מקור ראשון: המבצר החשמונאי שנשלט בידי שודדי עתיקות

אחד המבצרים החשמונאיים החשובים בארץ מופקר לחסדיהם של שודדי עתיקות בדואים, שמפרקים את הפסיפסים שלו ומרוקנים מערות. קריאת השכמה...מקור ראשון

שברי עתיקות שנותרו במערה בהורקניה לאחר שנשדדה. צילום: עמיחי נעם, בית ספר שדה כפר־עציון

מהתקופה החשמונאית־הלניסטית עברנו לתקופה הביזנטית, אז הוקמה על שרידי המבצר כנסייה ביזנטית. למדנו גם שנזירים נהגו להתבודד במקום עד שנות השלושים של המאה הקודמת. ולקינוח, משל היינו באחד מספריו של אינדיאנה ג'ונס, שמענו על קורותיו של בוב מורגן, טייס קרב אמריקני שהתגנב לשטח אש של צה"ל כדי לחפש את המטמון האגדי של קומראן. הוא גילה את קיומן של מנהרות מסתוריות המיוחסות לתקופת בית שני, שנמצאו בתחתית המצודה ונחפרו בעקבותיו. ואי־אפשר בלי פיקנטריה: מורגן אף נשא לאישה את בחירת ליבו בפתח המנהרות.

אחרי שהדמיון ניצת כהוגן עלינו למעלה, לא בלי להתנשף, שם מצאנו נוף מרהיב ופסיפס שעבר שחזור חלקי, שריד מהתקופה הביזנטית, שהוקף בגדרות ובלוחות פלסטיק שקופים כדי לשמור עליו. אחרי שעברנו בשירותים הנקיים, שבהם היה אפילו נייר טואלט ואלכוג'ל, חזרנו למכונית עייפים ורצוצים.

אף שכך היה ראוי, מה שכתבתי בפסקאות הקודמות הוא שקר מוחלט. כלומר ההיסטוריה שתיארתי נכונה, אך שימורה והצגתה לציבור הם פרי דמיוני הקודח. אם תגיעו להורקניה זה יהיה רק בסופי שבוע (ובחגים מסוימים בתיאום מיוחד) משום שהאתר נמצא בתוך שטח אש, רשות הטבע והגנים איננה אחראית לו, הוא לא מוכרז ולא מוכר, ונחפר רק באופן חלקי. מי שתופסים עליו בעלות הם בעיקר שודדי עתיקות בדואים, שיש להם סנטימנט גדול לכסף ואפס סנטימנט להיסטוריה ולארכיאולוגיה. וכך, אט אט, נמחק האתר מעל פני האדמה.

נתחיל שוב, והפעם מהמציאות: אל הורקניה הגעתי יחד עם בני משפחתי (ביזנס & פלז'ר) בחופשת חנוכה, בעקבות סדרת סיורים שיזם בית ספר שדה כפר־עציון בשיתוף עמותת "שומרים על הנצח". במסגרת המיזם ביקרו מטיילים במהלך שמונת ימי החג בכל האתרים החשובים מימי החשמונאים, שלחלקם אין גישה ביום־יום ונדרשים תיאומים מיוחדים עם הצבא כדי לטייל בהם, כמו הורקניה וארמונות החשמונאים סמוך ליריחו. המטרה: להעלות למודעות את נושא ההרס במבצרים החשמונאיים ברחבי יהודה ושומרון, ולפעול להפסקתו.

אודה: עדרי מטיילים מלחיצים אותי. מעולם לא השתתפתי בטיולים מאורגנים. בדרך כלל כמה חברים ואוהל הספיקו לי. אבל תמיד יש פעם ראשונה בחיים, וזו הייתה שלי. אל המצודה הגיעו כ־150 מטיילים, גברים, נשים וטף ופנסיונרים לרוב. ברוח ימי הקורונה נרשמו בהתחלה כמה אירועים קטנים שבהם המבוגרים נזפו בצעירים שעטו מסכות־סנטר, אבל ככל שהעמקנו את ההליכה בשטח נרגעו הרוחות. פטנט נוסף שעזר לשמור על בטיחות המטיילים, היה מכשירים קטנים ואוזניות אלחוטיות שחולקו למבוגרים (ולמבוגר בן השמונה שלי שלא ויתר), שבאמצעותם התאפשר לשמוע את ההסברים של המדריך תוך שמירה על מרחק מחברי הקבוצה האחרים.

