העיר חברון ואתריה
מבוא
חברון לאורך הדורות היתה עיר שמשכה מבקרים רבים ומסורת זו נמשכה עד ימינו. מוקד ההתעניינות העיקרי היה תמיד מערת במכפלה, וכן בימינו המבקרים בעיר האבות פונים בראש ובראשונה לאתר המרשים והמקודש המזוהה עם מערת המכפלה. אתרים מעניינים נוספים קיימים בחברון כגון התל הקדום בו נחשפו ממצאים מלפני למעלה מארבעת אלפים שנה, הרובע היהודי ובית הכנסת אברהם אבינו במרכזו, (וכן) בית הקברות היהודי ובו קברים מלפני ארבע מאות שנה ויותר, ובתים ציבוריים ופרטיים כגון בית הדסה ובית רומנו שנבנו מחוץ לרובע היהודי במאה ה-19. למקומות האלה יש היום גישה למטייל הישראלי גם אחרי חלוקתה של העיר חברון. אתרים נוספים בעלי עניין רב נמצאים כעת בחלק של העיר שאליו אין גישה למטייל הישראלי. הם כוללים את האתר המרשים רמת אל-חליל שנבנה בתקופת בית שני וזוהה עם "אלוני ממרא", את האתר "אשל אברהם" שהתפרסם בזכות עץ האלון מקודש שגדל בו, את הבניין של ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה) ועוד בתים מעניינים וכן קברים קדומים, מעיינות נובעים ועוד. במסלול המומלץ בעיר חברון לפי התנאים של היום , יכול המטייל הישראלי להתרשם מצד אחד מתצפיות מרהיבות על העיר ההררית הגבוהה ביותר בארץ ישראל ומצד שני מאתרים בעלי משמעות הסטורית מימי המקרא ועד ימינו.
הרקע ההיסטורי- תקופת המקרא ותקופת בית שני
חברון בשחר ימיה
חברון נמנית בין הערים הקדומות ביותר בעולם. התפעלות מקדמותה מוצאת ביטוי במקרא בפסוק "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים" (במדבר יג, כב), ביצוריה מתקופת הברונזה הקדומה שהתגלו בחפירות הארכיאולוגיות האחרונות בתל חברון מעידים על קיומה כבר באלף השלישי לפני הספירה. המקרא מספר על חברון כעיר האבות בה התגוררו ופעלו האבות והאמהות. פרק שלם בספר בראשית (כג') מוקדש למותה וקבורתה של שרה אמנו בחברון ולרכישת מערת המכפלה מאת עפרון החיתי. שרידים ארכיאולוגיים מרשימים מאותה תקופה- תקופת הברונזה התיכונה- התגלו גם כן בחפירות בתל חברון. העיר חברון זוכה לאזכור מיוחד בספר במדבר (פרק יג') בקשר למסע המרגלים ולהתרשמותם מביצוריה ומאנשיה החזקים. שרידים מאותה תקופה- תקופת הברונזה המאוחרת- התגלו גם כן בחפירות בתל חברון.
חברון כעיר ישראלית
חברון הכנענית הפכה לעיר ישראלית בהמשך ההיסטוריה, ובספר יהושע מסופר על הריגתו של המלך הכנעני בשם הוהם ואחר כך על נפילתה של העיר כולה בפני צבא יהושע (פרק י'). באזכורים נוספים בספר יהושע מסופר שכלב בן יפונה קבל את העיר לנחלה (פרק יד') ושהיא שמשה כעיר מקלט (פרק כ') וכאחת מערי הלויים (פרק כא').
הפרק ההיסטורי החשוב הבא בתולדות חברון על פי המקרא הוא תיאור בחירתה של חברון כעיר בירה (שמואל ב: ב'). מסופר ששם התחיל דוד למלוך על שבט יהודה וכעבור שבע שנים המליכו אותו יתר השבטים בחברון כמלך על כל ישראל (שמואל ב: ה'). המקרא מספר שדוד אז עזב את חברון והפך את ירושלים לעיר מלוכה. חברון ירדה מחשיבותה עם עלייתה של ירושלים אך היא המשיכה להתקיים עד לגלות בבל. מהמקרא אנו לומדים שאבשלום בחר בה לפתיחת המרד שלו נגד דוד (שמואל ב: טו') ומהארכיאולוגיה אנו לומדים שחברון מלאה תפקיד חשוב בימי חזקיהו המלך. "חותמות למלך" מימי חזקיהו נמצאו בתילים רבים בארץ יהודה ובחלק מהם כתובה בעברית עתיקה המלה "חברן". על כיבושה בידי נבוכדנאצר ועל הגליית תושביה לבבל לא מסופר במקרא כי אם ברמז (ירמיהו לד, ז).
חברון בימי הבית השני
בתקופת שיבת ציון, חברון היתה מחוץ לגבולותיה של פחוות יהודה. היא מופיעה בכל זאת בספר נחמיה (פרק יא') יחד עם ערים נוספות בנגב כמקום התיישבותם של בני יהודה. חברון נשארה בפחוות אדומיה עד לתקופה החשמונאית. מסופר בספר מקבים א (פרק ה) שיהודה המקבי ערך פשיטה על העיר אך הכיבוש הסופי היה בימי יוחנן הורקנוס הראשון שכבש את כל פחוות אדומיה והפך אותה לחלק מארץ יהודה. הוא גייר את תושבה האדומים והם הפכו לחלק אינטגרלי מהעם היהודי. הורדוס המלך שהיה ממשפחת גרים אדומים מלך בירושלים אחרי תקופת החשמונאים. מייחסים לו את בנייתם של שני המבנים המונומנטלים מתקופת בית שני בחברון: את הבניין מעל מערת המכפלה ואת רמת אל-חליל ("אלוני ממרא"), יוספוס איננו מזכיר את שני המבנים הללו ברשימת המבצעים של הורדוס, אך סגנון הבניה בשניהם הביא חוקרים רבים למסקנה שהורדוס היה הבנאי. חברון נכבשה על ידי אספסינוס במרד הגדול. המבנים המרשימים לא נהרסו והבניין מעל מארת המכפלה ממשיך לעמוד בשלמותו עד היום הזה.
