שתי דרכים מרכזיות מוליכות מחברון דרומה, אל האזור המכונה "דרום הר חברון": הדרך המערבית, היא הכביש הראשי חברון- באר שבע, והדרך המזרחית, שמוליכה אל אזור הנחשב מרוחק ונידח- "ארץ לא נודעת".
מבוא:
שתי דרכים מרכזיות מוליכות מחברון דרומה, אל האזור המכונה "דרום הר חברון": הדרך המערבית, היא הכביש הראשי חברון- באר שבע, והדרך המזרחית, שמוליכה אל אזור הנחשב מרוחק ונידח- "ארץ לא נודעת". זהו דרום הר חברון, השומר על אופיו המסורתי מדורי דורות. גם להתפתחות הטכנולוגית, הכובשת כיום את כפרי יהודה ושומרון, עדיין אין כאן דריסת רגל גדולה. המטייל מתרשם מנופו הטבעי, מייחודו הגיאוגרפי ומאוירתו המיוחדת של חבל ארץ זה. בכפריו ובחורבותיו יש שרידים רבים, המעידים על היישוב היהודי המפותח שהתקיים כאן בימי קדם.
הנוף הטבעי והשפעתו על היישוב:
הנוסע בכביש הצר, המוליך אל הכפרים המרכזיים במזרחו של האזור- יטה וסמוע- מבחין מיד בשינוי בנוף: הכרמים והמטעים, האופיניים לבמת ההר שמצפון לחברון (אזור שגובהו כ-1000 מ' מעל פני הים), מתמעטים והולכים ו"נסוגים" מן הטרסות הרחבות שבשלוחות ובמדרונות אל העמקים וערוצי הנחלים, ולבסוף נעלמים מן העין. את מקומם תופסים שדות פלחה ושטחי מרעה נרחבים. כאן נמוכים פני השטח לעומת במת ההר, המדרונות מתונים יותר ועמקי הנחלים רחבים למדי. כמה גורמים משפיעים על שינוי אופיה של החקלאות. המסלע משתנה, ולפיכך חל גם שינוי בטיב הקרקע: אדמת ההר הפורייה, החומה-אדמדמה (טרה רוסה), מפנה מקומה לאדמה אפורה- לבנה, ירודה בטיבה. כמו כן פוחתת והולכת כמות המשקעים, וככל שמתרחקים מבמת ההר דרומה ומזרחה- נעשה האזור שחון יותר ויותר. זהו האזור היחיד בארץ המוקף מדבריות משני עבריו: מדבר יהודה במזרחו והנגב בדרומו. אך בל נטעה: אזור מעבר זה, מן ההר אל המדבר, איננו מדברי באופיו. זהו "ספר המדבר".
אמנם, התנאים הטבעיים של חבל ארץ זה מושפעים מן הקרבה אל המדבר, אך עדיין יש בו קיום לענפי חקלאות שונים. מידת ניצולם של תנאי האזור לפיתוח חקלאי תלויה כאן מאוד בתושייתו ובחריצותו של האדם. שרידים קדומים של בתי בד (לעצירת שמן זית), גתות חצובות בסלע (לדריכת ענבים) והמקורות ההיסטוריים מוכחים כי תושביו הקדומים של דרום הר חברון השכילו לנצל את תנאיו הטבעיים של האזור והגיעו לדרגת פיתוח חקלאי גבוהה מזו של התושבים בני זמננו.
כ-300 מ"מ- 400 מ"מ גשם יורדים כאן מדי שנה. משקעים אלו מנוצלים כיום בעיקר לגידולי פלחה (דגנים וקטניות) ומעט למטעים. מעניין לעקוב אחר הווי החיים החקלאי, המושפע רק במעט מהתפתחות המיכון המודרני: העבודות החקלאיות עדיין נעשות בשיטות ובאמצעיים מסורתיים, העוברים בירושה מאב לבנו, והללו ממחישים לפנינו פסוקי מקרא ומקורות תלמודיים, המתארים את חיי אבותינו, תושבי האזור בימי קדם. כאן עדיין ניתן לראות חריש בבהמה, קציר במגל ודיש במורג.
האופי המדברי למחצה של דרום הר חברון מחריף עקב דלות מקורות המים: מעיינות מעטים בלבד מצויים באזור וספיקתם דלה למדי. מי הגשמים- מקור המים העיקרי של הכפריים- נאספים בקפידה אל תוך הבורות החצובים בחצרות הבתים, כל בית ובור המים שלו- "אוצר החיים" לבני המשפחה. בשנות בצורת, אשר רישומן כאן מיוחד, מחריפה בעיית המים (מה עוד שאוכלוסיית הכפרים גדלה בהתמדה): בורות המים אינם מתמלאים די הצורך והתושבים עומדים לפני בורות ריקים בעיצומו של הקיץ. השלטון הירדני, בשנותיו האחרונות באזור, הקל במידה רבה את מצוקת המים, על ידי קידוח באר גדולה סמוך לחורבת א-סמיה, כ-4 ק"מ מצפון מערב לכפר סמוע. מבאר זו, המנצלת מפלס עשיר במי תהום, יוצאים צינורות אל כל כפרי האזור. אלו מזינים את מגדלי המים, הבנויים בטון, אשר מזדקרים מעל גגות הכפרים, בצד צריכי המסגדים- "חדש מול ישן".
