וואדי פוכין
דוח מסלול לכיתה ו
נקודת התחלה : צור הדסה
נקודת סיום: צור הדסה
אורך המסלול: כ-6 קמ
זמן המסלול: כ7 שעות
צבע שביל: שחור, ירוק, אדום
נקודות עצירה: תצפית- הר חברון מול הרי ירושלים, מעיין שכבה, חקלאות שלחין עתיקה
רקע
בדו"ח מסלול זה מפורטים מקומות ונושאים אליהם ניתן וראוי להתייחס לאורך הטיול.
אך על המדריך להתאים את הדרכותיו לנושא השנתי-"מחלוצים למגינים- המאבק על גוש עציון"
נפתח את השיעור בהקדמה על מה מחכה לנו בטיול ועל הנושא שעליו נדבר במהלך השנה.
נספר לתלמידים שהמסלול שנעשה יהיה בדרך בה הלכו שיירת הלה בדרכם לעזרת גוש עציון הנצור.
נספר על שיירות נוספות שניסו להחיש עזרה, ועל שיירות שאף הצליחו. נספר על מאבקם של תושבי גוש עציון להגן על ביתם ואדמתם ועל נפילת הגוש במלחמת העצמאות.
איך הולכים?
נוסעים עד לקצה רחוב רכסים אל שער יציאה (דרום מערבה) מצור הדסה. [בתיאום עם ביטחון היישוב יפתח השער] הולכים על דרך הפטרולים המסומנת בשחור עד למפגש עם סימון שבילים ירוק בו פונים שמאלה (דרומה) יורדים עם השביל כ 200-300 מטרים עד לשביל המסומן בסימון שבילים אדום בו פונים שמאלה (דרומה) להמשך ירידה אל הואדי. כשנגיע אל הואדי נפנה ימינה (מערבה) בשביל ג'יפים ואחרי כ50 מטרים נראה משמאלנו עץ תות גדול, שם נעצור לזמן השהייה במעיין. כדי להגיע למעיין נמשיך (מערבה) עוד כ50 מטרים על השביל עד לפניה שמאלה (דרומה) ולמטה נרד עם השביל נחצה את הנחל ובגדה השניה נראה בריכה גדולה מגודרת ואליה ניכנס.
מעץ התות נחזור אל השביל האדום בו ירדנו, נמשיך עליו עד לצומת השבילים אדום ירוק, כמה מטרים אחרי השביל הירוק יש מימין שביל לא מסומן נמשיך ישר ונעלה בו צפונה עד לחיבור עם "דרך הפטרולים" שביל הג'יפים המסומן בשחור, בו נפנה ימינה (מזרחה) והוא יוביל אותנו חזרה אל השער של צור הדסה
נקודות רלוונטיות לאורך המסלול-
תצפית
אפשר לראות שאנחנו בתוך יער אורנים ואלונים, אבל שהיער נגמר בבת אחת- זה בגלל שהקו הירוק עובר ממש כאן מתחתינו, אותו קו שהיווה קו קגבול בין ישראל לירדן במשך 19 שנה. עד היום הגבול משפיע, כמו שאתם רואים, כי השטח שהיה של ירדן הוא היום רק בשליטה צבאית של ישראל ולא מדינית. הגבוול הזה הוא גם גבול בין תרבויות- כאן נצעד לתוך תרבות אחרת, עתיקה ומרגשת, ניכנס ממש למוזיאון חי שמראה לנו איך חיים האנשים בהר חברון, אבל נראה גם איך חיו אבותינו לפני 3000 שנה.
ואדי פוכין
מכונה גם נחל עציונה, פורץ בין ביתר עילית לצור הדסה, בכפר ואדי פוכין. הכפר מוקף שטחי החקלאות פתוחים ומוריקים. בין פיתולי הוואדי נובעים לא פחות מ11 מעיינות טבעיים. שלוש הנביעות המרכזיות מנותבות דרך תעלות אבן ואמות מים ל20 בריכות גדולות ויפות הפזורות במרחב (כל אחת מהן מתפרשת למימדים שבין 3X4 מטרים ל-5X7 מטרים. עומק המים בבריכות הרדודות ביותר הוא כמטר, והעמוקות שביניהן מגיעות ל2.5 מטרים.)
תושבי הכפר הם עובדי אדמה המגדלים את תוצרתם החקלאית בשיטה המסורתית של חקלאות שלחין- שליחת המים מבריכות אגירה, דרך מסלולי הובלה הישר לערוגות ולשדות. המעיינות השופעים שבוואדי מאפשרים את התפתחותם של גידולי השדה.
מעיין שכבה
מים שיוצאים באמצע שום מקום! במים האלה אפשר להשתמש לשתייה, חקלאות, ניקיון, טהרה, בישול. גן עדן של ממש. אבל מאיפה באים כל המים?
ההר שבו אנחנו נמצאים עשוי מהרבה שכבות סלע, חלקן קשות וחלקן רכות. שכבה קשה נשברת והופכת סדוקה ושכבה רכה נשארת אחידה. כשיורד גשם, הוא מחלחל דרך הסדקים, אך אז נתקע בשכבה הרכה האטימה ונאגר כמי תהום. מי התהום האלה זורמים עד שהם פורצים החוצה- במקרה הזה, ממש כאן. זה נקרא מעיין שכבה, על שם השכבות של ההר.
קיצור, מקום נהדר לגור בו. אבל איך משתמשים במים להשקייה? את זה נראה עכשיו.
:
חקלאות שלחין
בתנ"ך מספרים לנו איך חיו האנשים במצרים- "אשר השקית ברגלך כגן הירק" (דברים, י"א, י"א)
כאן אנחנו יכולים לראות את הדברים בעיניים- את המים מזרימים מהבריכה הגדולה בתעלות, שמגיעות כמעט לכל מקום. בכל פעם מחליטים איזו תעלה לפתוח ולאיזו חלקה המים יגיעו. ברגע שהמים מגיעים לחלקה, כל מה שצריך לעשות זה להזיז קצת את האדמה עם הרגל- ממש והשקית ברגלך! וזה מטורף- בקושי צריך להתאמץ. רק לשלוח את המים למטה, לכן זה נקרא חקלאות שלחין. המים האלה משקים גידולים שדורשים הרבה מים, כמו רוב הירקות- כרוב, חסה, חציל, עגבנייה, קישוא. ברגע שהמים נגמרים, אפשר לראות שהעצים ששותלים הם עצי שבעת המינים- זית, גפן, תאנה, שלא דורשים השקייה מתמדת ומספיקים להם מי הגשמים- כמו שכתוב בתורה בתיאור ארץ ישראל, "למטר השמיים תשתה מים"- חייבים לעבוד מאוד קשה, אבל גם להתפלל.
אז קיבלנו כאן הצצה נדירה לחיי גן עדן, חקלאות השלחין. לעומת זאת, גידולי שבעת המינים נקראים "חקלאות בעל"- על שם אל הגשם הכנעני. כדי לגדל אותם חייבים להתפלל, כמו שמשה אומר בספר דברים. כדי לחיות בארץ ישראל אי אפשר רק להסתמך רק על חקלאות השלחין, כי זה בהחלט דבר נדיר, אי אפשר להיות כו המצרים העצלנים שרק מזיזים את הרגל ויש להם גידולים. כאן- "עיני ה אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" (שם) - חייבים לעבוד קשה ולהתפלל, כי אם לא, הארץ תקיא אותנו.