המשך ההסטוריה של העיר חברון ישולב בתאור האתרים במסלול ההליכה בעיר חברון.
נפתח את סיורנו בתל חברון הנקרא בערבית "גביל רומיידה", חמישה מוקדים עיקריים נמצאים על גבעה זו שבהן יכול המבקר למצוא ענין רב:
- תצפית מרהיבה מגג מבנה המגורים
- החפירות הארכיאולוגיות החדשות מתחת למבנה המגורים
- בית הקברות היהודי
- החפירות הארכיאולוגיות הישנות
- המעיין לרגלי התל
1.
נפתח בתיאור התצפית:
עולים במדרגות במבנה המגורים שנבנה כתגובה לרצח הטראגי של הרב רענן, נכדו של הרב קוק. הרב התגורר באחד משבעה הקרוונים בשכונה ונפל קרבן להתקפת מחבל שחדר לביתו. מגג המבנה ניתן לראות חלק מהעיר כולל אזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית בהסכם חברון (1996?). לאזורים אלו המהווים כשמונים אחוז מהעיר אין גישה כעת למטייל הישראלי, אך ניתן להתרשם ממראיה של העיר מהתצפית. לאחר התרשמות ראשונה מנופה של העיר ההררית נפנה את מבטינו מזרחה לקצה העמק ונבחין בבניין מערת המכפלה במלוא הדרו. ניתן לעמוד על הזיקה בין העיר הקדומה שישבה בתל לבין מקום הקבורה לרגלי ג'בל ג'עברה מחוץ לעיר. ניתן להבחין מהתצפית בשכונות הוותיקות הממוקמות בעמק כמו חרת אל-חארם שליד מערת המכפלה. בשכונות אלו ניכרים הבתים הישנים בזכות גגותיהם הכיפתיים. מעבר לבניין מערת המכפלה בפסגת ג'בל ג'עברה וממזרח לה רואים את האזור של השכונה היהודית החדשה קרית ארבע, הרובע היהודי המחודש נמצא בעמק וניתן לראותו באזור הצפוף לפני מערת המכפלה. לאחר המבט מזרחה לאזור מערת המכפלה, נצפה צפונה ונראה שתי גבעות ממערב (משמאל) לג'בל ג'עברה הנקראות ג'בל בילון וג'בל נומרה. גבעות אלו נמסרו לרשות הפלסטינית בהסכם חברון. אפשר להבחין בבנייה מודרנית של שכונות ערביות בפסגות של הגבעות ומדרונותיהם. לרגלי ג'בל נומרה רואים בעמק עוד שכונה ותיקה עם בתים בעלי גגות כיפתיים ומסגד שנבנה בתקופה הממלוכית. לשכונה קורים חרת אל-שיח, השם של הגבעה, "נומרה", דומה בצליל לממרא אך לא נמצאו שם שרידים קדומים מתקופת אבות ולכן לא מקובל לזהות גבעה זו עם ממרא או אלוני ממרא של ימי האבות.
נסתכל עכשיו עוד יותר מערבה (שמאלה) מעבר לג'בל נומרה ונגלה גבעה נוספת בשם ג'בל מוחואור ועליה מבנה גדול הדומה לבתי משטרה של הבריטים. בתקופת המנדט אמנם עמד שם בנין המשטרה שאליו הובאו שבויי גוש עציון באייר תש"ח. השבויים שהו שם מספר שבועות עד להעברתם למחנה השבויים בעבר הירדן. אחרי מלחמת ששת הימים, עבר בניין המשטרה לידי צה"ל, ובמשך שנתיים התגוררו משפחות מתנחלי חברון באגף אחד של הבניין בתנאים מאד קשים עד לבנייתה של שכונת קריית ארבע. המתבונן עוד יותר מערבה באופק הרחוק רואה בניין גבוה בעל גג כיפתי הנקרא "המוסקוביה". זאת כנסיה רוסית שנבנתה מעל למקום המקודש לנוצרים מהתקופה הצלבנית. הצלבנים הצביעו על עץ אלון מרשים שגדל לרגלי הגבעה וטענו ששם "אלוני ממרא", יהודי חברון לפני מאורעות תרפ"ט נהגו לטייל שם בשבתות ובחגים וקראו למקום "אשל אברהם". היום, לאחר חלוקת העיר, אין אפשרות למטייל הישראלי להסתובב שם.
אם נמשיך להסתכל מערבה, נראה בעמק הרחב לפני ג'בל מוחואר והמוסקוביה את הבניה החדשה של האזור המסחרי של חברון הנמצא בחלק שנמסר גם הוא לרשות הפלסטינית. בין הבתים הגבוהים והמודרנים המשנים את אופייה המסוורתי של העיר נמצא הבניין הישן ששמש כבית מדרש לישיבת כנסת ישראל ("סלבודקה") ובתים נוספים שבהם התגוררו יהודים בעיר המעורבת עד למאורעות תרפ"ט.
נסיים את התצפית במבט לכיוון דרום. מעבר לרחוב נראה בסיס צבאי ומאחוריו נבחין באתר המכונה "קבר ישי ורות", ניתן לעבור דרך הבסיס הצבאי ולבקר במקום. רואים חורבה עם שרידים של בית מהתקופה הצלבנית ובית מהתקופה הביזנטית. חדר המיועד ללימוד ולתפילה הוכן במקום בעקבות מסורת מימי הביניים על קבורתו של ישי אבי דוד במקום. במאה ה-19 התווספה למסורת זו על קברו של ישי את המסורת על קברה של רות המואביה הנמצא במקום. קברים של ממש אינם נראים היום באזור הזה שהיה בלב העיר חברון המקראית.
מהתצפית על "קבר ישי ורות" נפנה מבטינו דרום-מערבה (ימינה) ונראה את בית הקברות היהודי עם הפיתוח החדש סביב חלקת הרבנים. נסיים בכך את התצפית המומלצת להכרת העיר ונרד למטה לאתר החפירות הארכיאולוגיות שמתחת למבנה המגורים.
