האלון הבודד-דרך האבות-גבעת החי"ש
נקודת התחלה : בית הספר
נקודת סיום: בית הספר
אורך המסלול: כ3 קמ
זמן המסלול: כ-3.5 שעות
צבע שביל: אדום, שחור, סינגל אופניים
נקודות עצירה: האלון הבודד, מצפה הבנים-תצפית כרמים ושפלה, אבן מיל, גבעת החי"ש
רקע:
בדו"ח מסלול זה מפורטים מקומות ונושאים אליהם ניתן וראוי להתייחס לאורך הטיול.
על המדריך להתאים את הדרכותיו לנושא השנתי-"הטבע שלי- סלע ומים"
בשנה זו הטיול יוצא רגלית מבית הספר במטרה להכיר ולחבר את התלמידים לסביבתם הקרובה. בטיולים אלה נלמד התמצאות כללית במרחב, על מבנה הנוף של ארץ ישראל ובפרט הרי יהודה (טיול 1) ההרים הסלעים והאבנים בגוש (טיול 2), ויושם דגש על השפעות המסלע המים והטופוגרפיה על ההתיישבות בהר.
תיאור המסלול:
מבית הספר נצעד אל האלון הבודד, סמלו של גוש עציון. מהאלון נמשיך צפונה בכביש, כ-200 מטר, עד שנראה מצפור שנקרא- "מצפור הבנים". מהמצפור נפנה מזרחה (ימינה) אל סימון שבילים אדום לכיוון דרך האבות. בו נלך על שביל ג'יפים כ850 מטר עד שנתחבר לסימון שבילים שחור עליו נלך כ-100 מטר עד לפניה דרומה (ימינה) לשביל אופניים שיוביל אותנו לגבעת החי"ש. נחזור דרך גבעת החי"ש ואלון שבות לבית הספר.
נקודות רלוונטיות לאורך המסלול-
האלון הבודד:
האלון הבודד, עץ אלון בן 700 שנה משמש הסמל של גוש עציון.
האלון הבודד נמצא ליד אלון שבות וראש צורים – במקום מוצב דגם תלת מימד של כל גוש עציון, מתקני משחקים לילדים, שירותים ציבוריים, מסיברן קולי המספר את סיפור המקום.
בזמן העתיק העץ שימש כציון הגבול בין מחוז יהודה למחוז בית לחם. לפני מלחמת העצמאות הייתה ליד העץ צומת דרכים של יישובי גוש עציון. במלחמת העצמאות כבש הלגיון הירדני את יהודה ושומרון והחריב את יישובי הגוש. חלק מהמגינים נפלו בקרב, וכ-130 מהם נטבחו לאחר שנישבו. הנשים והילדים שפונו בעוד מועד היו לפליטים. האלון הבודד נצפה משטח ישראל וסימל את הכמיהה לשיבה למקום. בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים נהגו פליטי גוש עציון וצאצאיהם, לצפות בעץ מאזור נס הרים או מבוא ביתר, ולייחל ליום בו ישובו לאדמתם.
לאחר מלחמת ששת הימים האלון הפך לסמל לשיבת האזור לשליטה יהודית. קרן קיימת לישראל הקימה ליד האלון אנדרטה למתיישבי גוש עציון. על שם האלון נקרא היישוב אלון שבות שבגוש עציון. העץ אף מופיע בסמל מועצה אזורית גוש עציון.
ב-2011 זכה העץ לטיפול משמר.
מצפור הבנים:
מִמצפור זה נפרשׂים נופיו עוצרֵי נשימה של גוש עציון והסביבה .
נתחיל את הסקירה הנופית מִדרום לְצפון:
אתם מוזמנים לשאת מבטכם שמאלה דרומה , אל עבֶר הגבעה הניצבת למולכם, זוֹהי "הגבעה הצהובה". על ראש הגבעה הוקמו קריית החינוך, התרבות והמינהל של יישובי גוש עציון: בתי ספר יסודיים וּשתי אולפנות לְבּנות ,מתנ"ס, בריכה ומשרדי המועצה האזורית גוש עציון.
