מירושלים לכפר עציון והר חברון במלחמת ששת הימים

ביום השני למלחמת ששת הימים, הוא יום רביעי 7 ליוני 1967, שהתה "הסיירת הירושלמית",שמנתה 127 לוחמים , מהם 11 קצינים, 7 זחל'מים, 9 ג'יפי סיור ועוד 4 ג'יפי תול"ר בגימנסיה רחביה בירושלים, אליה הגענו לפנות בוקר יום שלישי, עם סיום הקרבות באגפה הדרומי של ירושלים.  בקרבות אלה  נטלה הסיירת הירושלמית, חלק משמעותי בהכרעתן של 3 פלוגות חי"ר ירדניות שאיישו את מתחם ארמון הנציב , ואת המוצבים המבוצרים : הנקניק והפעמון .  למחרת בבוקר נקראתי לקדם את הסיירת מהעיר לאזור רמת רחל, ולהתכונן לתקוף משם  את המוצב הירדני שבפסגת ג'בל אבו ע'וניים (כיום, הר חומה ) , ששלט על הכביש הראשי שבין ירושלים הירדנית לבין בית לחם והר חברון  .בשעה 10;30  הגענו לרמת רחל  ואני נקראתי לתדרוך של מפקד החטיבה הירושלמית, אל"מ אליעזר אמיתי , מגגו של המבנה המרכזי של הקיבוץ (שבקרבתו נרצחו בחול המועד סוכות שנת 1956, ארבעה ארכיאולוגים בידי חיל ירדני),ממנו ניתן לצפות היטב על המוצב המתוכנן לתקיפה. בתדרוך זה השתתף גם רס"ן רובי ריבלין ע' קמ"ן החטיבה מי שלימים כיהן כנשיאהּ העשירי של מדינת ישראל. לאור העובדה, כי המוצב הירדני היה בפסגה  של הר שהיה מופרד מרכס רמת רחל בגיא עמוק , שהפרש הגבהים בין קרקעיתו  לבין היעד היה כ 100 מ' של מדרון סלעי בלתי עביר לתנועה ממוכנת, החלטתי שתקיפת המוצב הירדני,תבוצע בהסתערות רגלית בו נסתער מאזור הכביש עד לפסגה, הפרש גבהים של כ 100 מ',  כשכלי רכבנו  ממוקמים כרתקים לסיוע  על קו הרכס שבין רמת רחל לבין צור באהר, טווח של למעלה מ 1000 מ'. אציין כי חלקו התחתון של המדרון היה מוגדר כחשוד במיקוש. בשעת הצהרים, החילונו בהסתערות, כשאנו נעזרים באש הסיוע של רכבי היחידה.  האמת להאמר, כי הסתערות רגלית זאת,  של "טיפוס "  על  מדרון משופע מאד,  היתה בקצה הכושר הפיזי של לוחמי היחידה, אנשי מילואים, שרובם היו  במחצית השנייה של שנות העשרים וראשית שנות השלושים של חייהם. בשלב כלשהו, טרם או במהלך תקיפתנו, נטשו הירדנים, ללא ידיעתנו, את  המוצב וכך הגענו "ללא נשימה " אל הפיסגה, ללא צורך להלחם ממש, כשבית לחם וסביבתה פרושות לרגלינו.

עם הגיענו  אל המוצב, שוחח עמי בקשר, מפקד החטיבה והורה לי ,לרדת מהמוצב הירדני, אל הכביש שמתחתיו, בו ימתינו לי כלי הרכב של הסיירת וכי עלי לנוע בראש החטיבה ולנווטה עד כפר עציון וחברון. לוחמי הסיירת, שהגיעו לרכבים, קצרי נשימה, ובתפזורת, החלו בתנועה לעבר בית לחם. סגן דרור ויגדור מפקד אחת ממחלקות הג'יפים  תיאר בהמשך כי זיהה את קבר רחל, לאור דמיונו לבול דאר נפוץ, שנשא את תמונת קבר רחל.

