מצודת ח'ירבת אבו טוויין
נ.צ 1585/1195
המצודה הייתה מבנה ריבועי ששיטחו 30X30 מ'. מן הקירות, שרוחבם כמטר אחד, נותרו כיום שתי שורות של אבני שדה בלתי מעובדות. הפינות עשויות אבנים גדולות במיוחד: אורכן מגיע ל-1.2 מ'.
לאורך ארבע צלעות המצודה, מצידן הפנימי, מצויים חדרים, המקיפים חצר פנימית, שריצפתה היא משטח סלע טבעי, בלתי מסותת.
רוחב החדרים הוא כ- 6 מ' ותיקרתם נתמכת בעמודי אבן עשויים מיקשה אחת, בעובי ממוצא של 40 ס"מ ובגובה של עד 1.6 מ'. לאורך הצלע הצפונית נמצא טור רצוף של 16 עמודים כאלה. חלק מהחדרים גדולים, וחלקם קטנים, המופרדים זה מזה במחיצות-אבן דקות. גודל החדרים נקבע, כנראה, בהתאם לצרכים השונים שלהם שימשו: מגורים, אחסון מזון וציוד, ואולי אף אורוות לסוסי חיל המצב שחנה כאן, כי מעל לחדרים הייתה קומה שניה.
למצודה היה בית שער, במרכז הצלע המזרחית, הפונה לעבר היישוב הצמוד אליה. לבית השער היה פתח חיצוני ופתח פנימי, כשבצידו האחד ספסל ישיבה ובצידו האחר – חדר משמר.
שרידי המצודה נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו כאן בקיץ תשל"ד (1974) ובקיץ תשל"ה (1975) בראשות ד"ר עמיחי נזר, מטעם בי"ס שדה כפר עציון ובעזרת חניכיו.
רוב החרסים שנמצאו באתר הם משלהי תקופת המלוכה (המאות השביעית והשמינית לפנה"ס). חרסים אחרים שנמצאו כאן הם מתקופת שיבת ציון (המאה השישית לפנה"ס). כן נמצאה כאן שכבת שרפה, המעידה על חורבן. מימצאים אלה מעידים, כי המצודה הוקמה ע"י אחד מאחרוני מלכי יהודה ונחרבה בכיבוש הבבלי. בימי שיבת ציון, כאשר העולים מבבל נאחזו שוב בארץ יהודה, שכונתה אז "פחוות יהוד", שוקמה המצודה ונתפסה שוב ע"י חיל-מצב יהודי.
המימצא הארכיאולוגי אינו מגלה מי בדיוק המלך שהקים את המצודה. אבל בתנ"ך מסופר על יותם בן עוזיהו, שמלך על יהודה במחצית המאה השמינית לפנה"ס: " וערים בנה בהר יהודה ובחרשים בבנה בירניות ומגדלים" (דברי הימים ב' כ"'ז, ד'),
נראה כי ה"חרשים" הם היערות שכיסו את האיזור בימי קדם ו"בירניות ומגדלים, הינם כנראה,כינויים למצודות מן הסוג שלפנינו. ייתכן, איפוא ,כי המצודה הנמצאת כאן ניבנתה בימיו.
מצודה זו אינה יחידה בסביבה זו. מצפון לה אפשר לראות מכאן לפחות עוד שתי מצודות ישראליות דומות: זו של ח'ירבת תבנה וזו של של דיר-בע'ל. ייתכן שגם ח'ירבת עבהר, שליד מבוא ביתר (הנראה באופק),היתה מצודה דומה.
ממערב נראים כאן עמק האלה ותילי עזקה ושוכה, שהיו הרי מבצר חשובות בשפלת יהודה, בתקופת המלוכה. בדרום מערב נראה מכאן איזור לכיש, שגם בו היו מספר ערים מבוצרות באותה תקופה.
נראה כי המצודה הזאת והאחרות,הבנויות כולן במורדות הצפון מערביים של הר חברון, נועדו למלא את החלל ההתיישבותי שבין ערי השפלה מצד אחד , לבין ערי במת ההר (בית לחם ,עיטם, גדור, בית צור וחלחול) מצד שני. מצודות אלה אפשרו ליצור קשר עין בין שני האזורים הללו, ולהודיע ע"י איתות או רצים על התקרבות האויב.
באותה עת אכן כבר היו מערכות איתות במשואות. כפי שאומר ירמיהו :"...ועל בית הכרם שאו משאת, כי רעה נשקפה מצפון מצפון ושבר גדול(ירמיהו ,ו,א').
הדבר נזכר גם באחד ממכתבי לכיש, שנכתבו באותה תקופה:" וידע כי אל משאת לכיש נחנו שומרים ככל האתת אשר נתן אדני כי לא נראה את עזקה".
נראה, כי למצודה שלפנינו היה חלק חשוב במערכת המשואות המתוארת, זאת- במקביל להגנת סביבתן ושימושן כמרכזי שלטון ומנהל לסביבתן.
