דוח מסלול לכיתה ב נווה דניאל
נקודת התחלה : בית הספר
נקודת סיום: בית הספר
אורך המסלול: 2 קמ
זמן המסלול: 4 שעות
צבע שביל: אין
נקודות עצירה: מצפור האלף, נבי דניאל, בורות מים, הגת והגורן, מערות קבורה, עין אל קסיס
רקע:
בדו"ח מסלול זה מפורטים מקומות ונושאים אליהם ניתן וראוי להתייחס לאורך הטיול.
על המדריך להתאים את הדרכותיו לנושא השנתי-"הטבע שלי- סלע ומים"
בשנה זו הטיול יוצא רגלית מבית הספר במטרה להכיר ולחבר את התלמידים לסביבתם הקרובה. בטיולים אלה נלמד התמצאות כללית במרחב, על מבנה הנוף של ארץ ישראל ובפרט הרי יהודה (טיול 1) ההרים הסלעים והאבנים בגוש (טיול 2), ויושם דגש על השפעות המסלע המים והטופוגרפיה על ההתיישבות בהר.
איך הולכים?
נצא מנווה דניאל לכיוון שדה בועז ונלך צפונה על שביל ג'יפים המסומן בסימון שבילים אדום לכיוון נבי דניאל. נעבור תצפית שצופה לכיוון מערב ואחרי כמה מטרים נראה מימין שביל שפונה מזרחה (ימינה), השביל מסומן באבנים לבנות. נלך על השביל נחלוף על פני מבנה עתיק ואחרי כמה עשרות מטרים נראה בור מים ונמשיך ישר על השביל עד לצומת שבילים בה נפנה דרומה (ימינה) נקיף את הכרמים ונרד עם השביל מזרחה. משמאלנו נבחין בגורן עתיקה (משטח סלע רחב) ונמשיך ישר על אותה השלוחה מזרחה וצפונה עד ל"עין אל קסיס". מעין קסיס נלך מערבה (שמאלה) על שביל ג'יפים מסודר בחזרה לכיוון דרך האבות וסימון השבילים האדום עליו נלך דרומה עד למצפור האלף ובית הספר
נקודות רלוונטיות לאורך המסלול
מצפור האלף
מצפור האלף שבנתה קק"ל סמוך ליישוב נווה דניאל שבגוש עציון, הוא נקודה הגבוהה ביותר בגוש עציון. המצפור בנוי אבן בשני מפלסים, מוצב בגובה 1,000 מטר מעל פני הים, ומשקיף על נוף מרהיב. מהמצפור ניתן לצפות ב-360 מעלות, בהרי ירושלים בצפון, הרי אדום והרי גלעד במזרח, רצועת עזה והים התיכון בדרום ועד הרצליה במערב. במפלס העליון מוצבות שתי משקפות לתצפית חופשית,וכן מוצבת מפה עם האתרים הבולטים באיזור.
תצפית בדגש על מבנה הנוף
דרך האבות
דרך ההר הנקראת גם דרך האבות, היא דרך קדומה החוצה את ארץ ישראל לאורכה, מדרום לצפון.
דרך האבות היא דרך עתיקה החוצה את ארץ ישראל לאורכה, ומחברת בין הערים המרכזיות מהתקופות הקדומות: באר שבע, חברון, בית לחם, ירושלים, שכם, עפולה, נצרת. קרויה כך על שום שצעדו בה האבות, לפי התנ"ך. מימי קדם ועד היום, הדרך משרתת אנשים משלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות – יהודים, מוסלמים ונוצרים. כמו כן, הדרך עוברת הן במדינת ישראל והן ברשות הפלסטינית. כיום, תוואי הדרך חופף ותואם ברובו הכללי את כביש 60 המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת.
הדרך היא למעשה חיבור טבעי של רכסי שדירת ההר המרכזית של הארץ (קו פרשת המים). בניגוד לדרכים כדרך הים ודרך המלך שהן דרכים בינלאומיות החוצות את הארץ, דרך ההר היא דרך פנים-ארצית.
כאן עברה גם דרך רומית, שנסללה במאה ה-2 לספירה, ולאורכה נתגלו אבני מיל, שרידי חציבה ומצדיות להגנה על הדרך. אבני המיל הונחו במרחק של מיל אחת מהשנייה (מיל= 1400-1600 מ') ומכאן שמן. על אבני המיל היו כתובות שציינו את הקיסר בונה הדרך ואת המרחק הנותר ובכך שילטו את הדרך. ברוב המקרים נכתבה הכתובת בצבע ולא שרדה עד ימינו. בסמוך לנקודה זו התגלתה אבן המיל ה-12 בדרך ירושלים חברון.
