"בין הרי חברון
לא נדם עוד,
צעדם עוד
אל ליל - קרב אחרון"
ביום חמישי בשבוע, אור לה' בשבט תש"ח, יצאו מהר טוב שבמבואות ירושלים שלושים ושמונה לוחמים במסע רגלי לגוש עציון הנצור. שלושה מהם שבו להר טוב, שלושים וחמישה המשיכו בדרכם אך לא הגיעו ליעדם. במוצאי שבת הגיעה הבשורה המרה, שלושים וחמש גויות התגלו סמוך לכפר ג'בע. ביום ראשון בערב הובאו הגוויות המחוללות והמרוטשות לכפר עציון ונטמנו בטקס צבאי. לראשונה ספג כוח המגן העברי מהלומה כבדה.
אישתו של טוביה קושניר, לוחם בשיירה, שהתה במחיצת הלוחמים לפני יציאתם ושמעה את אלה שרים בכמה קולות " עורה עורה... לקראת אויב היכון לקרב".
היחידה, מנתה 40 לוחמי חי"ש ופלמ"ח, הגיעה מירושלים ליישוב הר-טוב בסביבות שמונה בערב, אך היא התעכבה ביציאתה בשל דיונים ממושכים על תוואי המסלול. התעכבות נוספת נגרמה עקב פריקה ארוכה של כלי נשק שאופסנו בין דפנות המכונית שהגיעה מירושלים, ושימשה כסליק נייד להסוואה מהבריטים. בעת חלוקת הנשק, התברר שנשלחו רק 38 כלי נשק, ושני לוחמים נותרו ללא נשק. דני מס סירב לאשר את יציאתם. הם עשו מאמצים גדולים למצוא נשק, אך לאחר שמאמצם נכשל הם נותרו מאוכזבים שלא יצאו עם חבריהם למשימה.
'הלילה אנחנו חייבים להגיע לגוש עציון', כך דני מס אמר במסדר היציאה. בשעה 23:05 הם יצאו לדרך, נושאים עמם משקל כבד מאד של תחמושת להגנה, וכן אספקת תחמושת לגוש עציון. ישראל גפני מלוחמי השיירה, נקע את רגלו לפתע, והתקשה בהליכתו. החובש תמך בו לאורך 3 ק"מ, אך הכאבים התחזקו כאשר הגיעו לאזור המושב זנוח של ימינו. דני פקד עליו לחזור להר טוב, ושניים נוספים ליווהו חזרה.
מרחק רב היה על שיירת הל"ה לעבור, 28 ק"מ, בעלייה חדה מהשפלה אל ההר. יש הקוראים ללוחמים 'מחלקת ההר', על שם יעדם- להעפיל להרי גוש עציון. השיירה ידעה שעליה לעבור את שני הכפרים העויינים- ג'בע וצוריף לפני אור ראשון. אך העיכובים ביציאה, וההליכה הארוכה והקשה, לא אפשרו זאת.
ביום שישי, לאחר זמן מה בו השיירה כבר הייתה אמורה להגיע לגוש עציון, נשלחו מברקים רבים בין ירושלים לגוש. היכן לוחמי השיירה מהר טוב? האם לצאת לקראתם? האם ידועה הדרך שלהם? אמנם בגוש עציון שמעו יריות מכיוון הכפר צוריף, אך אלה נשמעו כמו אותן יריות אימון רגילות של הערבים. מהו גורל הל"ה?
גרסאות רבות נפוצו על גורל השיירה. חלקן מספרות על שתי נשים ערביות חוטבות עצים שהלשינו לכפר הסמוך על ביאת השיירה. אולי פגשו רועה ערבי ושאלוהו לדרך, וזה הלך להזעיק את חבריו. לפי כל גרסה השיירה לא פגעה באויב, מטעמי 'טוהר הנשק' והותקפה. בחינה זהירה יותר של הסיפור מלמדת שלא בטוח שלאנשי המחלקה היה זמן לשבת ולהתלבט האם להמשיך הלאה או לטפל בערבים שנקרו על דרכם, ויכול להיות שדווקא החשש מהתגלות מוקדמת הוא זה שהנחה אותם להמשיך הלאה.
ב1969 במהלך תחקיר שערך צוות בית ספר שדה כפר עציון [ספר 'מחלקת ההר' / יוחנן בן יעקב], נגבתה עדותו של אבו איברהים- המוכתאר של כפר ג'בע בתש"ח. המוכתאר סיפר כי 'בכל הגבעה, מהבוקר עד רדת השמש כל היום ירו, הם היו מכותרים על ראש הגבעה.. דילגו מעמדה לעמדה..'
