אחרי מלחמת ששת הימים, חנן פורת ז"ל מגיע לגוש עציון עם חבריו לילדות. חוזרים להר שומם, מה שלא היה כך 19 שנה קודם לכן. הדבר היחיד שנותר הוא בית ששרד. יחד הם מתחילים להקים את הקיבוץ מחדש, מחפשים מים חיים בהר של כפר עציון, ומכוונים לבריכת המים, שחלקם זוכרים עוד מאז. מי הבריכה מוזרמים מחברון בצינור דקיק עד כפר עציון אך מדי פעם הבריכה מתרוקנת, כי ערביי האיזור מחבלים בצינור. בכדי להתגבר על כך, חבר קיבוץ היה נוסע לירושלים להביא מיכלית מים. באחת הפעמים המיכלית המלאה עפה בכביש בדרך חזרה מירושלים לקיבוץ, ולמשך שבוע יש מחסור במים. הם נאלצו להשיג מים בדרך אחרת- הזעיקו מכבי אש, והודיעו על שריפה בכפר עציון. הכבאי הגיע אך לא ראה שום אש בהר! ולפני שסובב את ראשו לאחור חזרה לירושלים, שלחו אליו את אחת הנשים ההריוניות בקיבוץ, עליה כנראה יחמול, והיא שאלה "אנחנו כיבינו את השריפה, אך תוכל להשאיר לנו את המים?" , וכך החלה ההתיישבות בגוש עציון.
את אותה הבריכה הפכו לסליק בימי המצור, ובד' באייר תש"ח, רוקנו אותה ממים בכדי לפנות מקום לפצועי הקרב על גוש עציון, בתקווה אחרונה להצלתם. ביניהם הוריהם של אותם חברי הקיבוץ המתחדש.
מי שמרוקן מים בהר צחיח- כנראה מבין שהתקווה אבדה.
הסיפור של כפר עציון מתחיל עוד בפולין, ב-י"ב חשון 1934, קמה 'קבוצת אברהם', מיסודן של תנועות הנוער 'בני עקיבא' ו'השומר הדתי' על שם הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהיה אז עוד בחיים. איש שסימל את השאיפה של החלוצים לחיי תורה שלמים וטוהר מוסרי חברתי שמתבטא בתורתו של הרב. הקבוצה החלה משניים עשר איש. באותה שנה חברי הקבוצה נמלטו מהכיבוש הנאצי בדרכים שונות ועלו ארצה. קק"ל מעמידה לרשות הקבוצה חלקת אדמה זמנית ליד כפר פינס, והם חיים שם למשך 9 שנים.
מחד גיסא הם מתמודדים עם הקשיים בבניית המשק החקלאי על ההר הצחיח, ומאידך מודעים לסכנות האורבות להם משכנותם של ערבים עויינים. אך בחודשי קיץ 1937 הותקפה הקבוצה בירי ע"י ערבי לבוש כעברי, שגרם לחילופי ירי קשים בשדות המשק ובנס אף אחד לא נפגע. מאז ואילך הקבוצה עמדה בחזית האש. עם שקיעת שמש פסקה כל תנועה ובערבים לא הועלו אורות. בהמשך הקבוצה קולטת עוד עולים מפולין וצ'כיא והתקווה ליישוב קבע באדמת הקודש ממשיכה לפמפם בליבם.
שלום קרניאל, איש הרוח בקבוצה כותב כי "האני מאמין של הקבוצה היתה הקומונה. לה צריך היה החבר להקריב הכל, את הנפש ואת הגוף ולהתמזג בתוכה התמזגות מוחלטת." בכפר פינס נולדו הילדים הראשונים של הקבוצה, הילדה הראשונה היא אורה קנוהל, שהכניסה אור גדול לחבורה.
