מאפה - האיש מאחורי השלט - כמה מילים על ראשוני הישוב תקוע והאיש מאפה
סיפורים על איש ענק שקיבל בישובנו הקטן את שם הרחוב בכניסה לישוב - מאפה.
כתב: דני אוליאל
זה היה בשנות ה-70 בברית המועצות, כשמאפה ואינה החליטו לעזוב את מקום "אחדות העמים וכבוד האדם" ולעלות ארצה. בזמן ההוא לא היו קיימות בעולם מדפסות ביתיות ומאפה צילם ופיתח ספר שלם ללימוד עברית, שפה שהיתה אסורה בברית המועצות ולימודה גרר עונש פלילי. ומכיוון שחירות האדם היתה כל כך חשובה לשלטונות, משפחת וויניארסקי זכתה לביקור בית של איש הקג"ב המקומי.
בקור רוח אפייני מאפה הסביר לו, שהשלט על הקיר בסלון ("אם לא עכשיו - אימתי?" נכתב שם, בכתב יד עברי) - זה קישוט שמורכב מהירוגליפים סיניים עתיקים. והתמונה שתלויה לצידו (תחריט של בית המקדש בירושלים) - זהו ציור של מקדש הודי עתיק. מזל שאנשי הקג"ב לא תמיד היו עם השכלה גבוהה...
כשנחתו בארץ הישר למרכז הקליטה בצפת, מאפה ואינה שמעו אין ספור סיפרים של החלוצים שהקימו מחדש את האומה הישראלית. היה ברור להם, שלעלות לארץ ולא להמשיך את העשייה של החלוצים הראשונים - לא בא בחשבון. מאפה אמר: "גם אני רוצה בעוד כמה שנים לפתוח את הפה ולומר במבטא רוסי כבד, 'כשאנו באנו כאן לא היה כלום'..."
מכאן הדרך היתה קצרה, ואחרי מפגש עם חנן פורת בגוש אמונים משפחת ויניארסקי הגיעה להיאחזות נח"ל ליד בית לחם, במקום שהיה אז שומם למדי.
אמנם הדרך לחידוש הישוב היהודי אחרי אלפיים שנה היתה קצרה, אבל הדרך מירושלים לתקוע היתה אז ארוכה. ארבעים וחמש דקות דרך קבר רחל, בית לחם, בית סחור, זעתרה וכולי...
כשנחתו בישוב המבודד שתי משפחות וכמה רווקים, מישהו היה חייב לתת את חייו לעניין. מאפה ואינה התפטרו מייד מעבודתם במפעל "מנועי בית שמש", ואינה מצאה את עצמה מתרוצצת בכל משרדי השלטון כדי לקדם את ענייני הישוב. בו בזמן, מאפה, שהיו לו ידי זהב, חשיבה יצירתית ולב ענק, מצא את עצמו מתרוצץ בשבילי הישוב הקטן ומטפל בכל העניינים הטכניים.
כחצרן, היה צריך לרוץ יום ולילה לגנרטור, שנשאר מהיאחזות הנח"ל. ובלי רשת חשמל מסודרת, הגנרטור לא הספיק לתת את כוח החשמל הדרוש אפילו לישוב כל כך קטן. מאפה הסתובב בין הבתים של תקוע, שבינתיים הפכה לישוב של שלושים משפחות, בכל יום שישי, ועסק בתיווך ותיאום: "אתם יכולים להדליק תנור אפיה בשעה שתים עשרה... ואתם מרבע לאחת... אסור לכם להפעיל עכשיו את מכונת הכביסה..." ככה זה כשהגנרטור קטן, פלאפונים עוד לא הומצאו, וגם טלפונים ביתיים עדיין לא קיימים בישוב.