על פי עדותו של קצין המשטרה הבריטית באיזור, היימיש דוגן, בשעות הבוקר המאוחרות הל"ה התחבאו בוואדי עציונה. הם הבינו שהתגלו ע"י הערבים, ולכן התסתתרו במשך כמה שעות בין הסלעים בכדי לתפוס הגנה. כנראה שבסביבות השעה 14:00 הם התגלו בואדי כך שהברירה שנותרה הייתה להעפיל לגבעה הסמוכה, שתקרא לימים גבעת הקרב. הם הותקפו בגבם, ונלכדו בראש הגבעה, שם התפתח קרב סוער. האחרונים ניסו לרדת מהגבעה אל הוואדי, אך הותקפו ונהרגו. בשעה 17:00 אחרון הלוחמים נפל בקרב. דוגן מעריך כי בקרב השתתפו 250 ערבים לערך. ישנן עדויות שונות לכמות המספרית של האויב, חלקן מגיעות ל2000 ערבים (!).
דוגן מספר שכשבא עם שליחיו לאסוף את הגוייות, 'אספנו כמה פיסות נייר עם כתב עברי.. מכתבים של ההרוגים, עם כתמי דם.' (מכתבים אלו לא נמצאו עד כה). הגוויות הובאו לכפר עציון.
ביומן כפר עציון נכתב 'במוצאי שבת מסר רדיו ירושלים פרטים על מחלקת התגבורת שאנשיה נהרגו בין ג'בע לצוריף. תדהמת כאב אחזה את כל האנשים. ההרגשה הכללית הייתה כי 'הם נפלו בחושם לעזרתנו, ואנו לא ידענו על הקרב בו הוכרעו ולא יכולנו לצאת לעזרתם.' דוגן בעדותו לא שכח כי בהבאת הגופות לכפר עציון, בירך את הנמצאים ב'שלום עליכם' ודב קנוהל, חבר הקיבוץ, ענה לו 'אין שלום עליכם' (אז עוד חשבו שמא הבריטים מעורבים בנפילת השיירה).
ללווית הנופלים בכפר עציון הגיעו בשיירה מסודרת קרובי הלוחמים. הקרובים נכנסו לאולם נווה עובדיה שבקיבוץ, אם אחת אמרה "הרי כולם בנינו הם", אך הלב נמשך לשם המוכר וכל אחד חיפש את הקרוב לליבו. הייתה הרגשה חזקה של אבדה גדולה לכוח המגן העברי, ומכה אנושה לגוש עציון הנצור. ארבעה חודשים לאחר נפילת הל"ה, בד' אייר תש"ח נפל גוש עציון, ולמחרת הוכרזה מדינת ישראל. נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל לירדן, במסגרתו הותר ללקט את עצמות הנופלים שנותרו מעבר לגבול. לקראת הבאתם של הנופלים לקבורה בירושלים נדרש זיהוי מחודש של הגופות, שנקברו לאחר הקרב בצורה מסודרת בכפר עציון, אך במהלך פינוי הגופות לירושלים זוהו רק 23 גופות. מועקה כבדה ליוותה את המשפחות שיקירהן לא זוהה. הקרובים השכולים פנו לרבה הראשי של ירושלים דאז, והוא הציע לזהות את החללים בשיטת גורל הגר"א. המשימה בוצעה לאחר שנה על ידי הרב אריה לוין והוא נרתם לאחר היסוסים רבים. בפסוק הראשון שנפל בגורל נקראו צמד האותיות ל"ה- "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד). לוחמי השיירה, כל אחד בחייו היה אדם בייחודו, עם סיפור משלו. הארץ היא המשותפת ביניהם, למענה הם שרו 'עורה עורה' ונלחמו בעקשנות. בין הנופלים הוא דני מס מפקד השיירה, זה שפיקד על גוש עציון קודם לכן, ונפל בעת שדאג לחבריו במצור כאשר פיקד על הל"ה במסירות.
טוביה קושניר ז"ל כתב במכתבו האחרון לאביו שמעון: "יודע אני שהמעשה שאני עושה הוא היחיד העלול עתה לנער יהודי קורטוב של סיפוק... אין אני רואה את עצמי גיבור חיל, אף שיודע אני שהמעשים שעלול אני לבצע מחר מחרתיים יתוארו כמאד עזים"
הנכם מוזמנים לטייל בעקבותיהם של לוחמי הל"ה. למסלול המעגלי הפשוט- חונים בחנייה של מחסום הל"ה. סימון השביל מתחיל באנדרטת הל"ה שמצפון לחנייה, הצופה לגבעת הקרב. המסלול יורד לרחבה שמתחת לגבעה (ניתן לעלות לגבעה), ועולה בסיבוב חזרה למחסום. ניתן לחבר מסלולים שונים נוספים.
