מה למדנו מפרשת "הרועה הערבי שגילה את הל"ה"?

בס"ד, ד' בשבט תשע"ג, 15.1.13

יוחנן בן יעקב, כפר עציון

מה למדנו מפרשת "הרועה הערבי שגילה את הל"ה"?

פרשת הל"ה, הינה אחד משיאי הגבורה והתפארת שהתחוללו בימי תש"ח-1948, במלחמת העצמאות. מופת ללוחמים, מבכירי בניו ובוניו של היישוב היהודי בארץ ישראל, אוהבי העם הארץ, מסורים ונאמנים להם עד כלות, "מגש הכסף" עליו ניתנה לנו מדינת היהודים.

בלילה בין ד' ל-ה' בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאה מחלקת פלמ"ח וחי"ש במסע רגלי מהר-טוב לגוש עציון הנצור, שהותקף יומיים קודם לכן על ידי כוח ערבי גדול. עם אור ראשון התגלתה המחלקה, ובה 35 = ל"ה לוחמים, סמוך לכפר צוריף, התפתח קרב עז שנמשך לסירוגין כל היום. הל"ה אינם נסוגים אחור, הם דבקים במשימה, מתוך אמונה עזה שיגיעו לגוש עציון המשווע לתגבורת. ערב שבת, לאחר שאוזלת תחמושתם, נופלים בקרב כל לוחמי מחלקת ההר, על ראש "גבעת הקרב". יומיים לאחר הקרב הובאו הגוויות המחוללות והמרוטשות לכפר עציון על ידי מפקח המשטרה הבריטי, המיש דוגן, ונקברו בטקס צבאי מלא. לאחר מלחמת העצמאות הועברו החללים למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

ביום השלושים לנפילת הל"ה כתב י' נודד - הוא יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, מפקד ארגון "ההגנה" ולימים אלוף בצה"ל: "... ערבים מספרים בחרדת הערצה על גבורתם העילאית... הם גם מסבירים בשל מה באה עליהם הרעה. ערבי זקן שפגשוהו בדרך ולא נגעו בו לרעה החריד עליהם את הכפר, הזעיק נגדם את הכפרים בסביבה... הלוחמים שלנו, לא רק עזי נפש הם, גם אנשים יקרי נפש הם ואנושיים מאד, כי מלחמתם - מלחמה היא בעד החיים ונגד המוות" (על המשמר, ח' באדר א' תש"ח, 18.2.1948).

דברים אלו צרבו בתודעה הציבורית את הל"ה כמופת ל"טוהר הנשק", מוסר לוחמים נעלה. הל"ה נודעו כלוחמים שהכריעו בשדה הקרב לא לפגוע ברועה ערבי תמים, שעלול לסכן אותם בלב שטח אויב. זאת בימי מערכה אכזרית ועקובה מדם שניהלו הערבים נגד היישוב היהודי. יותר מכל מבטאת עובדה זו את דמותו של דור תש"ח, את הוויית העומק בדור מייסדי המדינה. עבורם, עמדה מוסרית-ערכית זו של הלוחמים, ראויה להיחרת בתודעת האומה, ביטוי לדרכם של לוחמים עבריים הנאבקים על קיום העם בארצו. שורשים יהודיים-תורניים-הלכתיים עמוקים כוננו תודעה חשובה זו וביססו אותה.

יצחק שדה התבסס על קטע עדות ערבי, עבד-אל רחמן אל-עזי מבית ג'וברין, אותה פרסם דוד בן גוריון ארבעה ימים אחרי קרב ל"ה. העדות כוללת פרטים משובשים ושגויים, הוא לא נכח במקום ולא השתתף בקרב.