מעט שמאלה מהגבעה, כשתי דקות הליכה מפה, נמצא עץ אלון מיוחד במינו ,הידוע בכינויו- "האלון הבודד".
מימין ל"גבעה הצהובה" נמצאת השפלה ובָאופק הרחוק נמצאים יישובי מישור החוף. הבתים הנמצאים באופק הקרוב יותר הם היישוב "צור הדסה" והעיר החרדית "ביתר עילית".ביתר עילית נוסדה ב2001 וּקרויה על שם העיר ביתר מימי בית שני שמילאה תפקיד חשוב במרד בר כוכבא.
מימין לביתר עילית על הגבעה ממול ,נמצא קיבוץ "ראש צורים" ,שהוקם לאחר מלחמת ששת הימים. בעבר שכן על גבעה זו היישוב "עין צורים" ,אך הוא נחרב ערב מלחמת העצמאות ונבנה מחדש בדרום הארץ .
הכפר שנמצא למרגלות היישוב הוא הכפר "חירבת זאקָריה".
אם תסבו מבטכם לאחור תוכלו לראות את היישוב אלון שבות . היישוב נוסד ב1970 בסמוך לַאלון הבודד ונקרא על שם השיבה לְעץ האלון. מכאן ניתַן לו השם – "אלון שבות".
מתחת למצפור תוכלו לראות את נחל העץ שבו כרמים וגידולים חקלאים נוספים.
דרך ההר- דרך האבות
דרך ההר הנקראת גם דרך האבות, היא דרך קדומה החוצה את ארץ ישראל לאורכה, מדרום לצפון.
דרך האבות היא דרך עתיקה החוצה את ארץ ישראל לאורכה, ומחברת בין הערים המרכזיות מהתקופות הקדומות: באר שבע, חברון, בית לחם, ירושלים, שכם, עפולה, נצרת. קרויה כך על שום שצעדו בה האבות, לפי התנ"ך. מימי קדם ועד היום, הדרך משרתת אנשים משלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות – יהודים, מוסלמים ונוצרים. כמו כן, הדרך עוברת הן במדינת ישראל והן ברשות הפלסטינית. כיום, תוואי הדרך חופף ותואם ברובו הכללי את כביש 60 המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת.
הדרך היא למעשה חיבור טבעי של רכסי שדירת ההר המרכזית של הארץ (קו פרשת המים). בניגוד לדרכים כדרך הים ודרך המלך שהן דרכים בינלאומיות החוצות את הארץ, דרך ההר היא דרך פנים-ארצית.
אבני המיל:
אבני מיל מוכרים לנו מכמה מקומות בארץ, הם הועמדו בצידי דרכים ושימשו למידע עבור ההולכים בהם, ממש כמו שלטי הק"מ שמוצבים כיום לאורך כבישי הארץ.
אבני המיל הרומאיות עשויות לרוב מאבן גיר שנוחה לחציבה. הן עגולות ותחתיתן בסיס מרובע. על העמוד חרטו מקימיהן דברי שבח והלל לשליט שהקימן. וכן את מספר העמוד בדרך מהעיר אל היעד.
אנו נראה את אבני המיל. מספר 11 ו 12. מספר אבנים נוספות נמצאו מצפון לנו מעבר לישוב נוה דניאל לכיון בית לחם, אולם את חלקן קשה לראות היום בשל עבודות הפיתוח שנעשו סביבן.
הבדל בין שכבות הסלע השונות:
עוד הרבה לפני שהסתובבו כאן בני אדם בעולם, כל הארץ שלנו הייתה מכוסה בים. ובים, כמו כל ים, חיו יצורים ימיים- צדפות, דיונונים, פלנקטונים קטנטנים. אבל מה לעשות, החיות לא שורדות לנצח וכשכל אחת מהחיות האלו מתה, השריון שלה- שעשוי מחומר קשה, נשאר. השריון צלל למעמקים ונדחס יחד עם עוד מיליוני שריונות שצללו קודם ויחד הם נלחצו במשך שנים רבות והפכו לסלע שאנחנו מכירים. אבל מחיות שונות יש סלעים שונים. בהתחלה כנראה היו יותר צדפות והסלע הפך קשה יותר- זה הגיר שאנחנו מכירים. בהמשך היו יותר פלנקטונים שהפכו לסלע רך יותר- הקירטון. כאן אנחנו יכולים ממש מול העיניים לראות את ההבדל הזה- למטה יש את הסלע הקשה יותר, הגיר ולמעלה את הקירטון הרך יותר. אנחנו רואים תהליך של מיליוני שנים ממש ליד הבית.