אלה שמפקירים, אלה שמפרקים

מבצר הורקניה נבנה כנראה על ידי אלכסנדר ינאי (76־127 לפנה"ס), או, על פי השערה פחות מקובלת, על ידי אביו יוחנן הורקנוס. כך או כך, המקום נקרא על שם האב. הוא ממוקם על פסגת הר בצפון מדבר יהודה, מתנשא מעל עמק רחב ידיים (בקעת הורקניה), ונודע כאחד המעוזים החשובים שבנו המלכים החשמונאים לאורך בקעת הירדן, גוש עציון, יהודה והשומרון, כדי להגן על הממלכה.

הסיור במבצר הורקניה. צילום: בנימין טרופר, בית ספר שדה כפר־עציון

הורקניה, כמו שאר המבצרים החשמונאיים, נתון תחת שוד עתיקות הפוגע בו באופן קשה. יום יום, לילה לילה, מרוקנים את האתרים מתכולתם. ובמילותיו של בנימין טרופר, מדריך בכיר בבית ספר שדה כפר עציון, שמכיר את האתר משנת 2004: "המצב על הפנים. האתר הזה נחרב לאיטו. בכל שנה ניתן לראות בורות שוד נוספים, ומשנה לשנה, בכל פעם שמגיעים בחנוכה, רואים איך המצב מחמיר. מדובר בשוד יומיומי שנעשה בעזרת טוריות, מעדרים, גלאי מתכות ומה שבא ליד". אם כן, ישנם אלו שמפרקים את האתר, וישנם אלו שמפקירים אותו.

בתמונות משנות השלושים, מארכיון רשות העתיקות, אפשר לראות את השטח בראש ההר, המרוצף לוחות אבן, ששימש כחצר המנזר או הכנסייה, לצד הפסיפסים. כיום כל הרצפה כבר נעקרה, לוחות האבן נזרקו, והאבנים ששימשו כקירות המבנה אינן קיימות באתר. בורות שוד, יש ויש.

שודדי עתיקות מגלים עניין רב בממצאים מהתקופה ההלניסטית, בדגש על ממצאים מהתקופה החשמונאית. לא כי הם פריקים של בית חשמונאי, אלא כי יש לזה שוק. סיפורם של היהודים שעשו את הבלתי ייאמן והשיגו עצמאות מצית לבבות רבים. ובאופן כללי, למטבעות, שקיימים החל מהתקופה הפרסית, יש שוק טוב. בקוטר של שני ס"מ נכללו המון משמעות וסמליות. טרופר חושף לפנינו כי מתחת לפסיפסים יש סיכוי טוב למצוא מטבעות, משום שהאנשים שבנו אותם היו מטמינים מטבעות כסימן להצלחה. ההיגיון השודדי אומר דבר פשוט: שמעת צפצוף של גלאי המתכות? אל תהסס. פרק לפסיפס את הצורה. אולי תמצא מטבע שיהיה ההכנסה השנתית שלך.

ממצאים נוספים שעוברים השחתה מסיבית, הם מערות קבורה מתקופת בית שני. טרופר מספר לנו כי בתיעוד של זאב נשר, שסרק את האתר בשנות השבעים, נמצאו קברים עתיקים מסביב למצודה. הקברים כבר היו שדודים, אבל נמצאו בהם חרסים מתקופת הורדוס. גם לפני שלוש שנים נמצאה במקום מערת קבורה עם מאות עצמות וגולגלות, במצב מבזה.

"אף שברור שאם הייתה מתנהלת במבצר חפירה רצינית, היה ניתן להגיע לשכבות של הורדוס ובית חשמונאי, לא זו הטרוניה", מדגיש טרופר. "ישראל התברכה בשפע אתרים שאפשר לחפור מחר ולגלות בהם אוצרות היסטוריים. לכן השורה התחתונה היא זו: אפשר לא לחפור את הורקניה, אי־אפשר להניח לשודדים לעשות באתר כרצונם".

המלכה הגדולה של היהודים

אז כמה היה חשוב ומפואר המקום בעבר? קשה לשפוט רק לפי מראה עיניים. כשמגיעים היום למקום, נראה שאין בו משהו מיוחד. מזל שיש מקורות נוספים: באזכור הראשון של המקום ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו, נאמר כי הורקניה, יחד עם מכוור ואלכסנדריון, היו שלושת המבצרים ששלומציון המלכה לא ויתרה עליהם כשהעבירה את שאר המבצרים לידי הפרושים, מכיוון ש"שם היו אוצרות סגולתה".

וכשעולה שמה של שלומציון, אי־אפשר שלא תתגנב לראש מחשבה פמיניסטית על המלכה החשמונאית הגדולה שהצליחה לשלוט ביד רמה בממלכה, ואף הצליחה יותר מבעלה, "אשר רחקו דרכיה מדרכי אכזריותו" כפי שכותב יוסף בן מתתיהו. חכמים היללו את ימי שלטונה בתיאור גשמי הברכה שירדו והיבולים הטובים שצמחו באותן שנים. איזו השראה! הבו לנו עוד מהחומר הזה ששלומציון קורצה ממנו.

