מהו פסח בשבילנו? מצה, מרור, ניקיונות- והרבה. כידוע- הפסח של אבותינו היה שונה בתכלית השוני. העיסוק המרכזי היה בקורבן הפסח, ובמצווה שאולי סמלה יותר מכל את חג הפסח- העלייה לרגל. הגמרא דורשת את הפסוק: מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" (שה"ש ז, ב) "מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולים לרגל. בת נדיב - בתו של אברהם אבינו". כאן בגוש עציון איננו יכולים אמנם לחוש את שיאה של התופעה- שכמובן התרחשה בהר הבית שבירושלים, אבל יכולים אנחנו לחוש את חוויותיהם של העולים בדרך, כיוון שהדרך הראשית מחברון ומדרום הארץ לירושלים עברה ממש כאן!
כדי לאפשר לעולי הרגל לעלות לירושלים, היו צריכים פרנסי האזור לדאוג להם למספר דברים. ראשית- היה צריך להכשיר ולתקן את הדרך. שנית- היה צריך לבנות מקוואות טהרה לעולי הרגל, כדי שיוכלו לעלות לירושלים ולהר הבית לאחר שטבלו מטומאתם. באזורינו, סביב 'דרך האבות' ואף במקומות אחרים נחשף מספר גדול של מקוואות טהרה. לכבוד חג החירות נצא לראות חלק מהם, ותוך כדי כך נתבשם מהאווירה ומהפריחה היפה, עם סופו של החורף ברוך הגשמים וראשיתו של האביב העומד בפתח.
המקווה בדרך האבות: נטהרים על הדרך
איך מגיעים: נכנסים לנתיב האבות מכיוון אלעזר וחונים בסביבות הכיכר שבכניסה לשכונה. ממשיכים ישר (צפונה) עד שנראה מצד שמאל פרגולה ונקודת תצפית על שם סא"ל עמנואל מורנו שנפל בסיומה של מלחמת לבנון השנייה וסגן עזרא אשר שנפל בלבנון. מהפרגולה נרד לשביל הברור של 'דרך האבות'. נמשיך עוד הלאה, ולאחר שנראה משמאל לדרך כבשן סיד קדום נגיע אל מבנה מקורה אשר לשמאלו נמצאים שרידים למקווה טהרה.
בשנת 1986 גילה במקרה חנן ערמוני, מדריך בבית ספר שדה כפר עציון, מקווה טהרה גדול סמוך ליישוב אלון שבות, בתוך כרם גפנים ולידו מאגר מים. חמש שנים מאוחר יותר נערכה במקום חפירה ארכאולוגית מסודרת בניהולו של ד"ר דוד עמית ז"ל. זהו מקווה טהרה, ששימש יהודים שהקפידו על דיני טומאה וטהרה בימי הבית השני, וכמוהו מצויים עוד עשרות נוספים במרחב צפון הר חברון, המעידים לנו על חיים יהודיים עשירים שהתקיימו כאן.
אבל במקווה הזה התגלו שתי נקודות מעניינות: ראשית- ניתן להבחין במחיצה רצופה המחלקת את המדרגות היורדות לאגן הטבילה לשניים, ובשני פתחים נפרדים. מה היה מהותו של שינוי זה המצוי רק במעטים מבין מקוואות הטהרה הידועים לנו כיום? החוקרים מציעים כי מהותו של שינוי זה היה להבדיל בין היורדים למקווה- הטובלים בטומאה, ובין אלו העולים לאחר טהרתם, כדי למנוע מגע והיטמאות מחודשת. כלל הלכתי המתבסס על ההפרדה שבין דרך העלייה לדרך הירידה נמצא במשניות מסכת שקלים: כל הכלים הנמצאים בירושלים--דרך ירידה לבית הטבילה, טמאים; ודרך עלייה, טהורים (מסכת שקלים, פרק ח' משנה ב').
שאלה נוספת, מעניינת אולי מעט יותר, נוגעת לעובדה שבסמוך למקווה, הגדול באופן יחסי, לא נמצאה אף נקודת התיישבות מהתקופה בה היה המקווה פעיל! מי היו הטובלים כאן ולמען מי תוחזק המבנה? כאן דומה שעלינו להפעיל את הדמיון ולראות בדרך ההר את העולים לרגל בתקופת הבית השני. רבבות עברו בדרכים השונות בדרכם לירושלים, בעיקר בימי שלושת הרגלים בהם קיימת המצווה לראות את פני ה' ולעלות לרגל. כך תיאר פילון האלכסנדרוני, יהודי בן התקופה, שחי במצרים- את התופעה:
אלפי אנשים מאלפי ערים, אלה דרך היבשה ואלה דרך הים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, מגיעים בכל חג אל בית המקדש כאל מקדש משותף, אל נמל המוגן מפני סערות החיים ומהומותיהם, ומבקשים למצוא בו את השקט, להיפטר מן הדאגות אשר עולן העיק עליהם משחר ילדותם, לפוש קמעה ולבלות את זמנם בחדווה ובגיל..." (פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם, א').
