לזכרה של רינה בן-פזי – פוריה סומר
השבוע הלכה לעולמה אישה מרשימה ומיוחדת – רינה בן-פזי, שבין יתר מפעלותיה הטביעה חותם עמוק על בית ספר שדה שלנו.
בתחילת שנות השבעים ביקש משרד החינוך להעניק מספר ימי סיור בשנה לילדי הפריפריה וביס"ש שלנו, שהיה רגיל לעבוד עם אליטות, לא הורגל לעבוד עם אוכלוסייה חלשה, שהמנטליות שלה הייתה רחוקה מהאופן ומהמסרים שהועברו על ידי מדריכי בית הספר.
הדבר גרם לתסכול רב מאד, בעיקר אצל המדריכות הצעירות, שהיו מורות-חיילות, שהצטרפו לצוות הוותיק ואשר לא נתקלו לפני כן באוכלוסיות הללו. וכאן – נכנסה לתמונה, רינה, שהייתה אשת חינוך בכל רמ"ח ואשר עבדה במרכז שפיר עם ילדים מבתים מוחלשים.
רינה, היצירתית, בעלת נפש של אומן ואומנית בעצמה, הביאה איתה קול חדש, אחר, שבמובנים רבים הקדים את זמנו ועד מהרה הפכה ליועצת, עוזרת, תומכת ומחבקת את הצוות הצעיר. מאור פניה, אישיותה החמה והאימהית, ניסיונה החינוכי והדרכים היצירתיות שנקטה, על מנת להנגיש את החומר לילדים שבאו ממנטליות שונה, סללה את הדרך למדריכים ומהם אל הילדים.
רינה האנישה חפצים, השתמשה במשחקים, הסתכלה על דברים דרך עיני הילדים וכך הביאה להפלת מחיצות.
בשנים 1974-1976 אלי (סומר) כיהן כמנהל ביס"ש ועליו נפלה המשימה להתמודד עם תחום הדרכה חדש זה, ששינה באופן מהותי את אופייה. אני זוכרת שיחות ארוכות בביתנו עם המדריכות הצעירות (הילה אתקין ודפני הר-לבן ועוד), את העלאת קשייהן ואת קולה הרך והבוטח של רינה, שמפצחת את סוד התנהגותם של הילדים ואת הדרך להבקיע את החומה. אלי התחיל, הניח את היסודות, יוחנן בן-יעקב המשיך להיעזר ברינה, הוביל, פיתח והעצים את המפעל הזה, שהחל עם בי"ס בקרית-מלאכי, משם עבר לבית-שמש וכך הלך המעגל והתרחב.
רינה ושלום, ז"ל היו מראשוני מקימי אלון-שבות, אבל עוד לפני כן, היה לה קשר רגשי לכפר-עציון. אני זוכרת את אחת הסוכות, בשנים הראשונות (לא זוכרת בדיוק באיזו שנה) רינה התגייסה וקישטה את הסוכה, על פי מיטב כישרונה (זוכרת קיר גדול ועליו מצוירים שני שערים...), ביתם הפרטי – עטור חפצי קרמיקה, מעשה ידיה והכל בטוב-טעם.
אלה מאיתנו שלומדים בקתדרה זכו לראות אותה, עם חיוך רחב, בכל ימי רביעי וגם כאשר תש כוחה ושחה קומתה ונזקקה להליכון, המשיכה לחייך, להתעניין, לא לוותר וכמה שאפשר לשאוב דעת.
אישה יקרה ומאירה. יהי זכרה ברוך!