מקורות אמינים ביותר מאותם ימים מציגים תמונה עובדתית שונה. מפקד משטרת חברון הבריטי, המיש דוגן - ידיד אנשי גוש עציון שטרח והסתכן באיסוף גוויות הל"ה והבאתן לקבורה - שוחח בכפר צוריף יום לאחר נפילת הל"ה, עם שתי נשים שתיארו לו את פגישתן הפתאומית עם חוליית החוד של הל"ה, עת יצאו עם שחר לקושש זרדים. ככל הנראה, הן שהזעיקו ראשונות את הערבים מהכפר, ובראשם את לוחמי מחנה האימונים ג'יהאד אל-מוקאדס ששכן בצוריף. ייתכן שאת צעקותיהן שמעו רועים שהיו סמוכים לכפר והביאו את הידיעה למפקד המחנה, איברהים אבו-דיה. אולי אחר המפגש עם הנשים, נתקלו הל"ה גם ברועים ערביים. המידע על התגלות הל"ה על ידי שתי נשים ערביות פורסם מייד בעיתונות הערבית, בידיעות מודיעין של ה"הגנה" ועוד. דוגן חזר והעיד על הפרשה כמה פעמים והפגין זיכרון פנומנאלי בכל הפרטים. (ראה בהרחבה בספרי, מחלקת ההר - פרשת הל"ה, משרד הביטחון, תשס"ח-2008, פרי מחקר מקיף על הפרשה).

ניתן לנסות ולשחזר את המפגש בערוץ ואדי ג'דור; שני לוחמי חוליית החוד של הל"ה שפגשו בנשים לא הספיקו להתחבט בסוגיית מוסר לוחמים; הנשים פתחו במנוסת בהלה, פתיחה באש לעברן הייתה חושפת את הל"ה לסכנה מיידית. נראה שלא הייתה בפניהם דרך להתגבר על הנשים מיידית ולשתקן.

בידינו עדות למבצע אחר שהוביל דני מס, זמן רב קודם נפילתו בקרב כמפקד הל"ה. הכוח עליו פיקד יצא לתקוף ערבים בשרון. הלוחמים התקרבו למאהל. לפתע נשמע בכי תינוק. דני בלם את הלוחמים, זחל עם אחדים אל האוהל, פרץ לתוכו ופגע בערבים המיועדים, התינוק ואמו לא נפגעו. חבריו ופקודיו ראו בכך דמות מפקד למופת המוביל מאבק עז ונחוש בצד רגישות אנושית רבה גם כלפי אויב.

כאלו היו לוחמי "מחלקת ההר" - הל"ה, כזה היה דור תש"ח, זו מורשתם היהודית-ציונית המפוארת ועליה ראוי לחנך ולהתחנך.

זכרם יינון עמנו לעד!

יוחנן בן יעקב

כפר עציון

נסיים בדברים שכתב דוד בן-גוריון להוריהם של דני מס ובנימין פרסיץ, מחללי המחלקה:

ירושלים, ג' בשבט תשי"א, 10.1.1951

לראובן מס וליצחק פרסיץ, שלום וברכה!

צר לי מאוד על שאין ביכולתי להשתתף באזכרת ל"ה בטקס העלייה של קיבוץ פלד, לנקודה שתיקרא על שמם. המאבק על ירושלים שימש נקודת מוקד למלחמת הקוממיות של עם ישראל בימינו, והגנת גוש עציון הייתה אחד השיאים במאבק זה. השלושים וחמישה נחלצו להגנה נואשת זו ולא הגיעו למחוז חפצם כי נפלו עד אחד בדרך בעומדם מול אלפים אויבים שנתקבצו מכל כפרי הסביבה. איני יודע אם היתה בצבא ההגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי מפקד המחלקה וכמה מחבריה. כפירי ישראל אלה מיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקדה וגבורה עזה ממוות.

"למות – אין דבר, אם יודעים בשביל מה ומדוע" רשם אחד מהם ביומנו זמן קצר לפני נפלו. ובתוך גיבורי רוח וגוף אלה היו צעירים שנועדו להיות מאור חכמה ומדע לישראל ולגויים ואשר אבידתם אין לה תשלומין לא רק להוריהם, לחבריהם למעריציהם, אלא גם לרוח ישראל סבא. במה נוקיר זכרם המבורך? לא במצבות אבן וגם לא בספרי זכרונות, אלא ברצון נאמן ומתמיד להידמות אליהם ככל האפשר. היצליח דורנו בזאת?

שלכם בהוקרה ובאהבה, דוד בן-גוריון"