הסיור במבצר הורקניה. צילום: בנימין טרופר, בית ספר שדה כפר־עציון

הורקניה מספקת לנו סיפור פנטסטי נוסף על עוד אישה חזקה. המבצר היה מעוז אחרון של מרד מאוחר נגד הורדוס, שהובילה אחת מבנות חשמונאי. יוסף בן מתתיהו מדווח בקיצור רב על התבצרותה של "אחות אנטיגנוס" במצודה (נו באמת, הוא לא יכול היה לכתוב מי מהן?), ולכן אין ודאות ביחס לזהותה של הצאצאית האחרונה של בית חשמונאי, אולם יש המזהים אותה עם הנסיכה אלכסנדרה. לפי אותן הערכות, היא שלטה במקום עד 31 לפנה"ס. בין אם הייתה זו אלכסנדרה או צאצאית אחרת שאין יודעים את שמה, שרידי מערכת מצור מסביב למבצר מספקים עדות על מצור של הורדוס במקום. הורדוס חיסל את אותה אישה וקבר אותה במקום לצד אנשים נוספים, אויביו או אויביו הדמיוניים.

ואולי בכלל מדובר בסיפור של אהבה נכזבת. הגמרא מספרת שהורדוס נתן את עיניו בילדה מבית חשמונאי, צאצאית אחרונה שנותרה מהשושלת, לאחר שחיסל את כולם. הוא התכוון לזכות באמצעותה בייחוס לבית המלוכה, אך היא סירבה להינשא לו, עלתה על גג והכריזה "כל מי שיאמר שהוא מבית חשמונאי – עבד הוא", וקפצה אל מותה. די בקלות אפשר להשוות ולערבב בין שני הסיפורים, זה של יוסף בן מתתיהו וזה של הגמרא. במציאות ההיסטורית, אגב, הורדוס נשא לאישה את מרים החשמונאית.

עוד מספר יוסף בן מתתיהו על המקום, שכאשר המשנה לקיסר רומא, מרקוס אגריפה, הגיע לביקור בארץ בשנת 15 לפנה"ס, הורדוס לקח אותו למקומות הכי יפים ומרשימים ובהם הורקניה שלנו: "הורדוס לא חשך (ממנו) שום תענוג וקיבל אותו בערים שייסד מקרוב, ובשעה שהראהו את בנייניו השפיע עליו ועל ידידיו כל מיני הנאות של מאכל ומותרות בסבאסטי ובקיסריה, סביב הנמל שנבנה על ידו, ובמבצרים שבנה בהוצאות רבות – באלכסנדריון, בהרודיון ובהורקניה. הוא הוליך אותו גם אל ירושלים העיר, וכל העם יצא לקראתו בבגדי חג וקיבל את האיש בברכות".

פרצה קוראת לגנב

אחד הארגונים שמובילים את המאבק בנושא הצלת אתרי העתיקות והמורשת ביו"ש, הוא "שומרים על הנצח", שייסד משה גוטמן. "למרות שישראל קטנה מאוד, למקום הזה, שיושב על צומת דרכים בין יבשות, יש חשיבות רבה ליהודים ולבני דתות אחרות אלפי שנים אחורנית", אומר גיא דרך, מנהל העמותה. על משכבו בלילות, הוא מספר לי, רודפים אותו בחלומותיו שודדי העתיקות. "בישראל הקטנה יש כ־30 אלף אתרי עתיקות, וביו"ש יש לפי ההערכות כעשרת אלפים. בניגוד למצב הסביר של אתרי מורשת ועתיקות בתוך ישראל, ברגע שעוברים את הקו הירוק מדובר על אסון".

לדבריו, "ביו"ש מתקיימים בניית בתים או פריצת שבילים על אתרי עתיקות, ובאתרים מסוימים כמו סבסטיה ותל־ארומה, יש ממש יד מכוונת של הרש"פ לפגוע ולמחוק את המורשת הישראלית מתוכם. סבסטיה היא כנראה הדוגמה הכי מטורפת. כל אזכור לעובדה שזו הייתה בירת מלכי ישראל נמחק מהאתר, ויש גם פגיעה פיזית של ממש והעלמת ממצאים שתומכים בתקופה הישראלית במקום. בתל־ארומה חפרו עם טרקטורים בלב המצודה החשמונאית בשביל לשדוד. אחרי זה הגיעה הרש"פ למלא את החלל שאף אחד לא יוכל להשלים בהיסטוריה של עם ישראל, והניפה שם דגל של 60־70 שנה. זה מספר את כל הסיפור".