אמנם בתקופה זו (התקופה הרומית המאוחרת), כוסתה ארץ ישראל ברשת דרכים שחצב השליט הרומי, אך שורשיה של דרך זו נעוצים עוד בימי בית המקדש השני, ובעולי הרגל הרבים שבאו אליו ושחזרו ממנו לביתם. במקורות חז"ל מרובים הם תיאורי הדרכים והעלייה לרגל, שהיוותה את אחד משיאי הווי החיים של היהודי בימי קדם. עולה הרגל שהילך בשביל זה יכול היה להתרשם, כמונו, מנופי קו פרשת המים הארצי. ירדת מזרחה, ואתה באגן הניקוז של ים המלח. עברת למערב, ואתה באגנו של הים התיכון. יתרונה הגדול של דרך זו היה טמון בנוחות שסיפקה. למרות שנבנתה בגובה של יותר מ-900 מטרים מעל פני הים, לא הכריחה הדרך את ההולכים בה לטפס במעלות ובמורדות תלולים.
נבי דניאל
בכל אזור ההר כמעט ולא נשארו עצי חורש טבעי עתיקים, אלה , אלון וכו. אך יש מקומות ספורים שבהם השאירו בכוונה עץ אלון אחד או אלה בודדת, בגלל הקדושה של המקום.(למשל- האלון הבודד, שבאזורו מזוהה קבר זכריה)
אז כאן נמצא נבי דניאל- קבר דניאל. אך מיהו אותו דניאל? הנביא דניאל מהתנ"ך? הוא חי בכלל בבבל.
יש עוד דניאל אחד בתנ"ך, או יותר נכון דנאל- בנו של דוד מאביגיל אשת נבל הכרמלי. דנאל לא מוזכר בכלל מלבד היותו בנו של דוד, אך חז"ל מספרים שהוא דמות שלא חטאה מימיה. דוד נולד בבית לחם, לכן סביר להניח שגם דנאל הסתובב כאן באזור- היי, בית לחם נמצאת כאן ממש מול! לכן סביר שהמקום הוקדש לאותו דנאל, המוסלמים השאירו את הקדושה, (גם הם מקדשים את דמויות התנ"ך) והותירו כאן את עצי האלון העתיקים, כי אסור לכרות עצים ממקום מקודש.
בור מים
יש להבחין בין באר מים לבור מים, כי הבאר חפורה לעומק עד למפלס מי התהום והבור הוא מַאֲגָר ולא מעיין שׁוֹפֵעַ. הבור נחצב לצורך אגירת מים (מי גשמים ונֶגֶר), ומעליו הוקם מבנה/מתקן לשאיבה. היה מקובל לחצוב בורות בערים, ביישובים חקלאיים ואף במדבריות (עוזיהו חצב בורות רבים במדבר, כדי להשקות את מקנהו - דברי הימים ב', כ"ו).
ריבוי הבורות והבארות בארץ ישראל מעיד על מיעוט המים באיזור זה. את דפנות הבורות ציפו בטיח ובמלט כדי למנוע חילחול המים מהבור, ונהגו לכסות אותם באבנים גדולות, כמו את הבאר. מעל הבור היו מניחים חוּליה שאמצעיתה נקובה, ודרכה הורידו את הדלי אל הבור, לשאוב ולהעלות את המים.
בדרך כלל היו בורות המים שייכים לאדם מסויים, אך היו גם בורות ציבוריים גדולים.
בור המים או המאגר מנקזים אל תוכם את מי הגשמים בדרכים שונות:
א. בור המים או המאגר נמצאים לרוב באזור הנמוך מסביבתם. מי הגשמים היורדים על הסביבה, ניגרים במורד ונאספים אל תעלות המנקזות את המים אל פתח מתקני האגירה.
ב. הטיה חלקית של מי שיטפונות הזורמים באפיקי נחלים, אל תוך המאגר.
ג. בשטחים עירוניים מי הגשמים נוקזו אל מתקני המים ממשטחי הגגות, החצרות ומשטחי הרחובות אשר היו בדרך כלל מרוצפים.