כאשר תקוע חוברה סוף סוף לרשת חשמל, זה היה דרך חברת החשמל של מזרח ירושלים, שהיתה שייכת לפלשיתנאים. הם, כמובן, לא התלהבו לתת שירות לישוב יהודי ולא מיהרו לספק פתרונות לתקלות. מאפה, כהרגלו, מצא מייד תשובה לדבר, ולמד לטפס על עמודי חשמל גבוהים ולטפל ברשת החשמל של תקוע , שהוקמה, כנראה, לפני אלפיים שנה.
בישוב קטן כמו תקוע היתה רשימה, למי מותר לנסוע לשבת, כדי שיהיה מניין בבית הכנסת. בכל זאת, כמעט בכל שבת דפקו על החלון של מאפה: "חסר לנו עשירי למיניין!". ושוב מאפה, איש שמעולם לא החשיבה את עצמו דתי, מיד התלבש ורץ להשלים מניין. אפילו כשהאוכלוסיה בישוב מנתה כבר הרבה יותר מעשרה מתפללים בבית הכנסת - בשבתות המשיכו לדפוק בחלון של מאפה, כי ידעו שהוא מייד מתלבש ומגיע להשלים מיניין. מה לעשות, הדתיים מעדיפים לפעמים להישאר במיטה בשבת בבוקר...
קור הרוח ושלוות הנפש של מאפה באו לידי ביטוי בכל תחומי חייו. כידוע, בכל זוג נשוי יש לפעמים ויכוחים. כאשר בבית ויניארסקי הטונים היו עולים, מאפה נהג פשוט להתרחק; ואחרי חצי שעה, כשהרוחות נרגעו ושלוות הנפש חזרה, מאפה הופיע ושאל את אינה בנחת "אז... אמרת לי משהו?". גם על הנכדים לעולם לא הרים את קולו, טיפל בהם בסבלנות אין קץ ותמיד ברוח טובה.
אבל, כידוע לכל כלל יש יוצא מן הכלל. באחת מאסיפות החברים, שהיו שכיחות בשנים הראשונות של תקוע והיו סוערות ומתוחות, עלה עניין עקרוני הקשור לאופיו של הישוב. ולפתע מאפה, שנהג לשבת בשקט ולהקשיב לחברים, הרים את קולו ברמות שלא היו מוכרות לסביבתו. שקט השתורר בחדר... וכל הנוכחים באותה האסיפה קיבלו את דעתו. כי אם כבר מאפה מתרגז, אז בטוח הוא צודק.
סבא מאפה היה מחובר אל שורשי ארץ ישראל תרתי משמע.
זה היה בהתחלת שנות השמונים, כאשר ממשלת ישראל קיבלה החלטה לפנות את חבל ימית.
יולה ואני (וגם משפחת פרומן בהרכב מלא, שכלל אז ארבעה ילדים קטנים) הגענו להשתתף במאמץ ההמוני לעצירת הפינוי. מאפה ואינה נישארו בתקוע.
אבל איך הם יכלו לשבת בשקט, כשמתחולל מאבק על ארץ ישראל? בחשכת לילה, בניסעה בשבילים בחולות של סיני (הכבישים היו סגורים על ידי הצבא), מאפה ואינה הופיעו פתאום בבוקר בעיר ימית.
לצערינו לא הצלחנו במשימה למנוע את הפינוי. ביום המר הזה הועלינו לאוטובוסים, כדי "להחזיר" אותנו כל אחד לישובו. מאפה, איש לא צעיר, לא יכול היה לקבל את זה. כשהאוטובוס עצר לכמה שניות, בדרך החוצה מחבל ימית, מאפה פתח את חלון האוטובוס (בזמנו לא היו מזגנים באוטובוסים והיו חלונות גדולים), זינק החוצה וקשר את עצמו אל העץ ראשון שנפגש בדרכו. כמו שאמרתי, חיבור לשורשי הארץ...
זה רק חלק קטן מהסיפורים, שאפיינו את דמותו של האיש הענק הזה. לא סתם שמו מתנוסס בכניסה לישוב המדהים שלנו. ובוודאי אינה ומאפה השאירו את חותמם לדורות הבאים בתקוע.
תם ולא נשלם.
