מהר גילה דרך מנזר הכרמיזן ונחל גילה אל עין יעל
דוח מסלול לכיתה ז
נקודת התחלה : בית ספר שדה הר גילה (קצה רחוב: דרך ההר).
נקודת סיום: מחסום עין יעל
אורך המסלול: כ 4-5 קמ
זמן המסלול: כ3 שעות
צבע שביל: אין. בחלק מהמסלול ישנו סימון שבילים פיראטי בכחול
נקודות עצירה: תצפית, מנזר הכרמיזן, צניר, פינה לזכר אורי אנסבכר
.
רקע:
בשנה זו הטיולים עוסקים בייחודיות והמגוון בגוש עציון, בשיעורים ובטיולים נדבר על יישובי הגוש השונים והאוכלוסיה המגוונת של התושבים. נדון על אופיים של היישובים ועל זה ש"אדם תבנית נוף מולדתו", ונשים דגש על כך שהמגוון יוצר תמונה יפה וצבעונית יותר, פסיפס אנושי מרהיב.
נצא למסלול ייחודי המחבר את הצפוני שביישובי גוש עציון, הר גילה, אל ירושלים. נתחיל בתצפית אל 'עיר הבירה' של גוש עציון, הלא היא בית לחם. לאחר מכן נרד מרכס הר גילה (ראס בית ג'אלה) הגבוה, ובדרכנו נחלוף בכמה אתרים מעניינים: מנזר הכרמיזן, צניר יפה ומרשים ונחל גילה הבלתי מוכר.
איך הולכים?
נכנס בשער היישוב הר גילה ונסע במגמת עלייה כל הזמן. בסופה של העלייה, וכשנראה מצד ימין מבנה גדול המשמש כבית כנסת וגן ילדים נפנה ימינה אל רחוב 'דרך ההר'. נסע ברחוב עד סופו ונחנה בכיכר שבכניסה למתחם בית ספר שדה וליד מגרש הספורט. נרד אל הפרגולה החומה הנמצאת מדריגה מתחתינו ונהנה מייד מהנוף הנפרש לכיוון צפון.
[נחצה רגלית את מתחם בית ספר שדה לכיוון דרום, ונשים פנינו אל המגדל הלבן השוכן בצמוד לגדר ההפרדה (לא להתבלבל עם מגדל התצפית האפור שבלב רחבת בית ספר שדה). סמוך למגדל נמצאת רחבת תצפית אל בית לחם ופרבריה. ]
נחזור אל תחנת האוטובוס ואל הכניסה לבית ספר שדה. בדרך נוכל להתעכב בגן הארכאולוגי הנמצא בפסגת ההר, ולהתרשם משרידי בתי הבד הקדומים ומחוליות האבן שחיפו את סיפון האמה העליונה שהובילה מים לירושלים בימי הבית השני . נגיע לחניה ונצעד ברחוב דרך ההר צפונה, עד למפגש עם רחוב האלון. מולנו נראה בית כנסת, ומאחוריו את דרך הביטחון ואת גדר היישוב. נעלה אל דרך הביטחון, נצעד בה ימינה כשלושים מטר עד שנגיע לשער הקטן שייפתח לנו על ידי כוחות הביטחון עימם נתאם את הטיול. רגע לפני היציאה מהשער נשקיף פעם נוספת אל מורדות רכס הר גילה ואל ירושלים הנפרשת בפנינו.
נצא מהשער ונתחיל לרדת בתוך הטראסות. השביל לא ברור כל כך במקטע זה, וניתן להסתמך על סימון שבילים פיראטי (חיצים כחולים) הקיים במקום. נסו גם להיעזר במפה המצורפת למסלול זה. מטרתנו הכללית היא להגיע אל שביל ג'יפים העובר במקביל לדרך הביטחון של היישוב, והנמצא כ-250 מטר מתחתיה. לאחר שנגיע לדרך הג'יפים נפנה בה שמאלה (צפון מערב) עד שנראה מימין מגרש ספורט ואת כביש הגישה למנזר הכרמיזן. נכנס אל מבואת המנזר.