2.
החפירות הארכיאולוגיות החדשות שמתחת למבנה המגורים:
בשנת 1999, התקיימה חפירה ארכיאולוגית בהנהלת עמנואל אייזנברג בשטח המיועד לבניית בניין המגורים בתל חברון (שכונת "אדמות ישי"). רבים תמהו מה כבר אפשר למצוא בשטח מצומצם של חצי דונם? והנה התברר כי עולם ומלואו טמונים מתחת לפני השטח! בחפירה התגלו ממצאים רבים ומגוונים המשקפים את תולדות העיר משחר ימיה. ביצורים מרשימים, גרם מדרגות קדום, מטמון תכשיטים, בית ארבעת המרחבים, ידיות "למלך", גת גדולה ומשוכללת- כל אלו וממצאים רבים אחרים התגלו בחפירה. הוחלט לבנות את בית המגורים על עמודים ולהשאיר את שטח החפירה חשוף לעיני מבקרים. כדאי, אם כן, לרדת מהתצפית בגג מבנה המגורים ולהתרשם מהחפירות הנמצאות במרתף הבניין. למתוגררים בבנין, מתברר, יש מרתף מרתק ובו שרידים של חברון מימי האבות והאמהות ואף הרבה לפני כן!
להלן טבלה המציינת את עיקרי הממצאים ומשמעותם:
|
התקופה
|
שרידי מבנים
|
ממצא קטן
|
הערות
|
|
א. ברונזה קדומה (אלף שלישי לפני הספירה)
|
1. מסד של מגדל מרשים (13X5)
2. קטע של חומת העיר
3. גרם מדרגות מחוץ לחומה ולמגדל
4. שרידי בתים עם מכתשים ברצפה
|
1. שברי קנקנים אפיניים לתקופה
2. קרמיקה רבה
3. כלי צור
|
1. ממצאים אלו מראים כי חברון היתה אחת הערים הקדומות ביותר בארץ ובעלום- ושהיא נוסדה לפני יותר מארבעת אלפים שנה!
2. גרם המדרגות שרואים ליד המגדל והחומה הקדומה נראה מודרני אך שייך לתקופה הראשונה, הוא הוביל כנראה לשער העיר שעדיין לא התגלה.
|
|
ב. ברונזה תיכונה (ראשית האלף השני לפני הספירה)
|
1. חומה "קיקלופית" ליצור העיר
|
1. מטמון ובו כלים ותכשיטים מכסף, מברונזה ומנחושת.
2. ידית מעצים של פגיון
3. חרפושיות היקסוסיות
|
1. שרידים אלו שייכים לתקופת האבות ומלמדים שחברון היתה עיר בצורה בימיהם כפי שמשתמע מהמקרא ("לכל באי שער עירו" בראשית כג, י')
2. החומה הקיקלופית נראית בצד החיצוני של גרם המדרגות. היא מתאפיינת באבניה הגדולות המסותתות בקושי בסיתות גס.
3. ממצא חשוב ביותר מתקופה זו נמצא בצד השני של התל בחפירות של אבי עופר, כתובת בכתב יתדות בשפה האכדית התגלתה ובה רשימה של בהמות הקשורות לאתר פולחני כנעני וכן שמות בלתי מוכרים של אנשים. הכתובת נמצאה ליד אוסף של עצמות שרופות של בעלי חיים. "והכנעני אז בארץ" (בראשית יב:ו')
|
|
ברונזה מאוחרת (חלק שני של האלף השני לפני הספירה)
|
1. מערת קבורה (מדרום לעיר)
2. מערת קבורה (מצפון לעיר)
|
|
1. מתקופה זו אין שרידים הנראים בשטח מתחת למבנה המגורים, אבל כן התגלו ממצאים רבים במקומות אחרים בתל חברון. הם כוללים חרפושיות של מלכי מצרים, ראש חץ, והקרמיקה צבועה.
2. מערת הקבורה מדרום לחומת חברון נמצאה בחפירות של הארכיאולוג המונד, ומצפון לחומת חברון בחפירה של יובל פלג.
|
|
ברזל 1 (סוף האלף השני לפני הספירה)
|
1. בורות טיפוסיים ששימושם המדוייק אינו ברור (ממגורה? אשפה? אחסון?)
|
1. קנקן שפת צוארון
|
1. השרידים היחידים הנראים בשטח מתחת למבנה המגורים הם הבורות הטיפוסיים המוכרים מתקופת ההתנחלות ועד ימי דוד. בחפירות במקומות אחרים בתל התגלו שרידים רבים, ואבי עופר הסיק מחפירותיו שהיתה זאת תקופה של פריחה בעיר, כשחברון שמשה אף כעיר בירה בימי דוד.
2. הבורות הטיפוסיים לתקופה שהתגלו באתר ידועים מתילים אחרים בארץ כמו בתל דן.
|
|
ברזל 2 (מחצית ראשונה של האלף הראשון לפני הספירה)
|
1. בית ארבעת המרחבים
|
1. ידיות למלך
2. נרות שמן
3. צלמיות
4. פיטוסים ושברי כלים נוספים
|
1. קל להבחין בשטח בבית ארבעת המרחבים בזכות העמודים העומדים. הבית נחשב לבית הישראלי הטיפוסי.
2. נמצאו שמונה "ידיות למלך", ובחמש מהן נזכרות העיר "חברן" בעברית עתיקה, הכתובות מעידות על חשיבותה של חברון בימי חזקיהו המלך.
|
לפני שנעזוב את החפירות הארכיאולוגיות, כדאי לציין שנמצאו שרידי קירות וכלים גם מתקופת בית שני במקום. הם כוללים אמפורה מהתקופה האדומית, נרות שמן מהתקופה החשמונאית וכלי אבן, סיר בישול ונרות שמן מימי הורדוס ועוד. גת מאד גדולה ומשוכללת מהתקופה הרומית- ביזנטית העסיקה את החופרים בראשית החפירה. חלקים ממנו כגון בורות האיסוף המרוצפים באבני פסיפס נותרו בפינה הרחוקה של החפירה ממזרח (משמאל) לבית ארבעת המרחבים. יש לקוות שיהיה המשך לפעילות הארכיאולוגית בחברון לאור שפע הממצאים שהתגלו בשטח המצומצם שנחפר עד עכשיו.
