בכל פעם שהגעתי לביקור בנווה דניאל חזרה על עצמה אותה השאלה: 'מהו המגדל עם מגן הדוד הכחול?'. השאלה הזו הציקה לי ולאחיי עד שלבסוף החלטנו לשאול. מיד קיבלנו תשובה שזהו מגדל המים של היישוב. בנוסף, נאמר לנו, שעל ידו יש מצפה בגובה של 1000 מטר מעל פני הים. אחיי ואני מיד הסתקרנו ורצנו לשכנע את הורינו שיתנו לנו ללכת ולחקור את המקום.
כשעלינו למצפור קפאנו מיד, הן מהרוח הקרה הנושבת שם תמיד והן מהיופי של מה שראינו. לעיננו נגלה הים התיכון ממערב וכשסובבנו את הראש מזרחה ראינו את הרי מואב, ההרודיון, אפרת, שדה בועז ואפילו את ירושלים וההרים סביב לה. התלהבנו מאוד מהמקום, גם אם לא הבנו עד הסוף את מה שראינו.
לאחר כמה שנים חזרתי למצפה הזה, שאת שמו כבר למדתי, 'מצפור האלף'. הפעם, הבאתי מפה. לאחר שהרוח ניסתה לחטוף ממני את המפה פרסתי אותה על הרצפה וניסיתי להבין מה אני רואה בשטח. ראיתי שמהמצפור אפשר להשקיף על ירושלים (כמובן, רק ביום ראות טובה, כמאמר המדריכים) ומכיוון דרום אפשר גם להבחין בדרך האבות, שעוברת על קו פרשת המים הארצית, ומחברת בין ירושלים לחברון ובאר שבע ועוברת דרך המצפור.
כשסיימתי, ירדתי מהמפלס העליון של המצפור לכיוון הכביש. בדרך, הרגל שלי התנגשה באבן גדולה בצורת גליל, ומיד נפלתי ונזפתי בעצמי על אי הזהירות שלי. הסתכלתי על האבן ומיד קלטתי שזו אבן מיל רומית, שסימנה את המרחק של ההולך רגל לירושלים. בדרך האבות נמצאו עוד אבני מיל והבנתי שעולי הרגל בתקופת בית שני היו עוברים כאן בדרכם לירושלים. התעכבתי קצת על המחשבה הזו.
פעם, כל המשפחה הייתה עולה בחגים ובאירועים מיוחדים לירושלים להקריב קורבנות בבית המקדש. אבא, אימא, סבתא, סבא, שכנים, חברים והמוני ילדים. כולם הלכו ועברו בדרך האבות. הדרך הזו שימשה כמעבר מאזור באר שבע וחברון לעיר הקודש – ירושלים. במהלך ההליכה, הילדים היו מתעייפים ומתחילים לשאול את השאלה השנואה ביותר על מדריכי הטיולים: 'עוד כמה ק"מ נשאר?' או ששאלו בדרכים אחרות: 'הלכנו יותר משנלך או שנלך יותר משהלכנו?', 'עוד כמה זמן נגיע?'. אולי הילדים היו מתיישבים באמצע הדרך ומסרבים לקום עד שיביאו להם מרכבה מחוברת לארבעה סוסים (כי פעם לא היו מסוקים...). ההורים היו צריכים לספק לילדיהם תשובה בלי וויז, גוגל מפות או עמוד ענן. הם היו מסתכלים בדרך ומחפשים את אבני המיל ואת המספר שהיה חקוק או מצויר עליהן. כך הם ידעו מה המרחק שלהם מיעדם הסופי, מירושלים.
כשהגיעו לאזור מצפור האלף, לאבן המיל העשירית ההורים היו מעודדים את הילדים שלא נשאר הרבה ללכת! רק עוד 10 מיל! (שווה ערך לכ-15 ק"מ). הם היו קוראים לילדים לבוא ולראות את ירושלים מהמקום. 'אתם רואים, שם ירושלים! לשם אנחנו צריכים להגיע.' וכך היו עוברים עולי הרגל בנקודה הגבוהה ביותר בגוש עציון וצופים לירושלים ומצפים לרגע שבו יגיעו.
נהניתי מאוד מהחוויה במצפור האלף וממליצה לכולם לעלות לשם ולצפות אל עבר ירושלים. לנסות לחוות קצת את הרגשתם של עולי הרגל בדרכם לבית המקדש (אפשר גם להאריך את הטיול וללכת במסלול דרך האבות). להתרשם מהנוף המדהים, האוויר הצח, הרוח הקרירה והמרעננת ומההיסטוריה העשירה של המקום. כדי להגיע למצפור האלף ממשיכים ישר לאחר הכניסה לנווה דניאל, פונים שמאלה עם השילוט ואז ימינה לכיוון שדה בעז.
