נעמה לנציאנו ז"ל
סיפור דברים לזכרה
יואל בן-נון
כמעט בכל שנה הייתי פוקד את קיבוץ רבדים, את המוזיאון הקטן ואת התצוגה שבכניסה לקיבוץ, יחד עם קבוצה של סטודנטים (לרוב, ממכללת הרצוג, אלון שבות). אהבנו את ההדרכה המעולה של נעמה, עם הידע העצום, עם הענווה והפשטות, ועם הנכונות ללמוד בכל פעם עוד פסוק או רעיון חדש.
העדפתי תמיד, שתלמידים ותלמידות מן החינוך הדתי ישמעו את נעמה, הישר מתוך ממצאי החפירות, כי אני מוכר להם כ'רב' ומחנך, שצפוי לומר דברים בכיוון ה'אמוני', ואילו נעמה ייצגה בעיניהם את פשטות האמת.
היינו יושבים כשעה במוזיאון היפה כל כך, ועוד כשעה בתצוגת הרחוב – נעצבנו יחד עם נעמה על פירוק עבודת חייה למען 'מוזיאון גדול' באשדוד, כי אין תחליף לחדר המטופח שהיה ברבדים, ועדיין היינו באים למקלט שממול, לתרשימים ולמפות ולדגמים שנותרו, ומקשיבים לנעמה. תוך כדי דיבורה הייתי מוסיף לעיתים מקור או הסבר, ונעמה אהבה מאד הוספות אלו, שהפכו את ההדרכה לשיח חופשי ומעשיר.
הסיפור התחיל תמיד במסע ארון הברית בפלשת, ומפלשת ליהודה (שמואל-א פרקים ה'-ו'), עם התרשים היפה על הקיר, ועם חיפוש השורשים של נתן אידלין בשנים הראשונות למדינה ולקיבוץ, שבעזרת מפה וספר תנ"ך זיהה בנחל שורק את מסלול הפרות עם הארון לבית שמש – "וַיִשַרְנה הפָּרות בדרך ... בִּמְסִלה אחת הלכו הָלֹך וְגָעוֹ ... עד גבול בית שמש" (שמואל-א ו', יב), וכך הגיע למסקנה שהתל הקדום גדול הממדים (שגדולי המלומדים אז לא ידעו לזהותו), הוא עקרון הפלשתית (ממנה יצאו הפָּרות עם הארון).
אז היינו עוברים לסקירת החפירות בתל עד לגילוי הכתובת המלכותית, שהוכיחה במוחלט את צדקת הניתוח הגיאוגרפי-מקראי של נתן, ומקיימים דיון מעמיק על משמעות הכתובת והשמות שחקוקים בה.
ההדרכה כולה הייתה מסתיימת בקצה התצוגה, אחרי ארונות המתים, בעגלה המשוחזרת, ושוב נתן אידלין העקשן, שהלך למומחים, ובדק כמה משקל יכולה לשאת פרה מקומית 'בַּלָדית', ובחן את העגלות הפלשתיות בציורים המצריים, והלך אל הנגרים ולחץ עליהם עד שבנו לו עגלה לפי הציורים ולפי המשקל – ואז באה קבוצת תלמידים מאחת מישיבות בני עקיבא, ואחד המורים שנראה מסויג מכל ההדרכה הזאת, אמר לנתן (ונתן אישר לי זאת שוב בשיחת טלפון, אחרי פטירת נעמה, תלמידתו הנאמנה) –
למה כל הסיבוב הזה? הרי מידות הארון כתובות בפירוש בתורה (שמות כ"ה, י) – "אַמָתַיִם וחֵצי אָרְכּוֹ, ואַמה וחֵצי רָחְבּוֹ, ואַמה וחֵצי קֹמָתוֹ" – ואותו מורה הראה לנתן, שמידות הנחת הארון בעגלה תואמות בדיוק למידות הארון שבתורה, מבלי שנתן חשב ואף לא חלם על כך כלל.
כל פעם ששמענו את הסיפור הייתי מודד שוב את מידות פנים העגלה באמת היד שלי, וחוזר אל גודל ההתרגשות שבפגישה בין תנ"ך ובין קיבוץ, בין מורשת ופלשת, בין העקשנות של נתן בבניית העגלה, וההתאמה המופלאה למידות הכתובות בתורה, וכל זה תחת שרביט ההדרכה היסודית והמחכימה של נעמה לנציאנו ז"ל
אנו חייבים לה ולנתן, חוב גדול של תודה והוקרה, ושואלים בדאגה –
מי ימשיך את מורשת רבדים?