בית הקברות היהודי:
הליכה קצרה מערבה משכונת "אדמות ישי" ומהחפירות הארכיאולוגיות תוביל אותנו לפתח בית הקברות היהודי. הקברים הקדומים ביותר המזוהים כאן מחזירים אותנו למאה ה-16, והחדשים ביותר שייכים לתושבי העיר בימינו. למעלה מארבע מאות שנה, אם כן, משמש בית הקברות הזה את הקהילה היהודית בחברון. רצף היישוב היהודי בחברון הופר אך לתקופות קצרות, ובית הקברות משמש עדות לרצף זה.
נפתח את סיורנו בחלקת הרבנים שהיא החלקה הישנה של בית העלמין. החלקה נמצאת ממזרח (משמאל) לפתח. יורדים מספר מדרגות ולפנינו חלקה משולטת ומטופחת של רבני חברון. מראה בית הקברות מפתיע בכך שהמצבות מונחות ללא כתובות וללא שום ציון.
מקור המנהג אינו ברור, אך מבט למעלה בשדה הפתוח מגלה "מצבות" רבות נוספות ללא כתובות. ניגש בראשונה למצבה אחת יוצאת דופן בגבהה וצורתה. זאת המצבה המשוחזרת של רבי אליסו-די-וידאש בעל ספר הקבלה הידוע "ראשית חכמה". הוא היה ממקובלי צפת במאה השש עשרה ובערוב ימיו עבר לחברון ושם נפטר ונקבר, קברו היווה מוקד לעלייה לרגל על ידי אנשי קבלה ממעריציו. מצבתו המיוחדת הוקמה מחדש אחרי שחוללה בתקופה הירדנית.
מצבה זו מהווה תזכורת שחברון בתקופה העותמנית היתה ידועה כאחת מארבע ערי הקודש בארץ ישראל, במשך ארבע מאות שנה של שלטון תורכי בארץ, שלטון שלרוב היה מושחת וכושל, מעטות היו הקהילות היהודיות שהחזיקו מעמד. חברון היא אחת הבודדות שהצליחה, ומתברר שהקהילה לא רק שרדה אלא שכתה לשמש כבית לתלמידי חכמים שהפכו אותה לבית יצירתם. ר' אליהו-די-וידאש הוא אחת מהדמויות החשובות האלה בתולדות חברון. מצבה נוספת הנמצאת מימין למדרגות שייכת לאחד מגדולי פרשני המשנה- הרב שלמה עדנו. (הכתובת המצויה על מצבה זו היא כמובן חדשה). הרב עדנו, בעל מלאכת שלמה, חי את רוב ימיו בחברון ונקבר כאן לפני למעלה משלוש מאות שנה במאה ה-17. פרושו למשנה שנכתב בחברון נחשב ליצירת מופת, למרות שהרב שלמה עדנו פעל בתנאים הקשים ביותר.
שתי דמויות נוספות הקבורות כאן במחלקת הרבנים הם הרב אליהו מני והרב חיים חזקיה מדיני, בעל השדי חמד. הרב מני שמש כרב ראשי של חברון במשך תקופה ארוכה באמצע המאה התשע עשרה אחרי עליתו מבבל (עירק). הרב חיים חזקיה מדיני שהיה אישיות תורנית מפורסמת הגיע לחברון בסוף ימיו ושמש כרב ראשי בחברון בראשית המאה העשרים.
דמויות אלו ואחרות הקבורות בחלקה זו מלמדות על חיוניותה של הקהילה היהודית בחברון שנאלצה להתמודד בתנאים הקשים ששררו במהלך התקופה העותמנית.
מחלקת הרבנים נעבור לחלקת קדושי חברון שנרצחו במאורעות תרפ"ט. נעלה בחזרה במדרגות וחלוף על פני חלקת חברון החדשה בה קבורים תושבי קריית ארבע וחברון של ימינו. המצבות מלמדות שנוסף לאלו שנפטרים מוות טבעי, קבורים בחלקה זו נפגעי הטרור של התקופה האחרונה. נמשיך מערבה, ולאחר שנעלה מדרגות בודדות נמצא את עצמנו בחלקה בה נטמנו חמישים ותשעה מתוך שישים ושבעה הקורבנות שנרצחו במאורעות תרפ"ט.
מאורעות תרפ"ט פקדו קהילות רבות בכל הארץ אך קהילת חברון סבלה יותר מכולן. מספר הנרצחים בחברון במאורעות הגיע לכמחצית ההרוגים ממספר ההרוגים בכל הארץ, מאה שלושים ושלושה, ולכעשירית מהקהילה שישבה אז בחברון. על הרקע לפרץ המאורעות ועל מהלך המאורעות נעמוד בביקורינו בבית הדסה. כאן נתבונן על חמש שורות הקברים ונתייחד עם שכרם של הנרצחים- אנשים, נשים, זקנים וטף.
הקרבן הראשון היה המתמיד שמואל רוזנהולץ, בן עשרים ושלוש, יליד וילקובישקי שבליטא. כתלמיד בישיבת כנסת ישראל הוא עבר עם הישיבה מסלבודקה שבליטא לחברון. הישיבה התחילה לעבור לחברון באלול תרפ"ד (1924) ושמואל רוזנהלץ היה מתלמיי הישבה המצטיינים. הוא נרצח בדם קר בבית המדרש ביום שישי אחר הצהריים י"ז באב תרפ"ט. למחרת, בשבת בבוקר, נרצחו כל יתר הקורבנות ועל הלוויתם של חמישים ותשעה מהם כאן בבית הקברות כותב עודד אבישר בספר חברון (עמודים 418-49):
"ביום ראשון אחר הצהריים אספה הממשלה (האנגלים) את כל ההרוגים אל משרד הבריאות הממשלתי, ורק לפנות ערב, לאחר העברת הפצועים לירושלים, התחילו להוביל את המתים אל בית הקברות. תחילה הוציאו את ההרוגים אל השדה והניחום בשורה, והביאו יהודים לזהותם, היה זה אחד המחזות האיומים: ערימה גדולה של גופות שחורים, מרוטשים ושסועים לגזרים, מגואלים בדם...ורבים מהם היה קשה לזהות.