הקרבה למדבריות השפיעה בתקופות שונות בהיסטוריה גם על תנאי הביטחון של האזור וממילא על התפתחותו האנושית: בימים של שלטון מרכזי חלש לא חששו הבדווים, נוודי המדבריות, לפשוט, בעיקר בשנות בצורת, על היישובים שבספר המדבר. מחמת הסכנה נטתה אז האוכלוסייה להתרכז במספר כפרים גדולים. רק בימי שלום העזו התושבים להתרחק מ"כפרי האם" שלהם ולהתיישב במקומות הסמוכים לשטחיהם החקלאיים. לצורך זה ניצלו חורבות עתיקות, ריכוזי מערות ובורות מים. בראשונה הייתה זו התיישבות אמיתית- בעונה החקלאית ה"פועלת": בתק' היציאה למרעה ובימי קציר. במרוצת הזמן, משהתמידה הרגיעה הביטחונית, נעשו חורבות אלה לכפרים זעירים "כפרי בת". ההריסות שופצו,נוספה בנייה חדשה וחודש השימוש בבורות המים העתיקים.
הכפרים הגדולים, הקיימים בימינו בדרום הר חברון, הם יטה,סמוע ודהריה. לכל אחד מהם "בנות" רבות ("עיר ובנותיה", כי בימי המקרא) כפרים קטנים, הגדלים והולכים, מתבססים יותר ויותר, וזה קטן א-ל "כפרי האל" פוחתת והולכת.
דרום הר חברון בעבר:
במקרא מסופר כי יהושע וצבאו כבשו את דרום הר חברון, כחלק מכיבוש כל הר יהודה.יישובי הכנענים- ובמרכזם העיר הגדולה והמבוצרת דביר- נפלו לידי בני ישראל, ו"הענקים" ששכנו כאן נכרתו. בעת ההתנחלות נכלל האזור בנחלת שבט יהודה, במחוזות הדרומיים של ההר (יהושע, ט"ו, מ"ח- נ"ז).
בהיותו בשולי ההר, רחוק מעין השלטון, שימש האזור זירת פעולה לדוד בעת נדודיו, בברחו מפני שאול. אחדים מיישובי האזור באותה העת אף נטלו חלק פיעל במאבק בין שאול לדוד.
במערך הביצורים שבנה המלך רחבעם בממלכת יהודה, לאחר התפלגות המלוכה, נכלל רק החלק הצפוני של אזורנו. העיר זיף הייתה הדרומית מבין חמש עשרה ערי המבצר "המבוצרות" (דברי הימים ב', י"א, ה'- י"ב). כפי הנראה, כבר במסע סנחריב הוכה האזור ונחרב בחלקו, אך חורבן סופי ירד עליו ועל כל ארץ יהודה, במסע נבוכדנצר (587 לפנה"ס) ותושביו הוגלו לבבל. את מקומם תפסו האדומים אשר פלשו לכאן מארצם , שממזרח לערבה. רק בימי החשמונאים, עם כיבושיו של יוחנן הורקנוס, חזר האזור להיות בשלטון יהודי. אחרי חורבן הבית השני ולאחר מרד בר כוכבא, צמח כאן יישוב יהודי גדול ומשגשג , מבחינה כלכלית ומבחינה רוחנית. המקורות ההיסטוריים והממצאים הארכיאולוגיים מלמדים על עצמת ההתיישבות ביהודית ב"דרומא"- זה שמו הארמי של האזור בימי המשנה והתלמוד, ומשמעותו: "הדרום".
ליתר דיוק, הדרום –דרומא- היה מחוז נרחב שהשתרע מדרום לירושלים- משפלת יהודה ועד ים המלח (ובמינהל הרומי הייתה העיר בית גוברין בירתו), ואילו אזורנו, הכלול בתוכו, כונה לעיתים "הדרום התחתון" (להבדיל מן "הדרום העליון" שמצפונו) ובמקורות אחרים "אדום".
בסקרים ארכיאולוגיים, שנערכו האזור בשנת תשכ"ח (ברשות ד"ר משה כוכבי) בשנת תשכ"ט (ברשות שמריה גוטמן), נתגלו עשרות חורבות ובהן שרידים מתקופת המשנה והתלמוד. ביניהם, עדויות חותכות לקיום יישוב יהודי: סמלים יהודיים מובהקים (מנורות וכד'), חריצי מזוזות.
תחילת דחיקתו של היישוב היהודי מן האזור- בימי השלטון הביזאנטי, בעת שחדרה לכאן אוכלוסייה נוצרית. תהליך זה נמשך אף לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7, אם כי אין בידינו עדות מתי חוסל כאן הישוב ביהודי לחלוטין. גם הישוב הנוכרי נתדלדל מאוד לאחר הכיבוש הערבי ומן התקופה הצלבנית ואילך מנה כפרים ספורים בלבד.
רק בימנו, עם התייצבות המצב הכלכלי והביטחוני, זכה שוב האזור לפריחה יישובית ואוכלוסייתו נמצאת בתהליך של גידול והתבססות.
מתוך: הי דרומא (חוברת בהוצאת בית ספר שדה כפר עציון)