לאחר ביקור במתחם המנזר נצא ונחזור לדרך הראשית הסלולה בסמוך למגרש הכדורגל ונפנה בה ימינה (צפונה). נעבור את הכניסה לבניין היקב ונמשיך בדרך. מעט לאחר היקב נבחין במחסום הנמצא מימין לדרך, ושם נפנה בשביל עיזים היורד ימינה ומתעקל בתוך החורש. לאחר הליכה של כ-150 מטר בשביל נגיע לואדי היורד בתלילות ממערב למזרח. הואדי מתחתר עמוק במדרון, מכיוון שבחלק העליון נמצא מעביר מים העובר מתחת לגדר ההפרדה ובימות הגשמים הוא מנקז כמות גדולה של גשם. נרד בזהירות- בתוך הואדי או על אחת מגדותיו, עד שנגיע לחורשת אורנים גדולה
(מהחורשה נלך על צלע ההר דרומה, כ-200 מטר, עד שנגיע אל צניר גדול. )
מחורשת האורנים נרד בשביל עיזים ברור אל אפיקו של נחל גילה, אחד מיובליו של נחל רפאים. השביל עולה מהנחל ומטפס אל כביש סוג ב' הנמצא מעליו. לו היינו פונים ימינה בכביש ומטפסים במעלה נחל גילה היינו עוברים מתחת לגשר הגדול שבין שתי המנהרות שבדרך מירושלים לגוש עציון ומגיעים לפאתי בית לחם. אולם אנחנו נפנה דווקא שמאלה (צפונה), נצעד כ-400 מטרים עד שנבחין מימין לכביש בגלעד אבנים ובפינת ישיבה לזכר אורי אנסבכר.
לאחר הביקור באנדרטה נמשיך בהליכתנו בכביש, עד שנגיע אל מחסום עין יעל במקום בו נחל גילה נשפך לנחל רפאים. נחל רפאים הוא הגבול בין הר חברון לבין הרי ירושלים, ובמקום זה מסתיים טיולינו.
תצפית מהר גילה
אנחנו נמצאים בפסגתו של רכס הר גילה, הנקרא בערבית 'ראס בית ג'אלה'. זהו הרכס הצפוני ביותר בקמר חברון, שמתחיל ממש כאן ונמשך כ-65 ק"מ דרומה, עד לבקעת באר שבע . הרכס מתנשא לגובה של 923 מטרים מעל פני הים, ואנחנו נמצאים בשיאו. מצפון לנו נוכל לראות את נחל רפאים העמוק, שמפריד בין הר חברון לבין הרי ירושלים, ואת העיר ירושלים עצמה מזווית לא שגרתית. מצפון לירושלים נוכל לראות את רכסי הר בית אל (קמר רמאללה) הגבוהים גם הם מירושלים. כך נוכל להבין במשמעות גאוגרפית את הפסוק: "ירושלים הרים סביב לה" (תהילים פרק קכ"ה): הרי ירושלים נמוכים יותר מהרי חברון המתנשאים מדרום להם, ומהרי בית אל הצפוניים יותר.
על רכס הר גילה נמצאים שני יישובים ערביים: העיירה הנוצרית בית ג'אלה השוכנת במזרחו של הרכס והכפר המוסלמי וואלג'ה במערבו. אולם על פסגתו של הרכס לא קמו יישובים קדומים, בגלל התנאים הקשים: קור עז ורוחות שורקות. בניין בודד ניצב על ראש הרכס, 'בית הסייר', שהוקם על ידי הכנסייה הרוסית בשנת 1860, במטרה לארח עולי רגל נוצריים. הבניין עדיין עומד על תילו ונמצא בחורשת האורנים שמעבר למגרש הספורט. לעומת זאת קמו כאן בסיסים צבאיים שונים: של הצבא העות'מאני, הבריטי והירדני. בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים מוגנו חלונות כנסת ישראל שפנו דרומה, בגלל חשש מירי של צלפים ירדניים מכאן.