היה זה עם דמדומי הערב... על גג בית המשטרה (בית רומנו) עומדים מאות יהודים ומלווים בעיניהם את ההלוויה החשאית של חמישים ותשעה הקדושים (שמונה נוספים מתו מפצעיהם אחרי שהועברו לירושלים)... על השביל הצר העולה אל בית הקברות היהודי, צועדת לאיטה שורת אנשים שחורים, כשהם נושאים על כתפיהם בתוך מיטות המתים את גופות הקדשים... השיירה מגיעה אל הקברים... דממת מוות מסביב... שחוחי גב, עייפים ומדוכאים, מורידים המקברים את הקדושים, אחד אחד, לתוך קבר האחים הגדול, מכסים בקרשים וסותמים את הגולל... כך עושים כל הלילה עד שמאיר היום... קול רועד ורווי דמעות נחנק ומבכה "יתגדל ויתקדש שמיה רבה"... בעשר בבוקר חזרו המקברים אל בנין המשטרה..."
לפנינו חמש מצבות ואפשר להסתובב ביניהן ולקרוא את הכתובות שנכתבו על המצבות בניגוד למנהג המקובל בחברון. מצבות אלו הוקמו מחדש אחרי שחוללו אך הכתובות הן בנוסח המקורי.
בקצה החלקה, בפינה הצפון-מזרחית, נמצא קברו של הילד החברוני אברהם ידידיה נחשון שנפטר בשנתו באדר תשל"ה (1975) והוריו דרשו שיקבר בבית העלמין היהודי בחברון. בתום מאבק עקש, הותרה קבורתו במקום וכך נפתח מחדש בית הקברות היהודי הישן בחברון. כשיוצאים מבית הקברות אפשר לפנות מערבה (שמאלה) ולעלות בכביש עד לקברה של הדמות הפלאית סבתא מנוחה רחל ממשפחת הרבי מלובביץ, נכדתו של בעל התניא ר' שניאור שלמן מלאדי. היא עלתה ארצה והיתה אישיות מרכזית בחברון במאה התשע עשרה במשך עשרות שנים. קברה מהווה נקודת משיכה ליהודים רבים. המצבה הוקמה מחדש בשנים האחרונות וכן נבנה בית לתפילה וללימוד מעליה.
החפירות הארכיאולוגיות הישנות
מבית הקברות היהודי נמשיך בסיורנו לתל חברון. נחזור לשכונת "אדמות ישי" ונמשיך בדרך העוברת לרגלי השכונה אל אתר החפירות הארכיאולוגיות הישנות. בדרך לחפירות תצפית נהדרת על בנין מערת המכפלה וסביבתו נגלית לעינינו, ניתן גם להתרשם מעצי הזית הגדולים והיפים הגדלים בחלק הזה של התל כבר מאות שנים.
באתר החפירות נתקלים בראשונה באזור "החתך" שעשה אבי עופר בעת חפירותיו בשנים 1984-1986. זהו המקום שבו גילה את הכתובת הקדומה בשפה האכדית בכתב יתדות מתקופת הברונזה התיכונה מלפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה. וכן התגלה כאן מכלול של 1800 עצמות של בעלי חיים המעידים על המקום כמקום פולחן. באמצעות "החתך" הזה הצליח אני עופר לזהות את התקופות השונות בקיומה של חברון העתיקה משחר ימיה החל מתקופת הברונזה הקדומה.
מעבר ל"חתך" רואים שרידים נוספים של ביצורי חברון. פינת המגדל הבנויה באבנים גדולות ("קיקלופיות") נחשפה בחפירות הראשונות שנערכו על ידי הארכיאולוג פ. המונד בשנים 1964-1966. בחפירות אלו התברר כי חברון העתיקה אמנם התקיימה בהר ולא בעמק כפי שסברו חוקרים חשובים לפני החפירה. הביצור המרשים הזה שנבנה בתקופת הברונזה התיכונה (תקופת האבות) יכול היה להמשיך להתקיים גם בתקופת הברונזה המאוחרת. הוא מתאים לתיאור המקראי שהושם בפי המרגלים שנשלחו על ידי משה מהמדבר "והערים בצורות גדולות מאד" (במדבר י"ג, כח'). מראהו החזק יכול היה להפחיד את המרגלים ולהביא לכשלונם במבחן האמונה כמסופר בספר במדבר (יג: יח) "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". בזמן שנרד בשביל לכיוון המעיין נוכל להבחין באתר חפירות נוסף שחפר פ. המונד ובו שרידים מתקופות מאוחרות יותר וכן נוכל להתרשם משפע החרסים הנמצאים על פני השטח.
המעיין לרגלי התל: (עין ג'דידה)
לקראת סוף הירידה מהתל, בין עצי הזית העתיקים, עוברים ליד המעיין שבודאי שימש את העיר חברון מימיה הראשונים. נבחין במדרגות חצובות המובילות אל ברכה תת- קרקעית בה נאגרים מימי המעיין הקרים. שמועות מדורות קודמים מספרות על נקבה שהובילה את מימי המעיין פנימה בין חומות העיר כמו נקבת חזקיהו בירושלים, אבל בדיקה ראשונית לא גלתה שום סימנים לקיומה של נקבה שכזו. המעיין נקרא עין ג'דידה בפי ערביי חברון. הוצע שמקור פרושו של השם איננו "המעיין החדש" כי אם "מעיין האבות" מלשון ג'ד שפרושו זקן או סב. עין ג'דידה הוא אחד ממספר מעיינות הנובעים היום בחברון. מעיינות אלו ובארות נוספות בעיר מעידים על מפלס מי תהום גבוה שקיים באזור.
