סדרת שביל ישראל

   

מה זה הדבר הזה  "שביל ישראל"

אתם נמצאים כבר אחרי 1000 מדרגות או יתדות או סולמות, בשני שליש הדרך לפסגת הכרבולת הרביעית או במעלה עלי או במצוק הארבל, ואין לכם כוח, אין לכם כוח להרים את הרגל למדרגה ולסלע הבא, אין לכם אויר ואתם מזיעים וצמאים, והסוף לא נראה בכלל באופק. אתם מתיישבים במקום עומדכם וחושבים : מה חשבתי לעצמי שיצאתי לדבר הזה ?

מה חשבתי לעצמי?
שאני בכושר כמו שהייתי בן שש עשרה או עשרים. בתקופה שלקחתי את הכושר והבריאות כדבר מובן מאליו , שחשבתי שתמיד אהיה כך ואין בעצם דבר שנבצר ממני?

מה חשבתי לעצמי? שאני יכול ללכת 25 ק"מ ביום, יום אחרי יום? עם תרמיל מלא, ולעלות ולקפץ על שבילים צרים שיש בהם רק מקום לכף רגל ולמטה פרושה תהום מאיימת?

מה חשבתי לעצמי שקמתי ב3 בלילה , אבל בלילה לאחר המסע המפרך צריך להתחלק בחדר עם עוד שניים, שאחד מהם נוחר ואתה חושב איך אפשר קצת לישון כדי שיהיה כוח ליום הקשה שלמחרת. או יותר גרוע להתחלק עם עוד אחד באוהל בשינה בשטח כשאתה ישן על מזרון בעובי של חצי ס"מ ומרגיש כל אבן בצורה כזאת שהגב שלך יכול לספר מאיזו תקופה היא והאם היא עוצבה ע"י כוחות טקטוניים או בליה של האטמוספירה.

מה חשבתי לעצמי ? את חושבת ביום ששי כשהגוף והשרירים עוד זוכרים את יום אתמול אבל את צריכה ללכת לשוק או לסופר ולבשל ולהכין שבת לערימת הילדים והנכדים שיגיעו לשבת.

מה חשבתי לעצמי שאני מבטל ומוחק מהלוח כל חודש יומיים שלמים ולא נותן לשום ישיבה חשובה ואירוע מכונן להפריע את שיגרת השביל.

אבל אז אתם קמים וממשיכים בדרך לפסגה , לא בטוחים בתשובות לשאלות הללו.
והנה, יומיים אחרי טיול בשביל ישראל, אתם בעצמכם לא מבינים למה, אבל אתם בודקים עוד כמה ימים נשארו עד הטיול הבא, ואתם כבר מחכים ואפילו מתגעגעים.

ונשאלת השאלה: מה לעזאזל זה הדבר הזה שקוראים לו שביל ישראל:

אז אולי זה שאתם מרגישים שסוף סוף אתם עושים משהו בשבילכם, לא למשפחה, לילדים והנכדים ולא לזוגיות, לא לעבודה ו/או לעסק ולא ליישוב או לשכונה. בשבילכם נטו, וזה מוצא חן בעינכם

ואולי כיף לכם להרגיש מחדש את מה שהרגשתם אז, בנעורים, רק תרמיל על הגב והחברה, בלי דאגות, ועם מרץ ומאמץ וזיעה. קשה לשחזר בדיוק כי מה לעשות, הגיל והכרס, אבל אפילו שמץ מהזיכרון  משכר.

ואולי ההרגשה בסוף העלייה , שכבר חשבתם שלא יהיה לה סוף ופתאום היא נגמרת והמישור של הפסגה נגלה, והנוף המדהים של המכתש או מישורי הנגב הפורחים בסוף החורף או נופי הכינרת הכחולה, נפרסים במלא הודם ומשכרים אתכם, ובנוסף לכול, במרחק של 20 מ' בצל אלון רחב ידיים צפריר כבר גמר להרתיח עבורכם תה.

או אולי זו החברות החדשה שנוצרת, בחבורה היפה הזו,  לאחר שנים של חברויות עם אלו מהתיכון או הצבא, ואלו מהישוב והשכונה ואלו מהעבודה, פתאום בחלק המתקדם הזה של גילנו,  נוצרות חברויות עם פנים חדשות לגמרי ממחוזות אחרים ומגוונים אחרים, ונראה שאולי עד סוף המסע הזה הן יעמיקו ויקבלו איכויות של חברות כמו אלו שמאז, כאלו שבדרך כלל קשה להתחרות בהן.

ואולי זה פשוט ההרגשה שאנו כובשים את הארץ ברגלים. פעם ראשונה שאנו עוברים את הארץ היפה והאהובה הזו ממש ברגלים , את כולה, לכל האורך . בחלקים היותר יפים וגם בחלקים הפרוזאים, המשעממים. לא מרוץ במכונית אחרי אטרקציות אלא ביסודיות ובסבלנות ובאהבה, וההרגשה הזו יוצרת אינטימיות שתופסת כנראה את  כל מטיילי השביל ויוצרת מין אחווה לכל מטייל שבא מולך או מטייל לצדך.

ואולי, כנראה זה כל הדברים האלו ביחד ששווים כל מאמץ וגורמים לנו לאהוב את מה שהתחלנו ויעזרו לנו גם לסיים ב"ה את השביל וגם להמשיך ולטייל עוד הרבה שנים.