הסיירת נעה דרומה בשילוב עם מספר טנקי שרמן , של "פלוגת הטנקים הירושלמית".  בקטע הכביש שמבית לחם לצומת כפר עציון נתקלנו להפתעתנו,  בעת  ה"יציאה מהסיבובים" , בטנקי צנטוריון ירדנים,  בטווח של עשרות מ' בלבד כשתותחיהם מכוונים לנקודת יציאתנו מעיקולי הכביש אל  המרחב הגלוי  .  ירי של טנקים שלנו על הצנטוריונים, לא חדר לתוכם,  אך העלה שהירדנים, נטשו אותם, כמות שהם. ואכן "ליקטנו "בהמשך,  בשטחים שמבית לחם דרומה, מספר נוסף של צנטוריונים, של גדוד השריון המרחבי של הירדנים,  שננטשו ללא כל קרב.

בסביבות השעה 18:00 הגענו בראש החטיבה  לצומת כפר עציון מקום משכנה של מפקדת חטיבת  חי"ר ירדנית 29 שנמצאה נטושה, והורינו להתארגן במקום לחסימת הכביש המוליך לחברון.

חשתי שהמקום מוכר לי, ואז "נפל לי האסימון".  בהיותי תלמיד בכיתה ח' של גימנסיה רחביה בירושלים השתתפתי בטיול הכיתה לכפר עציון , והנה אני מוצא את עצמי 21 שנה לאחר מכן  שוב  בסמוך לכפר עציון.

וכך פניתי לסגני סרן יורם סלומון , העברתי לו את הפיקוד על הסיירת והודעתי לו שאני מתכוון לצאת מיד לביקור בכפר-  עציון. "לכפר- עציון " תמה יורם !!??

הסברתי ליורם, כי למיטב זכרוני, מספר מאות מטרים מערבה מאתנו מצוי "עץ גדול " ואם נפנה ממנו שמאלהׁ  נגיע מיד אל כפר עציון . דברי לבטח נשמעו הזויים. " לאחר 21 שנה יוסי זוכר עץ גדול "

עם 4 ג'יפי סיור של מחלקתו של דרור ויגדור פנינו מערבה.  והופ !!! אכן  לפנינו  עץ גדול !!      פנינו שמאלה ותוך דקותיים מצאנו עצמנן חודרים דרך השער הפתוח  אל כפר עציון, ששימש מאז מלחמת העצמאות כמחנה צבאי ירדני. המקום היה נטוש לחלוטין. דלתות המבנים הקשתיים הירדנים  , בסגנון המחנות הבריטים  היו פתוחות,   אין סוף דפי נייר היו פזורים בשטח עם שאריות ציודים שונים. סימני מנוסה שלטו בכל.

והנה לוחמים ישראלים עומדים בכפר עציון , ששנים רבות היינו צופים בגעגועים ממרחקים לעבר הרכס שבו שכן הגוש ואומרים : " שם הרחק על גב ההר מצוי כפר עציון בו התנהל קרב הירואי שהסתיים ברציחתם של 127  מלוחמינו שנכנעו לצבא הירדני. יום יבוא ונחזור למקום " 

מאד בלט וצרם  מסגד שהתנשא  בכפר עציון בנקודה שבה בוצע רצח שבויינו במלחמת העצמאות. על סופו של מסגד זה אתייחס בהמשך.

עוד אנו עומדים הלומים ונפעמים מגודל רגע השיבה לכפר עציון והנה בוקעים קולות של תקיעות שופר וזעקות שמחה, מרדיו היה מעוטר בסוללות גדולות, שהפעיל איש הסיירת אמנון   בן תור. היה זה "שידור חוזר"  מההגעה אל הכותל, שהוקלט בשעות לפנה"צ של אותו יום.

 באותן שעות היסטוריות, אנו עסקנו  בתקיפת המוצב הירדני בג'בל אבו- ע'וניים,  ובניווט החטיבה לכפר עציון ללא שמץ של מושג על הכניסה לעיר העתיקה ועל ההגעה אל הכותל.

הצירוף הלא יאומן בין קבלת הבשורה על כך שהכותל המערבי בידינו  עם רגע הגעתנו  ראשוני צה"ל לגוש ולכפר עציון היה מהמם.

פרצתי בבכי. דמעות שטפו את  עיני כמו גם  את עיניהם של לוחמים נוספים.      היה זה רגע מכונן שלא יישכח ממני לעולם.

עם חשכה, חזרנו לצומת להתארגנות ליום המחרת.

את מה שהיה בצומת באותו לילה נתן לתאר כמהומה רבתי.

בהמשך הלילה הוטל עלי לעמוד בראש כוח משולב, שיכנס למחרת יום חמישי , עם אור ראשון ( 04:10 ) אל חברון ויוליך משם את כוחות החטיבה הירושלמית עד לדהריה בואכה בקעת באר שבע .