מהמעיין נמשיך לרדת במדרגות העוברות לצידי בית קברות מוסלמי עד שנגיע לכביש הראשי של נחל חברון. שם הכביש בערבית הוא "שוהדא" שפירושו העד, ובעברית המלך דוד. נפנה שמאלה ונלך מרחק קצר עד לבניין בית הדסה.
הרקע ההיסטורי- מהחורבן ועד לכיבוש העותמני
הבניין המכונה "בית הדסה" הוא אחד מהמבנים היהודיים היפים שנבנו מחוץ לרובע היהודי לפני מאה שנה ויותר. לפני שנתאר את המבנה עצמו נעמוד על התופעה של ירידת העיר חברון ממרומי התל ממנו באנו אל הנחל (עמק חברון) בו אנו נמצאים. אין לנו עדות מפורשת על המועד המדויק בו ננטש התל סופית וכל תושבי העיר התגוררו רק בשכונות למטה. תהליך זה של ירידה מהתילים מוכר מאד באתרים אחרים בארץ והוא בדרך כלל מתרחש במהלך תקופת הבית השני. במורדות תל חברון בהם עברנו להגיע לבית הדסה קיימים שרידים מתקופות מאוחרות יותר ויתכן אם כן שרק בימי הביניים ירדה העיר סופית מהתל. שכונה אחת קדומה קמה באזור מערת המכפלה ומוקד העיר עבר לשם. שכונות נוספות נבנו בעמק וכך אנו קוראים בספרות של המאה התשע עשרה על העיר חברון המורכבת מ"ארבעה רבעים ראשיים שבתיהם ניצבים בתוך העמק ובשיפולי ההרים החולשים עליו". בין השכונות היו שטחים חקלאיים נרחבים בהם גידלו תושבי חברון בעיקר ענבים. העיר שהצטיינה בכרמיה נשאה אופי כפרי.
אחרי המרד הגדול ומרד בר כוכבא עבר המרכז היהודי בארץ ישראל מיהודה לגליל ובכל זאת בחברון נותרה קהילה. אין אנו יודעים בדיוק היכן בחברון היא התקיימה אמנם ברור שהיתה לה זיקה למערת המכפלה. קהילה זו התקיימה קרוב לאלף שנה- עד לכיבוש הצלבני. אחר הפסקה קצרה בתקופה הצלבנית, תקופה שבה ביקרו בחברון יהודים חשובים כמו הרמב"ם אך לא התגוררו בעיר, חודש היישוב היהודי בחברון. קיימת עדות ספרותית על קהילה קטנה שהתקיימה בעיר בתקופה הממלוכית אך לא ברור היכן בדיוק היא ישבה. ר' עובדיה מברטנורה מספר על תושביה. מהמאה השש עשרה במשך כארבע מאות שנה עד שנת תרפ"ט התגוררו יהודים ברובע היהודי בו נבקר בהמשך. חל שינוי במאה התשע עשרה כשהיהודים "יצאו מהחומות" והתחילו לגור גם מחוץ לרובע היהודי. כך נוצרה העיר המעורבת של חברון בה התגוררו יהודים ומוסלמים בשכנות למעלה משישים שנה, "בית הדסה" שלפנינו, שנבנה בשנת תרנ"ג (1893), הוא אחד מהמבנים היהודיים המייצג תקופה זו.
ב. בית הדסה
שמו המקורי של "בית הדסה" היה "חסד לאברהם" כפי שהופיע בכתובת המקורית בכניסה לבית. אחרי שארגון הנשים הדסה אימץ את המרפאה, ואחרי שרופאים נשלחו לה מבית חולים הדסה בירושלים והאחיות עברו שם השתלמויות התקבל בהדרגה השם החדש "בית הדסה". הבית נבנה בשלושה שלבים. הקומה התחתונה נבנתה כ"בית מנוחה לחולים" בשנת תרנ"ג (1893) כפי שמעידות הכתובות המקוריות הנמצאות מעל לפתחי החדרים. לפני שיורדים למטה כדי לבקר במוזיאון שהוקם שם כדאי להתבונן בעבודת האבן בקומה השנייה- היא קומת הכניסה למגורים בימינו. קומה זו נבנתה בשנת תע"ב (1912) ושימשה כמרפאה ליהודים ולערבים עד שנת תרפ"ט (1929). שימו לב לעבודת האבן היפה כשכל אבן הינה מלאכת מחשבת. הקומה העליונה של הבית נבנתה כתגובה להתקפת מחבלים בפתח בית הדסה בשנת תש"מ (1980). הקומות העליונות משמשות היום כמגורים לכעשר משפחות יהודיות וכן יש במקום בית כנסת. נרד אנו לקומה התחתונה המשמשת כמרכז מבקרים ובו מוזיאון לתולדות היישוב היהודי בחברון בעת החדשה וחדר הנצחה לקורבנות תרפ"ט.
מרכז המבקרים בבית הדסה
באולם הכניסה של מרכז המבקרים, ובו ציורים מודרניים מנופי חברון, נמצאות כתובות הקדשה מקוריות מעל לדלתות של החדרים הצדדיים, הכתובות האלו מעידות על שנת הקמת הבניין ה' תרנ"ג (1893) ועל מטרת הקמתו כ"בית מנוחה לחולים". מהאולם המרכזי נעבור לחדר בצד ימין ובו תמונות מהחיים היהודיים בעיר לפני מאורעות תרפ"ט (1929). החדר, כמו כל התערוכה, עוצב על ידי הצייר, תושב חברון, שמואל מושקין. רואים תמונה גדולה של הבניין מעל מערת המכפלה עם "שבע המדרגות" שבהן מותר היה ליהודים לעלות כשהכניסה לבנין עצמו היתה אסורה. בקיר ממול תלויה תמונה ישנה של הבית היהודי הגדול "בניין בית רומנו" בו נבקר בהמשך סיורנו. וכן תמונה ישנה של בית הדסה עם הכתובת "חסד לאברהם". תמונות יקרות נוספות רואים מישיבת סלבודקה ("כנסת ישראל") שעברה לחברון מליטא כפי שכבר נזכר בשנת תרפ"ד (1924). בואה של הישיבה שימשה כזריקת עידוד לקהילה היהודית בחברון. הישיבה הפכה בזמן קצר לגדולה ביותר ואולי אף הטובה ביותר בארץ. בין התמונות רואים את תמונתו של מייסד הישיבה ומראשי תנועת המוסר "הסבא מסלבודקה" הרב נתן צבי פינקל שזכה גם הוא בסוף ימיו לעלות לחברון. תמונה ישנה של ביתו ושל בניין הישיבה שעמד לידו מוצגת כאן. היום אין אפשרות לבקר במקומות אלה.