העולים אל הר הבית היו צריכים להיטהר טרם הגעתם אל היעד הנכסף, ולכן נבנו למענם המקוואות על הדרכים. כאן- בדרך ההר, עברו אלפי העולים לרגל מהר חברון, מבאר שבע ומדרום הארץ. חז"ל תיארו לנו כי שלוחי בית הדין היו יוצאים מיד לאחר חג הפורים כדי לתקן את דרכי העלייה לרגל, את אמות המים ואת המקוואות, לקראת חג הפסח הממשמש ובא (משנה שקלים פרק א; תוספתא שם).
המקווה בחורבת הילאל (חכלילי): איך מזהים מקווה
איך מגיעים? נכנס לבת עין, ונחנה בסביבות הש.ג. מימין (מצפון) לנו מצוי מרחב פתוח גדול, בתוכו נמצאים שרידים ארכאולוגיים רבים. נתמקם ליד מקווה הטהרה הגדול (שילוט במקום).
ברוכים הבאים לחורבת הילאל, אתר ארכאולוגי מעניין שהתגלה ונחפר בד בבד עם סלילת כביש הגישה לבת עין בראשית שנות ה-90. באתר יש ממצאים משמעותיים משתי תקופות- מסוף ימי הבית השני, אז גרו במקום יהודים- והמקווה כאן הוא עדות מצוינת לכך! תקופה נוספת היא התקופה הביזנטית, בה התיישבו במקום נוצרים, לאחר שבסופו של מרד בר כוכבא נאסר על יהודים להתיישב בארץ יהודה והם עברו לגליל. מתקופה זו נוכל לזהות את הגת (מקום לדריכת ענבים) הגדולה. האתר נחפר על ידי ד"ר דוד עמית ז"ל, ושמו הערבי- הילאל, אולי משמר לנו שם עברי קדום יותר- חכלילי, שמקורו מברכת יעקב ליהודה: חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב (בראשית מט'). ואכן, בסמוך לגת הקדומה, הקימו תושבי בית עין יקב מודרני!
איך נוכל לזהות יישוב יהודי קדום? בית כנסת- כמובן. אולם לא בכל היישובים נוכל למצוא מבנה מפואר שכזה. ממצא כתוב בעברית- ודאי, אך גם כאן, רק בחלק מהאתרים מוצאים הארכאולוגיים כתובת או מגילה. הסימנים הפשוטים יותר ליישוב יהודי מימי הבית השני הם הבאים: גלוסקמא- ארון אבן קטן בו היו יהודים בלבד קוברים את מתיהם; כלי אבן- שהכנתם מורכבת הרבה יותר מהכנת כלי חרס- אולם הם אינם מקבלים טומאה; וכמובן- מציאת מקווה טהרה המסמן לנו באופן מובהק שכאן חיו יהודים שהקפידו על דיני טומאה וטהרה.
אולם כיצד נוכל להבדיל בין מקווה ובין בור מים פשוט? פרופ' רוני רייך, מהראשונים שחקרו את תופעת המקוואות הקדומים, נותן לנו מספר סימנים: א. מדרגות= בבור מים אין צורך במדרגות, אולם במקווה, היורדים לטבול צריכים לרדת בנוחות. ב. אגן טבילה רחב וכמות מים מספקת= חז"ל קבעו שאדם צריך מקום לטבילת כל גופו, וחכמים שיערו את כמות המים לכדי '40 סאה' (הדעה המרכזית כיום מתרגמת זאת ל-750 ליטר). בבור מים אין צורך במקום בו אדם יוכל לטבול בנוחות. ג. התנאי השלישי הוא תנאי הקיים אף בבור מים- טיח הידראולי (דוחה מים) המונע ספיגה של מי הגשמים בדופן המקווה, כדי למנוע איבוד מים בארצנו השחונה.
המקווה נמצא בסמוך לגת הגדולה, בה דרכו על הענבים שהובאו מהבציר. האם זהו מקרה? אמנם הקוראים הערניים זוכרים שהמקווה הוא מתקופת הבית השני והגת היא מתקופה מאוחרת יותר- התקופה הביזנטית. אבל יכול להיות שמתחת לגת מצויה גת קדומה יותר- מתקופת הבית השני גם כן. כך- הבוצרים והדורכים שעסקו בהכנת היין יכלו לרדת ולטבול, כדי שתוצר כפיהם- היין, לא יקבל טומאה.