הסוכנות היהודית מציעה לקבוצת אברהם לעלות להר חברון. שלום נשלח בין המסיירים לבדוק את ההר וכשחזר נשאל "נו, מה אתה אומר?" והוא ענה," טובה הארץ מאד מאד". אך כולם ידעו ששלום לא יוציא את דיבת הארץ, ובשיחות פרטיות הובן שהמקום לא כל כך פשוט. הר חברון מאופיין באדמת טרשים סלעית, חסר במקורות מים, ואקלים קשה במרבית חדשי השנה. ובנוסף לכל, בדידות וניתוק מהתיישבות יהודית, מה שהכביד עליהם בימי שלום ופריחה של העם ויותר מכך בימי הקרבות. העניין עלה לדיון באסיפה הכללית של הקבוצה, והטענות משני הצדדים נשמעו. הוחלט לקיים הצבעה סודית בפתקים וההחלטה תיקבע על פי 2/3 הקבוצה. שלמה חיימוביץ יספור את הקולות. שלמה מגיע לפתק האחרון ומבין שחסר עוד פתק אחד בלבד בכדי שיהיו 2/3 איש בעד העלייה להר. שלמה, שמלכתחילה היה נגד הרעיון, משנה את דעתו למען רוב הקבוצה. הוא מודיע לרשויות ש"החלטה זו היא חוקית וסופית ומחייבת את כל הקבוצה" מה שרומז למחלוקת הפנימית החזקה שהייתה בין החברים.
העלייה על הקרקע התקיימה בכ"ה בניסן 1943, אותם אלה שניצלו מציפורני החיה הנאצית, נקראו עתה למלחמה בסלע וטרש בהר הצחיח והעויין. הדבר היחיד הנמצא אז בהר הוא מנזר גרמני (היום גג החזיון שבכפר עציון), והם קונים אותו מידי הנזירים במקום. במאמצים כבירים החלו בבניית חייהם על ההר. "המוציא לחם מן הסלע", "ושאבתם מים ברחמנות".
לרוב, בצריף אחד חיו 3 משפחות. לאחר המלחמה המבנה היחיד שנשאר זה הצריף שבו שכן שלום קרניאל ואישתו, וכן אורה קנוהל והוריה. כשהילדים חזרו לכפר עציון ב67, אף התפתח ויכוח של מי יהיה בית זה, והרי כל אחד רוצה לחזור לבית אבותיו. היום, 'הבית ששרד' מהווה דוגמא לצריף של אז, להנצחה.
כחלק מפיתוח ענפי הקיבוץ, ברעיונו של שלום קרניאל, הוקם בית מרגוע 'נווה עובדיה' על שם ד"ר אברהם עובדיה ז"ל ממייסדי תנועת הנוער בפולין (היום הוא מהווה חדר אוכל לבית ספר שדה כפר עציון). בכפר עציון של קבוצת אברהם הבית הזה היה המרכז הרוחני של הקיבוץ, בית הארחה ידוע בציבור. האויר הטוב בגוש משך אורחים רבים, ביניהם ביקר גם שי עגנון. "כל החברים הותיקים יצאו מהחדרים שלהם ועברו לאוהלים- כדי לתת למבריאים את החדרים הבנויים." נוה עובדיה היווה גם את בית הכנסת של הקיבוץ "התפילות בכפר עציון היו משהו מיוחד.. הייתה רוח חסידית בתפילה, עם שירה מתמשכת בדבקות שסחפה את כולם... את האוירה הזו המבריאים אהבו במיוחד" {מפי אורה קנוהל}
החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר שינתה את הנוף, הריקודים והשמחה בקיבוץ הפכו לאימונים ואוירה מתוחה. שיירות רבות ניסו להעביר אספקה לקיבוצי הגוש הנצורים אך ללא הצלחה גדולה.
ערב המלחמה היו 223 חברי קיבוץ, מתוכם 55 ילדים. בעקבות המצור הגובר, הילדים עם אימותיהם נאספו למנזר רטיסבון בירושלים. ב-ד' באייר מלכה נפלה. 127 איש נפלו בקרב האחרון בכפר עציון, מתוכם 87 חברי קיבוץ והאחרים לוחמי חי"ש ופלמ"ח.
כפר עציון, הקיבוץ הראשון מבין הארבעה בגוש, קיבל את המכה החזקה ביותר במלחמה. 33 אלמנות החלו להתפזר ברחבי הארץ. יוחנן בן יעקב, יליד כפר עציון של אז, יתום מאב, ותושב כפר עציון של היום, לחם במלחמת ששת הימים. ביום ראשון בשבוע, כשנכבש הגוש מחדש לאחר 19 שנות 'גלות', יוחנן הגיע להר, ובזיכרון של ילד החל לנסות לדמיין מול עיניו את הקיבוץ של אבותיו. הוא לא האמין למראה עיניו, ומתאר התרגשות של פעם בחיים. יוחנן היכה ברגלו עם סלע קטן, ומחץ בידיו קוצים כואבים, בכדי לבדוק האם זה אמת או חלום.
