אנדרטת מגילת האש/ חננאל קרא איוונוב
"וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן־אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה, כָּל־בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ׃ 12 לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל"׃(יחזקאל ל"ז)
אנדרטת מגילת האש, השוכנת ליד הישוב כיסלון בהרי ירושלים, היא מצבה מרשימה, יצוקה מברונזה שפוסלה על ידי האמן הנודע נתן רפפורט בשנת 1972. האנדרטה הינה אתר מורשת מיוחד במינו, המצוי בהרי ירושלים במרחק של כעשרים ק"מ מהעיר. האנדרטה ממוקמת ביער הקדושים, בו מונצחות הקהילות שנספו בשואה. האתר מקבל משמעות מיוחדת דווקא בימים אלו שבין יום השואה והגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל, בזמן המעבר שבין שואה לתקומה.
רפפורט, יהודי יליד וורשה, הצליח לחמוק מהחיה הנאצית בשנת 1939. במהלך המלחמה הוא שמע על חיסולם של יהודי ורשה, ובהם בני משפחתו. לאחר המלחמה הוא חזר לעירו ופיסל את אנדרטת מרד גטו וורשה, העומדת שם עד היום, והעתק שלה נמצא ביד ושם. לאחר שרפפורט עלה ארצה בשנת 1949 הוא המשיך לפסל את סיפור השואה, ולשיא יצירתו הגיע באנדרטת מגילת האש, או בשמה האחר "אנדרטת גווילי האש".
האנדרטה בנויה בצורת שני גווילי ענק המזכירים בצורתם ספר תורה. על גוויל אחד מוטבעים מוטיבים מהשואה ובשני מוטיבים מתקומת העם בארצו. נקודת השיא בעמוד התקומה היא כיבוש הכותל ע"י צנחנים במלחמת ששת הימים.
במרכז האנדרטה הציב רפפורט כתובת נחושת ובה פסוקים מתוך חזון העצמות היבשות, כדי לסמל שהמעבר מתאי הגזים אל מדינה עצמאית היא ההתגשמות של החזון עליו דיבר יחזקאל. גנבי מתכות העלימו את הכתובת.
קאסר אל יהוד\ נדב פרנקל
"בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז...הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור".
לכבוד הפסח, נצא אל שמורת הירדן הדרומי בעקבות כניסת עם ישראל לארץ כנען. אירוע שהתרחש בתקופה זו של השנה. נבקר ב"קאסר אל יהוד" (ארמון היהודים), אתר הנמצא ממזרח ליריחו וממערב לגשר אלנבי, אשר מסורות שונות מזהות אותו כאתר חציית הירדן.
לאחר סיום תקופת האבל על מות משה, יוצא העם מהשיטים אשר בערבות מואב, ומתקדם אל עבר הירדן. עם ישראל נתקל במכשול בדרכו אל הארץ המובטחת: "והירדן מלא על כל גדותיו כל ימי קציר" (יהושע ג' טו'). כיום, מאז הקמת סכר דגניה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הופסקה זרימת מי הכינרת לירדן הדרומי. רק כאשר עוברת הכינרת את הקו האדום העליון נפתח הסכר, ושפעת המים גולשת במורד הנהר. החורף האחרון בו נפתח הסכר היה בחורף תשנ"ה 1995. המים אותם נראה כיום בירדן הינם בעיקר מי שפכים ומי שיטפונות, מנחלים המתנקזים אליו ממזרח ומערב.
כאשר נכנסים הכוהנים הנושאים את ארון ברית ה' למים "ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד הרחק מאוד באדם העיר... והעם עברו נגד יריחו" (יהושע ג', ט"ז). המפרשים מסבירים כי מי הירדן נעצרו צפונית למקום החצייה, באזור גשר אדם של היום, הנמצא כ25 ק"מ צפונית ליריחו. מכאן ממשיך העם למקום אל הגלגל, אשר נמצא בגדה המערבית של הירדן. שם נימול העם וחוגג את חג הפסח הראשון שלו על אדמת ארץ כנען.
דרך הגעה:
לבאים מירושלים- נוסעים לכיוון ים המלח, ופונים שמאלה-צפונה בצומת בית הערבה לכיוון כביש 90 (עוקף יריחו). לאחר כ – 10 דקות נסיעה נבחין מצד ימין בבסיס צבאי, נחלוף על פני הכניסה לבסיס וכעבור כ – 10 דקות נוספות נבחין בצד ימין של הכביש בשילוט "קאסר אל יהוד". ממשיכים עם השילוט עד שמגיעים לשער של רשות הטבע והגנים. האתר פתוח בשעות 9:00-16:00, והכניסה אליו ללא תשלום. טיול מודרך מטעם בית הספר שדה כפר עציון יצא לאתר ביום חמישי כ' ניסן (4\12).
קטמון (פסח)
לכבוד חג הפסח נבקר באנדרטת קרב סן-סימון, הנמצאת בלב שכונת קטמון בירושלים. הקרב הקשה, בו לקחו חלק אישים כמו רפאל איתן, יצחק רבין, דדו, עוזי נרקיס ועוד, נערך בתאריך שביעי של פסח. האנדרטה ממוקמת בכר דשא המתאים לפיקניק. דרכי הגעה: בצומת פת נפנה שמאלה לרחוב יהודה הנשיא, וברמזור הראשון נפנה פעם נוספת שמאלה לרחוב בני בתירא. נחנה את הרכבים אחרי הכיכר של חוות הנוער הציוני.
כיבוש קטמון כחלק ממבצע יבוסי היה מכריע, בשל מיקומה הגיאוגרפי הגבוה, ובשל היותה חיץ בין שכונות מקור חיים היהודית בדרום לשכונת רחביה וטלביה. מנזר סן סימון השוכן עד היום בקצה השכונה אל מול האנדרטה, היה למטרה העיקרית של כוחות הפלמ"ח שניסו לתפוס אותו בליל ה- 25 באפריל 1948, אך נסוגו משראו כי התחמושות אוזלת והאש כבדה מידי. בליל ה-29 באפריל יצאו הכוחות בשנית אל המנזר. בקרב קשה הצליחו הלוחמים לתפוס את המנזר, אלא שאז כותרו וספגו התקפות חוזרות ונשנות. לאחר שעות רבות של לחימה בגבורה עם הגב לקיר, התקבלה הכרעה כי יש לסגת מהמנזר תוך השארת הפצועים הקשים ל"משימת מצדה". יצחק רבין, מפקד החטיבה דאז, הורה שיש להחזיק מעמד מפני שהתבוסה הערבית קרבה. ואכן, המערך הערבי הלך התפורר עד לסיומו של הקרב. כוח התגבורת שנשלח מהמפקדה הצליח להחיש עזרה לנצורים, והחליף אותם לאחר 18 שעות לחימה רצופות ו-21 הרוגים. על נוער הפלמ"ח, אמר בני מרשק, פוליטרוק הפלמ"ח כי : "...ברגע האחרון השתמש בנשק היקר ביותר שהיה לו- החיים..."
