט שלנו. אנשינו שכבו בעמדות וציפו להסתערות האויב. בשעה 10.00 הורה המטה לעין צורים לשלוח אנשים עם מקלע לחירבת-סאויר כי שלשת המקלעים שהיו שם נתקלקלו. האנשים הגיעו למקום והצטרפו למערכת ההגנה. ההפגזה היתה קשה, מספר אנשים נפצעו פצעים קלים. מצב הרוחות היה מדוכא בגלל השמועה שהמנזר נפל בידי האויב. מצבנו היה קשה כי מספר האנשים במשלט היה מועט. ומספר הפצועים הלך ורב. האויב המשיך לשלוח בנו אש חזקה מתותחים ומכונות יריה שהוצבו על הכביש. בבוסתן שליד הבית שממול למשלט, הוצבה מרגמה "3 שהפגיזה אותנו קשה. לפתע, נראו מספר ערבים שהתקדמו דרך השטח המת והופיעו לא רחוק מהמשלט. הופעתם היתה פתאומית. כפי הנראה פונו מקודם המוקשים מהשטחים, כי לא שמענו אף התפוצצות אחת. הדפנו את ההסתערות. אחרי שנכשלה ההסתערות, המשיך האויב בהפגזת המשלט. קלע של תותח פגע בעמדה – יחיאל סרי נהרג ושניים נפצעו.
בשעה 4.00 אחה"צ התחילה הסתערות חדשה. בקטע הכביש ממול למשלט נעמדו 8---6 משוריינים ומהם שולחה אלינו אש חזקה של מכונות יריה ותותחים. בחיפוי אש זו התקדמו מאות ערבים עד למרחק של 50 מטר מעמדותינו. התקדמותם היתה לפי סדר צבאי ותוך קפיצות, לפניהם הלכו אנשים ובידיהם מגלי מוקשים (יתכן כי גם אנגלים היו ביניהם). כשאנשי האויב הגיעו לטווח קרוב נפתחה אש חזקה מעמדותינו ונזרקו רימונים - וההסתערות נשברה. בעת ההסתערות נשתתקה אש המשוריינים והם נסוגו לבית פג'ר. בשעות אלו נשלחה כתה מאנשי עין-צורים, שהיתה בעמדות חירבת-זכריה, כתגבורת לחירבת סאויר. האנשים שהגיעו למשלט החליפו את הלוחמים בעמדות ואיפשרו להם לנוח. בשעות הלילה שינו האנשים את מקום העמדות הקדומניות שבמשלט ושיפרו את הביצורים. הלוחמים הספיקו לנוח קצת ולהתכונן ליום הבא.
אבדותינו במשלט זה היו: הרוג אחד וששה פצועים. בסיור שנערך למחרת נמצאו בסביבה הסמוכה ביותר למשלט כ-70 זנבות פגזים וקלעי תותח. במרחק של 40 מטר מהעמדות נמצאו עשרות מוקשים מפורקים.
(מתוך אתר האינטרנט: אתר ההנצחה והמורשת בגוש עציון, עמותת בני גוש עציון)
דוד כוכב על עדי המפקד
כן, עדי היה בחור שיותר מבוגר מאיתנו. היה לו ניסיון צבאי, עד כמה שאני זוכר, ואני לא בטוח בזה, הוא אפילו היה בצבא הבריטי. והוא היה מאוד קול, מאוד רגוע. הוא בהחלט היה מפקד טוב, כי הוא נתן ביטחון לאנשים. רוב האנשים גויסו, חלק מהאנשים היו צעירים מאוד שגויסו בירושלים. חלק אפילו ישר מהגדנ"ע, ולא היה להם שום ניסיון.
לנו היה ניסיון בליווי שיירות ופעילות קודמת, אבל אלה היו אנשים כמעט ילדים, בני 17,18, שגויסו, התגייסו בירושלים. והם היו, בקושי עברו איזה הכשרה צבאית והם היו די מבוהלים. לא בדיוק מצאו, ידעו מה רוצים מהם. זה היה טוב שהיה מפקד שהיה ככה מנוסה, ונתן הרגשה של ביטחון ושלווה.
הוא ניהל אימונים, ... הוא היה אחראי, ... אבל במסגרת כמובן, היתה תכנית אימונים של הפלוגה כולה, כיוון שגם היה לנו אנשים במשלטים אחרים, במנזר, וגם במשלטים אחרים, גבעת המוכתר. כך שלמעשה אברשה שהיה מפקד הפלוגה ומעליו מוש שהיה מפקד, למעשה המפקד של הגוש כולו, הם הכינו תכנית אימונים וכל יחידה קיבלה את ההוראות דרך אברשה. ... אנחנו ירינו כמובן על המשוריינים שהתקרבו אלינו, אבל לא יכולנו, לא היה לנו נשק שיכול היה לפגוע בהם. הנשק הקל שהיה לנו לא היה יכול לעמוד בפני השריון שלהם, והם נעמדו 3-4 משוריינים נעמדו ממש על יד, קרוב למשלט. וכל מי שככה הרים את הראש היה בסכנה של פגיעה.
ובאמת אני עברתי אני זוכר בין התעלות יחד עם עדי, ראינו מה שנעשה, איפה כל אחד בעמדה שלו, נתנו הוראות וכו'. ואח"כ עדי הרים את הראש מעל לעמדה והוא קיבל כדור ונהרג במקום. נהרג גם עוד חייל נוסף, ואנחנו המשכנו להתגונן. אבל בעצם זו היתה התגוננות לא פעילה כי לא היה לנו נשק שיכול היה לעמוד בפני פגזים שניתכו עלינו מכל צד.
(ראיון עם דוד כוכב, ממגיני הגוש וחירבת סאוויר, יוני 2000, ארכיון כפר עציון).