ליד אחד הסלעים אפשר ממש להרגיש את הסלע. לגעת בו. עדיפות לעשות משחק קטן עם סלעים, שירגישו ויחוו את הסלע.
בור מים
יש להבחין בין באר מים לבור מים, כי הבאר חפורה לעומק עד למפלס מי התהום והבור הוא מַאֲגָר ולא מעיין שׁוֹפֵעַ. הבור נחצב לצורך אגירת מים (מי גשמים ונֶגֶר), ומעליו הוקם מבנה/מתקן לשאיבה. היה מקובל לחצוב בורות בערים, ביישובים חקלאיים ואף במדבריות (עוזיהו חצב בורות רבים במדבר, כדי להשקות את מקנהו - דברי הימים ב', כ"ו).
ריבוי הבורות והבארות בארץ ישראל מעיד על מיעוט המים באיזור זה. את דפנות הבורות ציפו בטיח ובמלט כדי למנוע חילחול המים מהבור, ונהגו לכסות אותם באבנים גדולות, כמו את הבאר. מעל הבור היו מניחים חוּליה שאמצעיתה נקובה, ודרכה הורידו את הדלי אל הבור, לשאוב ולהעלות את המים.
בדרך כלל היו בורות המים שייכים לאדם מסויים, אך היו גם בורות ציבוריים גדולים.
בור המים או המאגר מנקזים אל תוכם את מי הגשמים בדרכים שונות:
א. בור המים או המאגר נמצאים לרוב באזור הנמוך מסביבתם. מי הגשמים היורדים על הסביבה, ניגרים במורד ונאספים אל תעלות המנקזות את המים אל פתח מתקני האגירה.
ב. הטיה חלקית של מי שיטפונות הזורמים באפיקי נחלים, אל תוך המאגר.
ג. בשטחים עירוניים מי הגשמים נוקזו אל מתקני המים ממשטחי הגגות, החצרות ומשטחי הרחובות אשר היו בדרך כלל מרוצפים.
מי הנגר הנאספים בתעלות, מובלים תחילה אל אגן שיקוע המצוי סמוך לפתח מתקן האגירה. שם שוקע הסחף הגס, והמים הנקיים יחסית ממשיכים בדרכם דרך מעבר צר (שנמצא נמוך מחוליית הבור), אל תוך הבור.
פתגמים שקשורים לבור מים
- אין הבור מתמלא מחולייתו(מסכת סנהדרין, דף ט"ז, ע"א) – הבור אינו יכול להתמלא רק ממי גשמים הנכנסים ישירות אל פתח הבור (האבן הנקובה המונחת על פתח הבור נקראת "חוליה"), אלא אלא הוא מתמלא מכל איזור הניקוז שלו,. הכוונה היא שאין האדם יכול לספק את כל צרכיו בעצמו מבלי להזדקק לעזרת אחרים. למשל: "לשם שינוי מבנה הארגון כדאי לגייס מומחים חיצוניים כי אין הבור מתמלא מחולייתו".
- בור סוד שאינו מאבד טיפה – דפנות הבור מצופות בטיח אטים ועל כן המים אינם מחלחלים דרכם. הנמשל: מים משולים לזיכרון או חכמה. על אדם חכם בעל זיכרון טוב ייאמר שהוא כמו בור סוד.
- בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן – אל תהיה כפוי טובה ואל תגמול טובה ברעה כשם שלא מגיע לקירות בור שהרווה אותך להיסדק על ידך.