מי הנגר הנאספים בתעלות, מובלים תחילה אל אגן שיקוע המצוי סמוך לפתח מתקן האגירה. שם שוקע הסחף הגס, והמים הנקיים יחסית ממשיכים בדרכם דרך מעבר צר (שנמצא נמוך מחוליית הבור), אל תוך הבור.
פתגמים שקשורים לבור מים
- אין הבור מתמלא מחולייתו(מסכת סנהדרין, דף ט"ז, ע"א) – הבור אינו יכול להתמלא רק ממי גשמים הנכנסים ישירות אל פתח הבור (האבן הנקובה המונחת על פתח הבור נקראת "חוליה"), אלא אלא הוא מתמלא מכל איזור הניקוז שלו,. הכוונה היא שאין האדם יכול לספק את כל צרכיו בעצמו מבלי להזדקק לעזרת אחרים. למשל: "לשם שינוי מבנה הארגון כדאי לגייס מומחים חיצוניים כי אין הבור מתמלא מחולייתו".
- בור סוד שאינו מאבד טיפה – דפנות הבור מצופות בטיח אטים ועל כן המים אינם מחלחלים דרכם. הנמשל: מים משולים לזיכרון או חכמה. על אדם חכם בעל זיכרון טוב ייאמר שהוא כמו בור סוד.
- בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן – אל תהיה כפוי טובה ואל תגמול טובה ברעה כשם שלא מגיע לקירות בור שהרווה אותך להיסדק על ידך.
עין אל קסיס
מים שיוצאים באמצע שום מקום! לא סתם קראו למקום ואדי גן עדן. במים שאלה אפשר להשתמש לשתייה, חקלאות, ניקיון, טהרה, בישול. גן עדן של ממש. אבל מאיפה באים כל המים?
ההר שבו אנחנו נמצאים עשוי מהרבה שכבות סלע, חלקן קשות וחלקן רכות. שכבה קשה נשברת והופכת סדוקה ושכבה רכה נשארת אחידה. כשיורד גשם, הוא מחלחל דרך הסדקים, אך אז נתקע בשכה הרכה האטימה ונאגר כמי תהום. מי התהום האלה זורמים עד שהם פורצים החוצה- במקרה הזה, ממש כאן. זה נקרא מעיין שכבה, על שם השכבות של ההר.
מעין שכבה
מעיין שכבה הוא מעיין שנוצר כאשר מי התהום פורצים אל פני השטח.
מי הגשמים מחלחלים דרך שכבות הסלע העליונות (אקוויפר) עד למפגש עם שכבת סלע אשר אינה מאפשרים חלחול והופכים לאטימים. (אקוויקלוד) ומעליה נאספים מי התהום באקווה.
מי התהום יכולים להישאר קבורים, ולעיתים אף לא להיחשף לעולם. חשיפת שכבות הסלע כתוצאה מהתחתרות נחלים, סדקים בעקבות פעילות טקטונית ועוד, יכולה להביא לפריצת מי התהום אל פני השטח, כלומר להיווצרות מעיין.
הבדל בין שכבות הסלע השונות:
עוד הרבה לפני שהסתובבו כאן בני אדם בעולם, כל הארץ שלנו הייתה מכוסה בים. ובים, כמו כל ים, חיו יצורים ימיים- צדפות, דיונונים, פלנקטונים קטנטנים. אבל מה לעשות, החיות לא שורדות לנצח וכשכל אחת מהחיות האלו מתה, השריון שלה- שעשוי מחומר קשה, נשאר. השריון צלל למעמקים ונדחס יחד עם עוד מיליוני שריונות שצללו קודם ויחד הם נלחצו במשך שנים רבות והפכו לסלע שאנחנו מכירים. אבל מחיות שונות יש סלעים שונים. בהתחלה כנראה היו יותר צדפות והסלע הפך קשה יותר- זה הגיר שאנחנו מכירים. בהמשך היו יותר פלנקטונים שהפכו לסלע רך יותר- הקירטון. כאן אנחנו יכולים ממש מול העיניים לראות את ההבדל הזה- למטה יש את הסלע הקשה יותר, הגיר ולמעלה את הקירטון הרך יותר. אנחנו רואים תהליך של מיליוני שנים ממש ליד הבית.
ליד אחד הסלעים אפשר ממש להרגיש את הסלע. לגעת בו. עדיפות לעשות משחק קטן עם סלעים, שירגישו ויחוו את הסלע.
