לחוות את גוש עציון ממבט אחר, או אם תרצו- בורגני פחות. סיור אל שלוש חוות חקלאיות במרכז הגוש. כל אחת וסיפורה המרתק.
לכל דבר טוב, מסתבר, יש סוף, והקורס בן השנתיים שלנו מתקרב אל סיומו, אבל בסיור הלפני האחרון החלטנו לעשות מפגש פחות שגרתי. הפעם לא נתוודע ליישוב נוסף ביישובי הגוש- אלא נכנס לשלוש נקודות כפריות במרחב- עוז וגאון, בית הברכה, וחוות משואות יצחק. למה, תשאלו? כי הגוש הוא יותר מצבר יישוביו- גם המרחב שביניהם חי, נושם ובועט. באנו לטעום ממנו קצת.
יום שישי, 20.4, קבוצת המכוניות מתחילה להתאסף בגבעת עוז וגאון. הפעם, קבוצה גדולה מהרגיל- מסתבר ששלוש נקודות אפופות קסם מרתקות יותר את הציבור הרחב מיישוב בנוי ומבוסס. תדריך קצר, יציאה לצומת הגוש- ומשם דרומה- אל עיקול את ערוב. שער ברזל שנפתח בפנינו על ידי שני מאבטחים, והופ- אנחנו בפנים. אז מה יש כאן? אנחנו בליבו של עמק הברכה, בתוך מתחם בן 32 דונם- סגור ומגודר. עד לפני כשנתיים הנוסעים בכביש גוש עציון- חברון לא כל- כך התייחסו למתחם, אבל אז החלו דיבורים על כניסה יהודית לאתר ודגלי ישראל החלו להתנופף מעל המבנים הישנים. הנבוא על סיפוק סקרנותנו?
כעבור דקות מעטות של ציפייה מגיע לכאן אלישיב קמחי. אלישיב, בן אפרת במקור, מנהל את המתחם בשגרה, והוא החל לפרוס לנו את סיפורו של המקום: בשנות ה-50 הקים כאן מוסד כנסייתי מארה"ב מתחם של מרפאות, ששימשו לחולי שחפת ובהמשך לחולי סרטן. הפעילים שחיו במקום טיפלו בתושבי הסביבה, ועל הדרך עסקו גם בפעילות מיסיונרית. לאחר מלחמת ששת הימים, ועם עליית רמת השירותים הרפואיים באזור כתוצאה מהכניסה הישראלית להר, הייתה המרפאה פחות ופחות רלוונטית, ובשלב מסוים אף הפכה להיות הוסטל למסוממים. בראשית שנות ה-90 נסגרה המרפאה, והגוף הכנסייתי החל לחפש רוכשים. במשך כעשור וחצי לא התקיימה כמעט אף פעילות במקום, עד שבשנת 2,007 נרכש המתחם בכספו של ארווין מוסקוביץ ז"ל על ידי אריה קינג יבדל לחיים. מאז הרכישה שמרו הקונים על 'חתימה נמוכה' אך לפני כשנתיים הוחלט לפרסם את העניין, ודגלי ישראל נתלו מעל המתחם. אחת ההחלטות האחרונות של בוגי יעלון בתור שר בטחון הייתה לספח את שטח המתחם למועצה האזורית גוש עציון, וכך נפתח הפתח לקידומו של המקום בעתיד.
יוצאים לסיור קטן באתר: אלישיב הראה לנו את הבריכות ההידרו- תראפיות ששימשו את המתרפאים במקום, את שתי בארות המים ואת הגנרטור, ובסיום עלינו לתצפית מהממת מהגג. כאן נפרס מולנו עמק ברכה היפיפה המרובד בריבועי הכרמים הציוריים, והמוזכר בספר דברי הימים פרק כ' כמקום שבו התכנסו צבאותיו של המלך יהושפט לאחר הניצחון במלחמה על עמי עבר הירדן שבאו לתקוף את ממלכת יהודה ממזרח. מצפון נראה בבירור המרכז המסחרי של צומת הגוש, ממזרח מחנה הפליטים מועסכר אל- ערוב ומדרום הכפר בית אומר. מכאן הבנו גם את חשיבותו האסטרטגית של המתחם, השומר על כביש קריית ארבע- צומת הגוש באחד מהמקטעים המסוכנים ביותר בכביש: עיקול אל ערוב. מה יהיה ייעודו של האתר בהמשך? אלישיב הסביר כי וועדת היגוי יושבת על המדוכה בימים אלו, ומתלבטת בין שלוש אפשרויות: נקודת יישוב, אתר תיירותי, או מוסד חינוכי. ימים יגידו, אך נקווה כי הנוכחות היהודית לצד הכביש תמשיך ותתפתח.
