קרב בית זכריה/ נדב פרנקל (חנוכה)
לכבוד חג החנוכה, נצא הפעם אל אחד מאתרי הקרבות בהם נלחמו החשמונאים כנגד היוונים. לאחר טיהור המקדש בשנת 164 לפני הספירה, החלו החשמונאים להתבסס באזור ירושלים וארץ יהודה. בצר להם, פנו המתיוונים היושבים ב"חקרא", מצודת המבצר היוונית הנמצאת סמוך להר הבית, אל ליזיאס, העוצר היווני, כדי שיבוא ויושיע אותם. ליזיאס נעזר בבעלי בריתו האדומים, ועלה על ארץ יהודה מדרום. הוא כבש את בית צור, עיר הגבול הדרומית של יהודה, ונערך לכבוש את ירושלים.
מול ליזיאס נערך יהודה המקבי בבית זכריה, המזוהה בכפר הערבי ח'ירבת זכריה, ליד היישוב ראש צורים שבגוש עציון. ספר מקבים א' מתאר באופן ציורי את ההכנות לקרב: וישכם המלך בבקר ויעל את מחנהו בעוזו בדרך בית זכריה, ויערכו הצבאות למלחמה ויתקעו בחצוצרות... וכאשר זרחה השמש על מגיני הזהב והנחושת זרחו ההרים מהם והאירו כלפידי אש (מקבים א' פרק ו'). על פי החוקר בצלאל בר- כוכבא, נערך הקרב העיקרי בוואדי שח'ט, הנמצא בין כפר עציון ובין בסיס חטיבת עציון. יהודה ניסה להפתיע את ליזיאס ולנצל את מעבר הצבא היווני בעמק כדי לסגור עליו מרכסי ההרים שממזרח וממערב , אך ליזיאס התכונן לאפשרות זו, ושלח יחידות חיילים כדי שיכבשו את הרכסים.
איך מגיעים?
נגיע לשער של כפר עציון, שם נחנה את הרכבים. נצא מהשער, נפנה ימינה (מזרחה), ונלך בזהירות לאורך הכביש. לאחר כ-400, שביל ג'יפים יוריד אותנו ימינה (דרומה) לתוך ואדי שח'ט. נתרשם שם מהכרמים המפותחים, ונוכל לדמיין את אלעזר החשמונאי היוצא לבדו כנגד הפיל האימתני: וירא אלעזר אורן אחת מן החיות משוריינת בשיריונים מלכותיים והיא עולה על כל החיות, ויחשוב כי בה נמצא המלך. ויתן את נפשו להושיע את עמו ולעשות לו שם עולם. (מקבים א' פרק ו'). כאשר נעלה מן הוואדי, נזכור כי בקרב זה הובסו החשמונאים, אך במערכה כולה הם ניצחו.
ימי ספירה/ נדב פרנקל, בית ספר שדה כפר עציון
בפרשתנו, פרשת אמור, נזכר לראשונה הציווי על קורבן העומר, ועל ספירת הימים עד לחג השבועות: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. (ויקרא כג). למועדים וחגים רבים המוזכרים בתורה, ישנה משמעות חקלאית. לאחר שיבתנו לארץ, קל לנו יותר לעמוד על המשמעויות החקלאיות של המועדים, מתוך התבוננות בארץ ובתבואתה. מהי המשמעות של ימי העומר?
אנו רגילים להסתכל על ימי הספירה בתור ימי אבל, אך מנהגי האבלות נקבעו בעקבות מות תלמידי רבי עקיבא. במקור, ימי הספירה הם תקופת מעבר שבין קורבן העומר המובא בחג הפסח, לבין קורבן שתי הלחם המובא בשבועות. נגה הראובני, בספרו טבע ונוף במורשת ישראל, טוען שימי הספירה הם ימי חרדה ותפילה. בתקופה זו של השנה נקבע גורל היבול של 7 המינים הגדלים בארץ ישראל: לאחר תום החורף, מגיעה עונת האביב ותהפוכותיה. סופה חורפית, או מנגד שרב לוהט, יכולים להזיק ולחבל בפירות ובתבואה, גם אם החורף היה גשום ופורה. האיכר בארץ ישראל חרד לגורל תבואתו הנתון לאיתני הטבע, ועלול להפוך את איתני הטבע לעבודה זרה.
לכן, מצווה אותנו התורה להביא קורבן בראשית התקופה ובסופה. בראשיתה, להתפלל לקב"ה על גורל התבואה, ובסופה, להודות לו על היבול המוצלח.
אך מעיון בפרשה נראה כי זאת אינה המטרה הסופית: וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה אֱ-לֹקיכֶם. ההבנה, שכל היבול העולה מן האדמה מקורו בחסדי שמיים, אמורה להביא אותנו לידי מעשה: לתת מן היבול לעני ולגר, וכך לקיים את רצונו של הקב"ה שהכל שלו, ומשלו נתן לנו.
לילה לבן בשדות בית לחם/ נדב פרנקל
למדני את השיר הפשוט של הלחם ופרוס לי חלק משלומך. קחני עם אבק היומיום על השכם כשתראני לפניך. (רחל שפירא). בחג השבועות, טרם הקריאה בתורה, נקרא את מגילת רות. המגילה נפתחת בסיפורה של משפחת אלימלך מבית לחם יהודה. שם העיר מעיד על פוריותה: שדות חיטה ושעורה, יבול חקלאי על ספר המדבר. בתקופות מאוחרות יותר, תשמש העיר כעורף החקלאי של ירושלים. גם השם הערבי, "בית לאחם"= בית הבשר, מלמד אותנו על ריבוי עדרי הצאן באזור.
דומה כי המגילה כולה סובבת סביב הלחם וגידולו: בשנת בצורת, השכיחה בספר המדבר, יורד אלימלך לשדה מואב. כאשר שבות נעמי ורות כלתה, הן שבות "בתחילת קציר שעורים", בתקופת הפסח. רות מלקטת עם נערות בעז "עד כלות קציר החיטים וקציר השעורים". לאחר תום הקציר, אוספים את השיבולים לגורן, שם פורש בעז את כנפיו על רות. אך בנוסף לעיסוק הרב בלחם, בגשמיות, רוח של חסד ואמונה שורה על בית לחם. מתנות עניים הם דבר נפוץ ומקובל. שם ה' שגור גם בפי הקוצרים בשדה. וכמובן: החסד של רות הדובקת בכלתה, והחסד של בעז הגואל. וכך כותב המדרש: " אמר ר' זעירא המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב, יד). אנשי בית לחם מלמדים אותנו דרך ארץ מהי. דרך ארץ במובן של עבודת האדמה בעתה, ודרך ארץ במובן של חסד לזולת ויראת א-לוקים.
לצערנו, אסורה כיום הכניסה לישראלים אל העיר בית לחם. כפיצוי, נזכה בתצפית מרהיבה על העיר מגבעת הארבעה בדרום ירושלים. הגבעה, השוכנת מעל מנזר מר אליאס, שימשה כמוצב ירדני עד מלחמת ששת הימים ,ונכבשה על ידי לוחמי חטיבת ירושלים. ניסע על דרך חברון הירושלמית ונחנה את הרכבים בפניה מדרך חברון לכיוון הר חומה. שביל מדרום מזרח לצומת יוביל אותנו אל ראש הגבעה, ממנה נשקפת העיר בית לחם צפון הר חברון ומדבר יהודה.
