למדני את השיר הפשוט של הלחם
ופרוס לי חלק משלומך.
קחני עם אבק היומיום על השכם
כשתראני לפניך.
(רחל שפירא)
אנחנו חולפים יום יום על פניה, עוברים במבואותיה של העיר בית לחם. תושבי מרכז הגוש עוברים בפאתיה המערביים, בעוד תושבי תקוע ובנותיה נוסעים ממזרח אליה. רואים אותה מנגד, אך עדיה לא באים. עד חתימת הסכם אוסלו ב' והקמת כביש המנהרות, באמצע שנות ה-90, באנו תושבי גוש עציון במגע בלתי אמצעי עם העיר בית לחם, כאשר הציר העיקרי לגוש- כביש 60 הישן, עבר בפאתי העיר- באזור מחנה הפליטים דהיישה. מאז זרמו מים רבים בנחלי הסביבה, ולמרות סמיכות המקום- העיר כבר לא מורגשת בחיי היום- יום שלנו. נייחד את השורות הבאות להכרות עם תולדות העיר בעבר, הרחוק והקרוב, ולניסיון לחוש מה צופן לה ההווה והעתיד.
ה"מקום הקטן ביותר בעולם"
אנו רגילים להתייחס לכל הגוש ההתיישבותי הגדול, הנמצא ממזרח לציר 60, בתור 'בית לחם'. אך לא כך הוא הדבר. ההתיישבות הערבית מורכבת מפסיפס של יישובים- כשהמרכזי שביניהם הוא בית לחם, אך סביב לה נמצאת שרשרת של כפרים, שהתחברו אליה במהלך המאה ה-20. בית לחם עצמה נמצאת במרכז הגוש, וסמוך למרכז העיר העכשווי (באזור כנסיית המולד), נמצא גם המרכז ההיסטורי של העיר. בדומה לירושלים אחותה מצפון, בית לחם הקדומה לא נמצאת במיקום אידיאלי להתיישבות. היא יושבת מעט ממזרח לקו פרשת המים הארצי, בגבול ספר המדבר, ואין בסביבתה מעיינות המשמעותיים המאפשרים קיום של חקלאות אינטנסיבית. בית לחם נמצאת על הגבול שבין האזור שבו עדיין ניתן לגדל חקלאות ובין השטח המיועד למרעה, והדבר רמוז בשמה העברי- 'בית לחם'- המעיד על האפשרות לקיום חקלאות, ושמה הערבי- 'בית לאחם' (בית הבשר) שמלמד על אפשרויות המרעה. דוד המלך, בן בית לחם, נאלץ להתמודד בשעה בה רעה את צאן אביו עם 'הארי והדוב'- מציאות המלמדת על היותו של אזור בית לחם כאזור ספר, בו שוכנות חיות הבר.
העיר מוזכרת לראשונה במקרא כמקום שבדרך אליו קבר יעקב את רחל, אשתו האהובה. ואכן- יש לדייק- רחל לא נקברה בבית לחם גופא, אלא ב'דרך אפרתה היא בית לחם'- בדרך אל העיר הקדומה. קבר רחל לא נמצא בעיבורה של העיר, אלא בשוליה הצפוניים, במקום בו עוברת הדרך הראשית, דרך גב ההר, לכיוון ירושלים. מאוחר יותר תוזכר בית לחם מספר פעמים בספר שופטים, כעיר בנחלת שבט יהודה. מכאן יצא איש לוי- ששימש לאחר מכן ככהן בבית מיכה, ומכאן יצא האיש שהלך להשיב את פילגשו בדרכו אל ירכתי הר אפרים, בדרכו אל הגבעה- שם נאנסה פילגשו באכזריות. ועדיין, בראשית תולדותיה של העיר בית לחם חסתה העיר בצילן של ירושלים מצפון ושל חברון מדרום. הירונימוס- בן המאה ה-4 לספירה קורא לה ה'מקום הקטן ביותר בעולם'. עד שבאו שתי דמויות שהזניקו את העיר אל במת ההיסטוריה: דוד המלך, ולהבדיל- ישוע הנצרתי.