עוזבים את הנקודה המעניינת וחוזרים צפונה, לצומת הגוש. מגיעים לכביש הגישה לבת עין, ופונים ימינה, אל חוות משואות יצחק. החווה הוקמה על שרידי היישוב משואות יצחק שחרב במלחמת העצמאות, היישוב השני ביישובי גוש עציון שעלה אל הקרקע ב-1,945 ונקרא על שמו של הרב הראשי לארץ ישראל- הרב יצחק הרצוג. בחווה חיות כיום שלוש משפחות, ומארחינו החביב היה רפאל אבן- דנאן, שיחד עם אשתו הקים את החווה. רפאל הכיר את אשתו קרן אור בטיול לפטרה. אמנם שניהם היו מדריכי טיולים- הוא מבית ספר שדה כפר עציון והיא מהר גילה, אבל מסתבר שהשידוך לא היה כל- כך אלמנטרי: כאשר רפאל, אדם דתי, הגיע לביקור בבית הוריה של חברתו בקיבוץ רמת השופט, פתח האב החושש את הדלת ושאלתו הראשונה לרפאל הייתה- 'עשית צבא'? כאשר השיב האחרון בחיוב שאל אותו האב כמה שנים ארך שירותו. רק כאשר רפאל ענה רפאל ששירותו ארך שלוש שנים תמימות בסיירת שלד"ג, נחה דעתו של האב.
לאחר החתונה, ובזמן שגרו מספר שנים באלון שבות, החליטו רפאל וקרן אור לקחת את הסיפור האישי שלהם- סיפור אהבה בין בחור שומר מצוות לבין בחורה שהגיעה מרקע חילוני, ולהפכו לסיפור רחב יותר. הם פנו אל שילה גל, שהיה ראש המועצה, ובסיועו עלו אל הקרקע במיקומה של משואות יצחק הישנה. את מהותה של החווה שהקימו בעשר אצבעותיהם הם רואים בקירוב בין חלקיו השונים של העם, על פי מאמרו החשוב של הראי"ה קוק 'מסע המחנות'. במשך שלוש שנים נאבק הזוג בנפתולי הבירוקרטיה של המנהל האזרחי, ואז כאשר חשבו שהגיעו אל המנוחה והנחלה- עלה לשלטון אהוד ברק, ונראה היה שיקיץ הקץ על חלום החווה. אבל אז ביקר במקום מזכיר הממשלה דאז, יצחק (בוז'י) הרצוג, והבין שהיישוב החרב קרוי בעצם על שם סביו. הסאגה עדיין לא הסתיימה כשהרצוג טען- 'אתם המתנחלים מבקשים להקים חווה קטנה, ובסוף יצמח כאן יישוב גדול', אך מוקי בצר ערב שלא כך יהיה הדבר. בסופו של דבר חתם ברק על התב"ע, והחווה הייתה לעובדה מוגמרת.
לפני כשבע עשרה שנה עלו בני הזוג למקום, קבלו ארבעה מבנים מהחטיבה להתיישבות, ועם המון חלומות ותכניות. וכאילו שסאת ייסוריהם לא התמלאה, בדיוק אז פרצה האינתיפאדה השנייה, נגמ"ש ישב לא רחוק מהמקום כדי להבטיח את הנסיעה בכביש ה'פירצה', והחלומות על המוני קבוצות שיפקדו את המקום נמוגו בעשן ובאש. מסתבר כי אכן ארץ ישראל נקנית בייסורים, אך בשנים האחרונות, עם הרגיעה הביטחונית ביהודה ושומרון, אכן מגיעות לכאן כל אותן הקבוצות עליהם חלמו רפאל וקרן אור: מכינות צבאיות- להן מקיים רפאל סדנת איו"ש בת כשבוע- הכוללת הכרות עם שטחי יהודה ושומרון על כלל היבטיהם, יחידות צבאיות רבות, ותיכונים- בדגש על קבוצות חילוניות.