ההתיישבות בראש הרכס חיכתה לאיש יחיד ומיוחד, יורם בן יאיר (פיצ'י), שהיה עד למלחמת ששת הימים מנהל בית ספר שדה הרי ירושלים, ששכן באותה העת במושב בר גיורא. בשנים שלפני המלחמה עמד פיצ'י על גבעה ממזרח למבוא ביתר, היכן שהיה באותה העת הגבול בין ישראל לירדן, וצפה לעבר פסגת הר חברון. כבר אז התמקד פיצ'י בפסגת הרכס, וסבר כי זהו המקום הראוי לבנות עליו בבוא העת בית ספר שדה חדש. מיד בתום הקרבות הגיע פיצ'י, יחד עם רותי אשתו אל הפסגה, והחל לארח במקום קבוצות מטיילים. בחנוכה תשכ"ח עלו פיצ'י ורותי, יחד עם קבוצה קטנה של מתנדבים ושלוש מורות חיילות אל ראש ההר בשביל להתגורר פה באופן קבוע, ומאז לא זזו מכאן. כיום מונה היישוב, שהחל להתפתח מסביב לבית ספר שדה, כ-1,400 תושבים. מרבית האוכלוסייה ביישוב היא חילונית, בניגוד למרבית היישובים בגוש עציון, אך במקום מתגוררים גם תושבים דתיים ומסורתיים, ושלושה בתי כנסת פעילים בו.
ונסיים את התצפית בשאלה: איך הגיע השם "גילה" לאזור? מקורו של השם בזיהוי היסטורי, מוטעה ככל הנראה: בעבר קשרו החוקרים בין ראס בית ג'אלה ובין היישוב גילה, מקום מגוריו של אחיתופל, מיועצי דוד, שעם פרוץ מרד אבשלום עבר לייעץ לבן הסורר. לאחר שנדחתה עצתו (הטובה!) של אחיתופל לאבשלום ונתקבלה עצתו של חושי הארכי, ה'שתול' מטעם דוד, חזר אחיתופל לעירה, לגילה, ושם קץ לחייו מפחד נקמתו של דוד. כיום מקובל יותר לקשור את גילה של אחיתופל בסביבות הכפר ג'אלה, השוכן דרומית מערבית לכפר עציון, ולא בראס בית ג'אלה, אך השם כבר נתקבע באזור: הר גילה, נחל גילה, ושכונת גילה הירושלמית.
מנזר הכרמיזן
אנו נמצאים ליד מנזר כרמיזן, מבנה בעל היסטוריה מעניינת של כ-150 שנה ששוכן בנוף מדהים של טרסות וכרמי יין. בשנת 1849 הגיע לארץ כהן דת איטלקי בשם אנטוניו בלוני, שלימד בסמינר לפרחי כהונה בבית ג'אלה ונחשף למצבם הקשה של הצעירים והילדים בבית לחם. בשנת 1863 פתח בית יתומים קטן, על הרחוב המוביל לכנסיית המולד בתקווה שהצליינים ישאירו לו תרומה בדרכם לכנסייה. מפעלו של האב בלוני היה מוצלח והוא ביקש להרחיב את האפשרויות לסייע לילדים ורכש אדמות על מנת לפתוח מרכזי הכשרה מקצועית חקלאית גם מחוץ לעיר. כך נבנה מנזר הכרמיזן, בו נבנו טרסות ונטעו כרמי יין. בסביבות שנת 1891 עבר המנזר לחזקתו של המסדר הסליזילאני: זהו מסדר שהוקם על ידי דון בוסקו, כומר איטלקי שנחשף בצעירותו לחוסר ההשקעה בחינוכם של בני העניים שהסתובבו ברחובות הערים ועסקו בעיקר בגניבה. בוסקו הקים רשת של בתי ספר ברחבי איטליה, ואחר כך גם בארצות נוספות, שהדגישו את החשיבות של נתינת אהבה ואמון בילדים. תוך כמה שנים הפכו הילדים אותם אסף וחינך למורים בבתי ספר אלו. כיום ניתן למצוא מתחמים נוספים של המסדר בארץ, בבית ג'ימאל ובנצרת.
מה נמצא היום במתחם הכרמיזן? המבנה המרכזי הנמצא מולנו שימש בעבר כבית ספר לפרחי נזירות של הסליזילאנים, בו למדו צעירים שהגיעו מכל העולם. בשנת 2004, בגלל בנייתה של גדר ההפרדה והקושי להגיע לכאן מירושלים, עבר בית הספר למנזר רטיסבון שבמרכז ירושלים, וכיום נמצאים במתחם הגדול רק שישה נזירים המתחזקים אותו. נוכל להיכנס למתחם (לאחר בקשת אישור מהנזירים או מהעובדים במקום) ולהגיע גם לגן העתיקות הנמא בחלקו האחורי בו נמצאים שרידים מבתי בד קדומים. מעט מתחתינו נמצא יקב כרמיזן, המשתמש בענבים מכרמים שנטעו בסמוך ומכרמים בשפלת יהודה, מייצר כ-250 אלף בקבוקים בשנה ומייצא את תוצרתו לכל העולם. בקומה העליונה של היקב נמצא גם בית בד בו נמסק שמן מזיתים הנטועים על קרקעות המנזר.