בית ספר למלוכה והצלה באבוס
תולדות משפחתו של דוד נטועים היטב בנופיה של בית לחם. לכאן הגיעה אם סביו של דוד- רות, כאשר שבה עם נעמי משדה מואב, ובנופיה של העיר נכתבה המגילה היפיפייה- מגילת רות. המעיין במגילה יגלה שלמרות שאין בה שום מעשה נס או פלא, וכיביכול הקב"ה אינו מתערב במעשיהם של בני האדם השוזרים את סיפורה של המגילה, דווקא שמו של הא-ל שגור על פיהם של תושבי העיר. כך מברך בעז את הקוצרים בשם ה', וכאשר מברכים אנשי העיר את בעז על חתונתו עם רות הם קובעים: "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה". אף החסד של אנשי העיר בית לחם הוא מוטיב מרכזי בסיפורה של המגילה, ומתבטא בעיקר בחסדם של רות ובעז זה לזה, ואף חז"ל התייחסו לכך כאשר קבעו: "המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה, ב'). אל הרקע הזה, של אזכרת של הא-ל ושל גמילות חסדים נולד דוד, בנו הצעיר של ישי, ובשדותיה הוא עבר את הכשרתו למלוכה. מאות שנים מאוחר יותר, לאחר עליית קרנה של ירושלים, ייזכר בערגה הנביא מיכה במנהיג הצעיר שהגיע מן העיר הקטנה- בית לחם: וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם (מיכה ה').
במאות השנים הבאות, בימי הבית השני, תחזור אט אט בית לחם לאלמוניותה, עד שבסוף המאה הראשונה לפני הספירה (היסטוריונים חלוקים ביניהם על השנה המדויקת), יגיע זוג מנצרת הגלילית, יוסף ומרים- הנמצאת בהריון, אל בית לחם. האוונגליונים הנוצרים תולים את מעברם הזוג אל בית לחם במפקד אוכלוסייה שערך הקיסר אוגוסטוס, במהלכו נאלצו תושבי יהודה לשוב אל היישוב בו נולדו, אך חלק מן החוקרים משערים כי המיתוס הנצרי קובע את לידת ישוע בבית לחם, כדי לדמותו לדוד. כך או כך, בעת לידתו של הילד, כך על פי הסיפור הנוצרי, לא מצאה אימו מקום להשכיב אותו לאחר הלידה, ולכן חיתלה אותו באבוס הבהמות. יותר משלוש מאות שנה מאוחר יותר תגיע בעקבות מסורות אלו לבית לחם הלנה, אימו של הקיסר הגדול קונסטנטינוס, ותבנה כאן את אחת הכנסיות הראשונות בארץ- כנסייה המוקדשת לסיפור לידתו של ישוע. אחד המקומות הקדושים ביותר בכנסיה הוא המערה הנמצאת מתחת לכנסייה, אשר בה מזהים הנוצרים את מקום הולדתו של ישוע. הכנסייה הפכה לאחד האתרים החשובים ביותר בעולם הנוצרי, ומוקד למאבקי שליטה בין העדות הנוצריות השונות. כך לדוגמא, גניבתו של כוכב הכסף המציין את מקום הולדתו של ישוע בשנת 1847, שהוצב על ידי צליינים קתולים ונגב על פי השמועות על ידי האורתודוכסים, היווה את אחד הגורמים לפריצתה של מלחמת קרים שש שנים מאוחר יותר. כיום מחולקת הכנסייה בין העדות השונות, כאשר לנתח המכובד ביותר זוכה הכנסייה האורתודוכסית. באזור שסביב לכנסיית המולד התפתחו מסורות נוספות הקשורות לחייו של ישוע, ובעקבותיהם קמו כנסיות רבות.