________________________

"האתר הזה נחרב לאיטו. בכל שנה ניתן לראות בורות שוד נוספים, ובכל פעם שמגיעים בחנוכה רואים שהמצב מחמיר. מדובר בשוד יומיומי שנעשה בכלי עבודה, גלאי מתכות ומה שבא ליד"

________________________

אוזלת היד ביו"ש באה לידי ביטוי גם בכך שבעוד במדינת ישראל פועלת יחידה מיוחדת של רשות העתיקות למניעת שוד, אין לה סמכות לפעול מעבר לקו הירוק. ברוב המקרים אלו אותן חוליות שודדים שפועלות משני צידי הקו הירוק. וכך, בעוד השודדים עוברים כרצונם ממקום למקום, גוזלים מפה ומשם והקו הירוק לא מהווה עבורם מגבלה כלשהי, אנשי החוק מוגבלים ומנוטרלים. "לא צריך להעביר עוד תקציבים, אלא רק לשנות את החקיקה ולאפשר ליחידה הזו לפעול ביו"ש. זה משהו שיכול לחולל שינוי גדול במציאות", אומר לי פעיל בנושא.

"כחלק מהפעילות שמנו לנו למטרה לחזק את הגורמים הקיימים", אומר דרך, ומתכוון למנהל האזרחי, שבימין לא יודעים כבר שנים רבות איך להתייחס אליו. "בין אם זה אומר עוד תקנים, תוספת כוח אדם וסמכויות נוספות שיועברו לידיו של קמ"ט ארכיאולוגיה, שמתמודד עם פשיעת מורשת בסדר גודל שלא מוכר במדינות מודרניות".

גיא דרך סבור שהפרצה קוראת לגנב בחוק העתיקות הישראלי. "בניגוד לרוב מדינות העולם, מתוקנות ושאינן, במדינת ישראל קיים סחר חוקי בעתיקות, הכולל תקנות כגון רישיון סוחר, רישום מצאי ועוד. כך הפכה ישראל למרכז סחר אזורי בעתיקות. מלבד הסחר החוקי קיים גם שוק שחור, שבמסגרתו מוברחות עתיקות מהארץ, מקבלות 'תעודת כשרות' באיחוד האמירויות – המדינה היחידה באזור שמותר בה לסחור בעתיקות – ומופצות משם לכל העולם, חלקן חוזר גם לשוק החוקי בישראל".

עמותת "שומרים על הנצח" הגישה תוכנית חירום לאומית לטיפול במצב העתיקות ביו"ש, ופועלת בימים אלו יחד עם ח"כ עמית הלוי על הצעה לתיקון של חוק העתיקות. "עוד לא הכול אבוד", מנסה גיא דרך לעודד את רוחי, לאחר שיחה ממושכת. "יש עוד מה להציל. כדאי להתעורר ויפה שעה אחת קודם".

חנוכה הוא חג שבו אנו שבים וחוזרים על הסיפור הניסי של קומץ גאה שהיה נאמן לדרכי אבותיו ולזהותו העצמית. אולי המופע הראשון ללאומיות יהודית. היום אנחנו נמצאים בתקופה שבה כל שביב לאומיות נקשר עם לאומנות, ארגון להב"ה או לה־פמיליה סטייל, בקיצור, משהו שרוצים לשמור ממנו מרחק. מה גם שמדובר על אתרי מורשת שנמצאים מעבר לקו הירוק, אזור שבו ישראל משחקת עם עצמה משחקי חתול ועכבר כבר יותר מחמישים שנה.

אבל כשרואים בעיניים את הרס האתרים האלו ושומעים על ההיקף הבלתי ייאמן שלו, נשאלת השאלה, האם אי־אפשר להניח בצד את כל הדעות הפוליטיות והמורכבויות המקומיות? האם אין לנו אחריות להיסטוריה? האם זה כל כך מפחיד לגלות שהיו יהודים קדמונים שהסתובבו מעבר לקו הירוק? האם זה פשע לשמור על הממצאים האלו? רק במקום עם תסביך זהות לאומית עמוק כל כך, מתאפשרת פגיעה עמוקה כזו בהיסטוריה ובמורשת.

כאשר הגיעו לפתחו של העולם הנאור הידיעות על ההרס שחוללו אנשי דעאש באתרי עתיקות במדינות ערב, נרעש העולם. גם פה, ללא הבדל ימין או שמאל, נצקצק כשנשמע על הברברים האלו. אך מה קורה כשידיעות כאלו מגיעות אלינו ממרחק 30 קילומטרים מהקו הירוק? אנחנו מאבדים פתאום את יכולת הדיבור?