בשעה 02:30 בערך נמסר לי כי הרב   שלמה גורן הרב הראשי של  צה"ל רוצה לשאת דברים ולברך את לוחמי הסיירת טרם כניסתם לחברון. כינסתי את לוחמי הסיירת ואף דאגתי, להכנת "במה" עבור הרב, שהורכבה  משני ארגזי ירקות ריקים, כמו גם למערכת כריזה. לאחר שהצגתי את הרב ללוחמים הוא  נשא  את דבריו שהושמעו בהתרגשות מובנת, אך תוך שימוש בביטויים שהטרידו את מנוחתי בהיותם חורגים מאיחולים לשלום הלוחמים ומברכות להצלחה בקרב המתוכנן . הרב גורן השתמש לצערי בדבריו  לא אחת בביטויים כגון : , "זכרו את   את פרעות תרפ"ט בחברון " כמו גם את הביטוי  "להשמיד את עמלק". מכייון שעל לוחמי הסיירת נמנו מספר צאצאים של מי שנרצחו בחברון במאורעות תרפ"ט, חששתי שדבריו של הרב  עלולים לשמש כדלק, למעשים שאינם ראויים להעשות.

עם סיום דברי הרב גורן , פניתי לכל אנשי הסיירת ואמרתי להם באופן נחרץ , כי עם כל הההזדהות שלי לכאב ולרגשי הכעס  על מעשי התועבה המחרידים שבוצעו בתושבי חברון היהודים בפרעות,  לא אסכים בשום פנים ואופן למעשי נקם וטבח.  הזהרתי כי אפעל ביד קשה  נגד כל מי שיפתח באש ללא סיבה  על מי שלא ירה עלינו. אנחנו לוחמים ולא פורעים.

טרם עלות השחר, יצאנו לעבר חברון.

בראש כח המשימה, עליו הוטלה משימת  כיבוש חברון, נעה הסיירת בפיקודי, ובה שולבו טנקי השרמן "הירושלמים"שליוונו כמעט מתחילת המלחמה, ולאחריהם נע גדוד חי"ר 68  של החטיבה הירושלמית בפיקודו של סא"ל צביק'ה עופר.

הכניסה לחברון, נעשתה ללא כל התנגדות , כשדגלים לבנים מתנופפים על עשרות רבות ממבני העיר.

להוציא נסיון אחד לירי חסר הצדקה ,של טנק, על מבנה אזרחי,  לא היו שום אירועי ירי משמעותיים.

תוך כדי תנועה דרומה ברחובה הראשי של חברון, קיבלתי במכשיר הקשר  מספר דיווחים מאנשי, שהרב גורן, עוקף את רכבי הסיירת והטנקים וכל הנסיונות למנוע זאת ממנו עולים בתוהו. להבנתי, "נפרד"  הרב מהשיירה שלנו, בצומת המפצלת בין הכביש המערבי לדהריה ובאר שבע, לבין הרחוב המוליך למערת המכפלה ".

בשעות אחה"צ , לאחר חצית דהריה, חברנו ללוחמי ההגנה המרחבית של גוש באר- שבע  ובכך הסתיים למעשה מסענו , מירושלים , עבור בבית לחם, גוש עציון , חברון , דהריה – בואכה בקעת באר שבע.

עם חשכה, עשינו דרכנו לעבר צומת כפר עציון, כשאנו איננו מוצאים אף מתקן ללינה. וכך ישנו  תחת כיפת השמים. כל מתקן או כל מבנה פנוי נתפס ורק הסיירת והטנקיסטים נשכחו.

לאחר דברים קשים שנאמרו בנידון, קיבל הגדוד ש"השתלט" הוראה לפנות את כפר עציון , על מנת לאפשר לנו שהות באתר מתקבל על הדעת.

שהינו ב"כפר עציון " בשבוע שלאחר תום הקרבות, ונוכחותו של המסגד שהלגיון הקים בנקודה שבה נרצחו בדם קר 127 מלוחמינו , לאחר כניעתם ללגיון, לא נתנה לי וללוחמי מנוח. חילול זכרם של הנרצחים. מעשה תועבה שיש להסירו. החלטנו לעשות את המעשה היחיד שיכבד במעט שבמעט את כבודם של לוחמי הגוש, ולמחוק את המסגד מעל פני האדמה.  וכך עשינו.