עתה הגיע הזמן לעזוב את החווה הנחמדת ולשים פנינו אל היעד האחרון בסיור- גבעת עוז וגאון, שם אירחו אותנו יהודית קצובר ונדיה מטר- מקימות הנקודה. יהודית- מחולצות ההתיישבות בקריית ארבע- חברון חברה לנדיה- מקימת ארגון 'נשים בירוק' ומובילת המאבק על הגבעות הצפוניות באפרת, באמצע העשור הקודם, אז חששו שתיהן שהגורל של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון יהיה דומה לגורל העגום שפקד את ההתיישבות בפתחת עזה. מאבקם הראשון היה על 'נצר' שם הצליחו למנוע מחקלאים פלסטינאיים לעבד בצורה לא חוקית אדמות סקר, ולהביא להכרזה של המקום כאדמות מדינה. בהמשך פעלו יהודית ונדיה להשארת בסיס 'שדמה', השוכן לצד כביש ירושלים- תקוע בידיים יהודית, ומאוחר יותר החלו השתיים להתעסק בתכנית הקוראת לסיפוח של שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל.
בקיץ הארור של שנת תשע"ד, מייד לאחר חטיפת שלושת הנערים, החלו השתיים לתכנן תכניות שיתנו תשובה ציונית הולמת למעשה הנבלה. לאחר מספר ישיבות בוועד שדמה הוחלט שהיעד יהיה הפעם- עלייה ליער אבו- סודא, שמורת טבע מנדטורית שבעקבות מאבק של בית ספר שדה כפר עציון בשנת 2,006 נעצרה הבנייה של גדר ההפרדה המזרחית, שהייתה אמורה לעבור בשטחה. ברבות השנים השמורה הפכה למזבלה של הכפר בית פג'אר הסמוך.
לאחר שמונה עשר יום של חיפושים החלו לרחוש השמועות על מציאת הגופות. נדיה ויהודית חיכו להודעה הרשמית, שיצאה ב-20:00. מיד אורגן ציוד בסיסי: גנרטור, מיכלי מים, מזרונים, ציוד הגינה. הפעילים התכנסו בצומת הגוש, והתכוונו לעלות בחצות אל הגבעה. אולם במרחבי הצומת התארגנה עצרת תפילה של התושבים,והפעילים חששו מהתגלות מוקדמת על ידי כוחות המשטרה שהיו באזור, ולכן חיכו עד 2:00, ושהקהל התפזר עלו לגבעה. מייד הוחל בניקיון השטח, וכעבור מספר שעות הגיע לכאן ראש המועצה דוידי פרל- שהבטיח לגבות את הפעילים. בשלוש בבוקר הגיע לכאן מח"ט עציון דאז עמית ימין, עם עיניים נפוחות משבועיים וחצי של חוסר שינה- בעקבות החיפושים, וללא מילה לחץ את ידיהם של העולים. עוד באותו בוקר הכניס אחד האנשים, תוך כדי מבצעי הניקיון הקדחתניים, את שם הגבעה ל'וויז', מה שאפשר להמוני בית ישראל להגיע לכאן מקרוב ומרחוק.
נדיה ויהודית עדיין לא חשבו על שם- אך אליעזר רודריק מקריית ארבע הציע את –גאו"ן, על שם ראשי התיבות של שלושת הנערים. בהמשך הפך השם הרשמי לגבעת 'עוז וגאו"ן'- כיוון שהגבעה סמוכה לקיבוץ מגדל עוז ולגבעת עוז (אום- א-טלעה) המתנשאת מעליה. באותו הקיץ עבדו במקום מאות בני נוער, שהחלו להכשיר את הגבעה לפעילות. כיום מתקיימים כאן שיעורים, סדנאות ופעילויות לקבוצות, ועוד הרבה מיזמים יפים ותכניות לעתיד. משפחה אחת אף חיה כאן באופן קבוע.