(בין מנזר הכרמיזן ליישוב הר גילה שמעלינו ישנם קשרים רבים, שהחלו בשנים שטרם האינתיפאדה הראשונה. בסוף שנות ה-70 ריכז יוסי לשם, אז מדריך צעיר בבית ספר שדה ומראשוני המתיישבים בהר גילה והיום פרופסור בעל שם, חוג צפרות. הדורם- אחד הילדים שהשתתף בחוג דיווח ליוסי כי זיהה קינון של עיט זהוב (שכונה אז עיט סלעים) על עץ אורן הצנובר בשטח מנזר הכרמיזן. יוסי לא האמין בתחילה לדיווח, כיוון שעד אז לא נצפה עיט זהוב בארץ מקנן על עצים, אך לבסוף הסתבר שהתצפית הייתה מדויקת. עקב החשש שתושבי בית ג'אלה הסמוכה יחמסו את ביצי העיט, ארגן יוסי יחד עם אנשי בית ספר שדה מבצע שמירה במשך ארבע שנים: במשך חמשת חודשי הקינון של העיט שמרו מתנדבים מכל רחבי הארץ על הציפור והביצים. המתנדבים השקיפו מהר גילה אל מקום הקינון, ובהמשך גם נעשו פעולות 'אקטיביות' בכדי להרחיק את הפוגעים הפוטנציאליים: ענפי העץ נמשכו בגריז ובגזעו נתקעו שברי בקבוקים מזכוכית שהובאו מהיקב, ובהמשך העץ הוקף בגדר תיל. העיט הפך לכוכב תקשורתי, והמודעות לחשיבות השמירה על העופות הדורסים עלתה.
מבצע יקב.
בסוף קיץ 1948, במהלכה של מלחמת העצמאות, התייצב קו החזית בירושלים שסועת הקרבות. מצפון לנחל רפאים ניצבו כוחות צה"ל, לאחר שהצליחו לכבוש את שכונות דרום מערב העיר ואת הכפר מלחה. מדרום לנחל רפאים, על רכס הר גילה ובתוך העיר בית לחם, ישבו כוחות של צבא מצרים שפלשו לארץ כמה חודשים קודם לכן, עם הקמת המדינה. בתחילת אוקטובר 1948 החליט מטכ"ל צה"ל על הוצאתו לפועל של מבצע יואב, שמטרתו הייתה לשחרר את הנגב מעולו של הכובש המצרי. במקביל למבצע יואב הופנתה חטיבת עציוני בפיקודו של משה דיין לכיבוש רכס הר גילה והעיר בית לחם. גדוד 61 של החטיבה היה אמור לצאת מהר אורה אותו זיהינו בתצפית, לחצות את נחל רפאים באזור מעיין עין חיניה ולהתחיל לטפס אל רכס הר גילה פחות או יותר בנתיב בו אנחנו יורדים. כוח אחר היה אמור לכבוש את 'הר התעלות', עליו יושבת היום שכונת גילה הירושלמית הנפרסת כעת מול עינינו. ראשית המבצע נקבעה לליל ה-19 באוקטובר 1948 (חול המועד סוכות התש"ט), בשעה 20:30 בלילה. המבצע נקרא –'יקב', על שם יקב הכרמיזן.