לאחר ההתרשמות מהתערוכה המציגה תמונות מהחיים בחברון ערב מאורעות תרפ"ט נעבור לחדר הסמוך המשמש כחדר הנצחה לקרבנות תרפ"ט. הכנה נפשית דרושה לפני שנכנסים לחדר כי התמונות בו קשות למראה. בחדר ניתן להתייחד עם זכרם של הנרצחים ולהרהר במעשי הטבח האכזרי שהתחולל בחברון במאורעות תרפ"ט. תמונותיהם של פצועים מההתקפה נמצאות בקיר מצד ימין עם התמונה של הילד שלמה סלונים. הוא היה הניצול היחיד ממשפחתו בבית אביו אליעזר דן סלונים. רבים חשבו שבית זה יהיה הבטוח מכולם והתאספו בו כשבעים איש בליל שבת אור לי"ח באב תרפ"ט (24/08/1929). המון מוסת תקף את הבית בשבת בבוקר ונרצחו בו למעלה מעשרים אנשים כולל כל משפחת שלמה סלונים. אביו, אליעזר דן סלונים, יליד חברון, שימש כמנהל הבנק אנגלו- פלשתיין וכחבר העירייה בחברון. הוא היה בעל אקדח בתוקף תפקידו והכיר היטב את התושבים הערבים של חברון ולכן חשבו שביתו לא יותקף. תמונה של הבית אחר הפרעות נמצאת בקיר מול הכניסה יחד עם עוד תמונות מהטבח. תמונתו של הרצל נראית תלויה בקיר בבית סלונים. הוא ואביו ר' יעקב סלונים, שהיה הרב האשכנזי הראשי של חברון , היו חברים נאמנים בתנועה הציונית.
מאורעות תרפ"ט בחברון- הרקע, המהלך והתוצאות
מאמצע המאה התשע עשרה, עם היציאה של היהודים הראשונים מרובע היהודים, היתה חברון עיר מעורבת בה התגוררו יהודים וערבים ביחד בשכנות טובה. המתח בין יהודים וערבים עלה בירושלים בט' באב בשנת תרפ"ט לאחר שיהודים קיימו הפגנה ליד הכותל המערבי. יהודי חברון לא הרגישו כל שינוי באווירה בעירם ולכן אליעזר דן סלונים החזיר את אנשי ההגנה שבאו מירושלים לאבטח את תושבי חברון היהודים, לאחר התייעצות הוא טען שנוכחותם של חברי ההגנה עשויה להתקבל כפרובוקציה ושניתן לסמוך על היחסים הטובים שנוצרו במשך הדורות בין היהודים והערבים בחברון. נוסף לכך, רבים מערביי חברון לא היו מתומכי המופתי חאג' אמין אל חוסייני שהיה היוזם הראשי של הפרעות.
החיים בחברון התנהלו כסידרם עד יום שישי י"ז באב תרפ"ט (23/08/1929). אורחים באו להתארח בשבת בחברון בחשבם כי העיר שקטה. בין האורחים היו הרב אורלינסקי ורעייתו שבאו לבקר את בתם חנה סלונים- אשתו של אליעזר דן. המאורעות פרצו באותו יום שישי בירושלים, ושמועה בחברון שההגנה הורגת את ערביי ירושלים הסיתה את חלק מערביי חברון לעלות לירושלים להגן על אחיהם. הבריטים עצרו אותם בדרך ובכניסתם חזרה לחברון הוציאו את זעמם על יהודי חברון. בשעות אחר הצהריים תקפו את ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה) ורצחו את תלמיד הישיבה שמואל רוזנהולץ. הם המשיכו בהפגנה אלימה בעיר בה זרקו אבנים והרביצו ליהודים, ולפני שהתפזרו הבטיחו שלמחרת יחזרו להמשיך בפרעות. ראשי הקהילה היהודית פנו לבריטים שהיו אחראים על החוק והסדר, הבריטים קבלו על עצמם את האחריות להגן על היהודים שיימצאו בבתיהם ודרשו לא להסתובב למחרת בחוץ.
