בחזרה לשאלתנו, מדוע העקבים העיטים עברו לקנן על עצים בשפלת יהודה? ומדוע בכלל הם נטשו את הרי יהודה?
אנו מעריכים כי בדומה לשאר העופות הדורסים, הגורם העיקרי המשפיע על מיקום הקינים וצפיפות האוכלוסייה הינו זמינות המזון, כאשר הגישה אל המזון תלויה בכיסוי השטח.
בחזרה לשאלתנו, מדוע העקבים העיטים עברו לקנן על עצים בשפלת יהודה? ומדוע בכלל הם נטשו את הרי יהודה?
אנו מעריכים כי בדומה לשאר העופות הדורסים, הגורם העיקרי המשפיע על מיקום הקינים וצפיפות האוכלוסייה הינו זמינות המזון, כאשר הגישה אל המזון תלויה בכיסוי השטח.
כבר באמצע שנות השבעים חזה יגאל סלע (מוותיקי החברה להגנת הטבע) את הסכנה הטמונה בהשתנות כיסוי השטח עבור אוכלוסיות הדורסים השונות, במאמרו "התאוששות החורש – בעיה בשמירה על חיות הבר" (סלע, 1977). כותב המחבר: "דורס יומי מתחיל את צידו בתצפית מטווח רחוק, ומשלים אותו בנחיתה אלכסונית (כמו העיט או העקב), או אנכית (חוויאי). כדי לצוד צריכים, אפוא, דורסים אלה שני תנאים בסיסיים: שטח פתוח לתצפית ושטח נקי כדי לנחות עליו. שני תנאים אלה נפגעים בשלב מוקדם של תהליך התקדמות החורש: כבר עם הצטופפות שיחי הסירה הקוצנית נסגרים שטחי המחייה של הדורסים. התחדשות בלתי מבוקרת של החורש הים תיכוני -וגם חורש מסוג אחר – עלולה להגביל בצורה דרסטית את תפוצתם של עשרות מיני ציפורים בכל רחבי הארץ."
כלומר, דורסים רבים בכלל ועקבים עיטים בפרט, זקוקים לשטחים פתוחים על מנת לאתר את טרפם על פני הקרקע (זוחלים, עופות, יונקים ופרוקי רגליים). שטחי בתה וגריגה ים תיכונית ואף שדות חקלאיים הם שטחי הציד האופטימאליים עבור העקבים העיטים.
על פי כל המידע הנ"ל ועל פי השערתנו, אכן מצאנו כי הסיבה העיקרית לנטישת הקינים בהרי יהודה הינה, ככל הנראה, השינוי המשמעותיורחב ההיקף בכיסוי השטח בנחלי הרי יהודה, שינוי אשר יצר קושי רב באיתור המזון עבור העקבים העיטים.
על מנת לבחון האם אכן כיסוי השטח הינו הגורם לנטישת הקינים במצוקי הרי יהודה השתמשנו בתצלומי אוויר אשר צולמו בשנת 1967 ותצלומי אוויר עדכניים משנת 2007, ובעזרתם ניתחנו את השתנות כיסוי השטח באזור הקינים משנת 1967 ועד שנת 2007. מיקום קיני העקבים העיטים מסוף שנות השישים נמסרו באדיבותו של עמיהוד נאור. עמיהוד, מוותיקי החברה להגנת הטבע וצפר מוביל, ערך סקר קינון דורסים בהרי יהודה בין 1969 לבין 1970 אשר במהלכו מצא 31 קיני עקבים עיטים בהרי יהודה שנבנו כולם במצוקים.
מההתבוננות בתצלומי האוויר ניתן לראות בבירור כי כיסוי השטח והנוף בהרי יהודה בסוף שנות השישים היה "פתוח" לגמרי, והתאפיין בצמחייה נמוכה של בתה וגריגה ים תיכונית, כיסוי אשר הפך את הרי יהודה לבית גידול אופטימאלי עבור אוכלוסיות הדורסים אשר קיננו בהם כגון: נשרים (Gyps fulvus), רחמים (Neophronpercnopterus), עיטי סלעים (Aquila chrysaetos), עיטים נציים ועקבים עיטים (עמיהוד נאור ועזרא חדד, מידע בע"פ). כלומר, שטחי המחייה והציד אשר מהווים מדד לאיכותו של בית הגידול, היו "פתוחים" ואפשרו ציד אופטימאלי.
מניתוח התצלומים מצאנו שהכיסוי הכללי בשטח הנבדק השתנה ועלה עד פי 6.5 משנת 1967 ועד 2007.
כיצד גדל כיסוי השטח באופן כה מובהק? ועל ידי מי?
בתמונה: עקב עיטי בוגר
למצגת על מחקר העופות הדורסים - לחץ כאן
המחקר נערך על ידי גלעד פרידמן כחלק מהתואר השלישי במחלקה לזואולוגיה שבאוניברסיטת תל אביב ובהנחייתם של פרופ' עדו יצחקי (מאוניברסיטת חיפה) ופרופ' יוסי לשם. המחקר ממומן על ידי הקרן הקיימת לישראל, קרן סמולר ויניקוב, קרן הדוכיפת והחברה להגנת הטבע, המרכז הבינלאומי לחקר נדידת ציפורים בלטרון, רשות הטבע והגנים, קרן ריגר, משרד המדע והטכנולוגיה ובית ספר שדה כפר עציון.