הירידה של גדוד 61 לנחל מהר אורה הייתה קשה. החיילים התנהלו בטור ארוך של כ-800 מטרים, והתקדמו לאט בגלל הטרסות הרבות הפזורות בשטח. כשהתקרבו לנחל רפאים נפתחה עליהם אש ממקלע שהוצב ליד עין חיניה. מפקד כוח החוד היה יצחק כלב, חייל מנוסה ששירת בצבא הבריטי. כלב עצר את מחלקתו, ויצא לבדו לחפש את מקור האש. כלב התקדם בחושך בין הטרסות, נפל מאחת מהן ואיבד את הכרתו. רק לאחר פרק זמן ארוך, כאשר שמע במעומעם שקוראים לו, הוא הצליח למצוא חזרה את הדרך למחלקה. בינתיים אבד זמן יקר, ואש מכיוונים נוספים נפתחה על הגדוד. בשעה 00:30, ארבע שעות לאחר תחילת ההתקדמות הורה מפקד החטיבה דיין לכוח לחזור להר אורה מכיוון שחשש מכך שהחיילים יתגלו באור יום. כוח אחר של החטיבה שהצליח לכבוש את 'הר התעלות' קיבל גם הוא פקודת נסיגה, וחלק מהרוגי הקרב נותרו בקו החזית ולא פונו אחורה. התקדמותה של החטיבה כולה נעצרה בגלל מקלע אחד! שלוש יממות לאחר מכן ניסה דיין להעביר בישיבת מטכ"ל החלטה על כיבוש מחדש של הרכס ושל העיר בית לחם, בשיתוף עם חטיבת פלמ"ח- הראל. ההצעה הגיעה להצבעה מתוחה בפורום המטכ"ל: חמישה חברים תמכו בה, חמישה התנגדו ואחד נמנע. דוד בן גוריון ראש הממשלה הכריע בסופו של דבר כנגד ההצעה. בסיומה של מלחמת העצמאות עבר קו הגבול בין ישראל לירדן (חיילים ירדנים החליפו בינתיים את המצריים) בנחל רפאים, ורכס הר גילה והעיר בית לחם נשארו מחוץ לתחומי המדינה הצעירה. נהוג להגיד שאין טעם לשאול מה היה קורה 'אילו', אבל סביר להניח שאם חיילי חטיבת עציוני היו כובשים את בית לחם ואת בית ג'אלה, ואולי אף ממשיכים לשרידי גוש עציון הנטוש כבר בסופה של מלחמת העצמאות, ההיסטוריה של האזור הייתה נראית אחרת לגמרי...
אולם לא היה זה סופו של הסיפור: חודשיים וחצי מאוחר יותר, לאחר שנחתמה הפסקת אש באזור ירושלים, ישב מפקד כיתה בשם יעקב יניב בעמדה שנבנתה באזור גן החיות התנכ"י של היום, לא רחוק ממקום הימצאנו. יניב הבחין בשני חיילים מצרים לא חמושים היורדים אליו, וקוראים לו בצעקות לעבור את הגבול ולהחזיר גופות של שניים מהנופלים בקרב שנותרו בשטח הערבי. יניב לא היסס ולא חיכה לאישור, עבר את הגבול- שאז לא היה מסומן בגדר, השאיר את נשקו האישי עם חייליו והורה להם לחזור לבסיס ולהביא לשטח המצרי שתי אלונקות ושמיכות. יניב עלה עם הלוחמים המצריים להר התעלות, ולאחר שהוצגו בפניו הגופות עטופות בשמיכות, קשר שיחה עם החיילים המצריים. אחד מהם- גבוה ושחום ממוצא סודני, הוצג בפניו כזה שירה במקלע שהצליח להכשיל את מבצע יקב כולו. בינתיים הגיעו חייליו של יניב עם האלונקות, הגופות הועמסו- וחיילים ערבים וישראלים נשאו אותם יחד במורד ההר אל הגבול. שני החיילים- שמואל שימנסקי וצבי קנר, הובאו לקבר ישראל בהר הרצל.
צניר נחבא בצלע ההר
מהחורשה נלך על צלע ההר דרומה, כ-200 מטר, עד שנגיע אל צניר גדול. להשלים על הצניר.
פינה לזכר לאורי אנסבכר
בת היישוב תקוע שהתנדבה כבת שירות לאומי וסייעה לבני נוער בעמתות 'יעלים', הנמצאת בעין יעל הסמוכה. אורי יצאה להתבודד ולכתוב שיר בנחל גילה ונרצחה באכזריות על ידי מחבל ערבי שירד מבית ג'אלה וניצל את העובדה שגדר ההפרדה שבין ירושלים לבית לחם איננה קיימת במקטע זה. לזכרה של אורי שנקטפה בדמי ימיה בגיל 19 ואהבה מאוד את הטבע, יצא פרויקט ענק הנקרא: מאירים את האור של אורי. במסגרתו טיילו עשרות אלפי בני אדם באלפי מסלולים שונים בארץ, והתחברו לדמותה המאירה.