ראשת עיר- לא רק בנתניה
בימי הביניים המאוחרים נשמר הסטטוס קוו בבית לחם, כאשר המוסלמים מהווים רוב, והנוצרים שולטים על אזור הכנסיות. בשנת 1934, במסגרת 'מרד הפלאחים', מרדו תושביה המוסלמיים של העיר בשליטי הארץ המצריים- מוחמד עלי ואברהים פשה, שטבחו בהם ללא רחמים. מאותה נקודת זמן, ולמשך יותר ממאה שנים הפכו הנוצרים לרוב בעיר. בית לחם הפכה לעיר מודרנית, ולאחד המרכזים הנוצרים החשובים בארץ כולה. בשנת 1947, במסגרת החלטה 181 של האו"ם, שהתקבלה ב-29 בנובמבר וקראה לחלק את הארץ בין מדינה יהודית ומוסלמית הייתה אמורה בית לחם להיות חלק מן האזור הבין לאומי שכלל גם את ירושלים. כידוע- החלטה זו לא התבצעה מעולם. בזמן מלחמת העצמאות הותקפו בעיר ובסביבתה השיירות שחשו לעזרת גוש עציון, ובסיום המלחמה נשארה העיר בתחומה של מדינת ירדן. ב-7 ביוני 1967, בשעות אחר הצהריים וזמן קצר לאחר שחרורה של העיר העתיקה, נכנס כוח מגדוד 162 של חטיבת ירושלים, בפיקודו של סא"ל גדעון רוטשילד אל בית לחם, וכבש אותה ללא קרב.
מאז ועד היום משתנה באופן תמידי המאזן הדמוגרפי בבית לחם. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים איבדו הנוצרים את הרוב שלהם בעיר ובסביבותיה, עקב ריבוי טבעי נמוך יותר מזה של המוסלמים ומאזן הגירה שלילי. בעשור וחצי האחרונים, מאז ראשיתה של האינתיפאדה השנייה, נמצאים הנוצרים בין הפטיש (הארגונים המוסלמיים הקיצוניים) ובין הסדן (ישראל) ואלפים מהם הגרו לחו"ל, בעיקר לארצות דרום אמריקה וקנדה. כיום חיים בבית לחם עצמה כ-30 אלף תושבים. בכל המחוז כולו- הכולל את פרברי העיר: בית ג'אלה, בית סאחור, אל חאד'ר וארטס, את מחנות הפליטים שסביב לה: דהיישה במערב ואל עאידה ואל ר'זה בצפון, ואת הכפרים שבסביבותיה: ואלג'ה, חוסאן, בתיר, נאחלין, צוריף וג'בע- חיים כ-230 אלף ערבים. על פי האתר הרשמי של עיריית בית לחם מהווים הנוצרים כ-20% מאוכלוסייתה, אך בפועל, מספרם ככל הנראה קטן הרבה יותר.
בשנת 2013, אולי במטרה להחדיר דם חדש בענף הכלכלה החשוב ביותר לבית לחם- התיירות, נבחרה לעמוד בראש עיריית בית לחם אישה נוצרית בשם ורה בבון. אחד האתגרים איתם בבון נאלצת להתמודד הוא העובדה שלמרות שבכל שנה נכנסים לבית לחם כמעט 2 מליון תיירים, רובם המוחלט צליינים נוצרים, כמעט אף אחד מהם לא נותר ללון בעיר אלא חוזר לירושלים או למרכז הארץ. כך- ולמרות המיצוב התיירותי המוצלח של העיר, כספים מעטים בלבד זורמים אליה בזכות התיירות. אז זוהי, בקיצור רב, העיר בית לחם. עיר היושבת על 'אם הדרך', עיר שראשיתה בחסד וממנה יצאה מלכות, עיר המאגדת בתוכה סיפורים רבים ואוכלוסיות מגוונת. לנו, למרבה הצער, בית לחם 'העיר האסורה', אך לוואי ונזכה להלך באופן חופשי ברחובותיה ובשוקיה, ולפקוד שנית את המקומות המשמעותיים לתולדות עמינו.