למחרת, שבת בבוקר י"ח באב תרפ"ט (24/08/1929) היהודים נשארו סגורים בבתיהם ובא המון מוסת ותקף את בתי היהודים מן הקצה אל הקצה של העיר במשך כשעתיים. נשקם היה בעיקר נשק קר (סכינים, גרזנים וחרבות), ובצורה אכזרית נרצחו במקום חמישים ותשעה יהודים עד שהבריטים שמו קץ לטבח. תשעה פצועים קשה מתו יותר מאוחר מפצעיהם בירושלים. רבנים כמו הרב חסון, הרב קאסטל והרב דרבקין, בחורי ישיבה כמו זאב ברמן ושמואל רוזנהולץ, מבוגרים כמו גרשון בן ציון הרוקח בן 73 ור' בצלאל סמריק בן 73, נשים כמו הרבנית ינטל אורלינסקי, ולאה גורדנז'ינסקי, וילדים כמו מנחם סגל בן שנתיים ודבורה לזוריבסקי בת חמש- כולם נפלו קרבן בהתקפה נוראית זו. בין הבתים שהותקפו היה בית הדסה למרות שערבים רבים טופלו בו בעבר בנאמנות על ידי הצוות הרפואי. התרופות והציוד הרפואי הושמדו וכך נמנעה אפשרות לטפל כראוי בפצועים. יהודי חברון התרכזו בבית רומנו אחרי הטבח ולא חזרו לבתיהם. בתנאים הקשים ביותר נשארו עוד שלושה ימים בחברון עד שהבריטים פינו אותם לירושלים. בינתיים נקברו 59 מההרוגים בבית הקברות היהודי. הקהילה היהודית הותיקה בחברון באופן פתאומי ובאופן אכזרי הפסיקה להתקיים. במהלך השעתיים של השתוללות בלתי מרוסנת על ידי ההמון המוסת, לא כל ערביי חברון השתתפו בפרעות. באופן סוריאליסטי קרו מספר מקרים בהם ערבים אף הצילו יהודים מערבים התוקפים. שני רבנים שניצולו על ידי ערבים היו הרב רבינו מאיר פרנקו והרב יעקב יוסף סלונים. כחצי שנה לאחר המאורעות, פרסמו שני הרבנים רשימה של תשע עשרה ערבים שהצילו יהודים וביניהם מחמוד אבו זיני שהציל את משפחת פרנקו ועביד שקיר שהציל את משפחת סלונים. אבו זיני אף טרח להגיע לירושלים אחרי פינוים של היהודים כדי להחזיר לרב את שעונו. עביד שקיר בעת המהומות עמד איתן בפני הבית של הרב סלונים ולא נתן להמון להתקדם, גם אחרי שפצעו בו עם סכין הוא לא זז ומנע טבח בבית הרב. מקרים אלו מהווים נקודות אור בתוך התמונה הכללית של חושך וצלמוות.
בית הדסה לאחר המאורעות
חברון נותרה ללא תושבים יהודים כשנה וחצי, ובאביב תרצ"א (1931) כשלושים משפחות אמיצות חזרו לעיר האבות והתיישבו בשכונה סביב לבית הדסה. הם החזיקו מעמד כחמש שנים, עד למאורעות תרצ"ו כשהבריטים פינו אותם חזרה לירושלים. בבית הסמוך לבית הדסה ממערב, נבנתה בתקופה זו הקומה העליונה של הבית והיא שמשה כבית מדרש. לאחר הפסקה של למעלה מארבעים שנה, חזרו יהודים לגור בבית הדסה באייר תשל"ט (1979). כאן חודש היישוב היהודי בלב העיר. היום מתגוררות כמאה משפחות בשלוש שכונות בעיר – אחת בתל חברון, השניה ברובע היהודי והשלישית סביב בית הדסה.
ג. בית רומנו
ביציאה מבית הדסה נפנה מזרחה (שמאלה) לכיוון בית רומנו. עוברים בדרך את בית שניארסון שבו התגוררה סבתא מנוחה רחל ופונים שמאלה מרחוב דוד המלך ("שוהדא") לבניין המרשים של ישיבת שבי חברון היום. הבית הזה במקורו נקרא בית רומנו או "דאר איסטנבולי" על שם משפחת רומנו מתורכיה שבנתה את המבנה במאה התשע העשרה. בניין זה, אם כן, הוא אחד מהמבנים הראשונים שנבנו על ידי יהודים מחוץ לרובע היהודי. הוא מילא תפקיד חשוב ומעניין בחיי הקהילה היהודית מאז הקמתו. הבית במקורו כלל קומת מרתף ושתי קומות שהעומד מול הבית מבחין בהן בקלות היום. הוא שימש את משפחת רומנו ועוד משפחות יהודיות שעלו מתורכיה או שרצו לבקר בעיר האבות. נוסף לכעשר המשפחות שהתגוררו בבניין גדול זה, הוקדש אחד האולמות בבניין לבית כנסת. בשנת תרס"ב (1901) הגיע לחברון הרב חיים חזקיה מדיני והוא כרב ראשי של העיר התגורר במקום והקים בו בית מדרש עם ספריה תורנית נפלאה. הרב המכונה "שדי חמד" נקרא להתמודד עם שאלות של הרוח המודרנית שהתחילה לנשוב בחברון. קצת לאחר מותו בקשה משפחת רומנו למכור את הבית והרבי מלובביץ' ענה לבקשתו של השכן שמעון הויזמן וגאל את הבית ואת המגרש הסמוך לו. ישיבה ברשותו של הרב זלמן הבלין מלובביץ' הוקם במקום אך נסגר בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. התורכים הפכו אותו למאחז צבאי והבריטים החרימו אותו והשתמשו בו כבית שלטון בזמן שקומת הקרקע שימשה כבית סוהר. במאורעות תרפ"ט נאסרו שם פורעים ערביים בזמן שיהודי חברון עברו לגור זמנית בקומה השניה לפני פינוים לירושלים. הבית היום בתוספת שתי קומות חזר לידיים יהודיות ומשמש את ישיבת שבי חברון. בית מדרש מרשים נבנה בקומות העליונות החדשות ובו לומדים כמאתיים בחורים. בית רומנו שהרשים רבים עם בנייתו לפני כמעט מאה וחמישים שנה ממשיך גם היום להיות מהבניינים היהודיים המרשימים בחברון.
ד. הרובע היהודי
נחזור מהביקור בבית רומנו לרחוב דוד המלך ("שוהדא"), ונפנה מזרחה לכיוון הרובע היהודי. בצד ימין (דרום) נעבור לרגלי תל חברון ומעיין ג'דידה המוכרים כבר לנו, ומצד שמאל נעבור ליד בתים רבים בכביש הראשי בהם התגוררו יהודים לפני מאורעות תרפ"ט. בככר גרוס, הנקרא על שם בחור ישיבה אהרון גרוס שנרצח בחברון, נפנה שמאלה לרובע היהודי. השטח בין הכביש לבין הרובע שימש בעבר את הקהילה היהודית לגידול ירקות ונודע בשם החאקורה. מאוחר יותר הוקם במקום שוק סיטונאי על ידי הערבים והיום ייעודו של השטח עוד לא הוכרע. עוברים את שטח הביניים ועומדים מול אחד המקומות החשובים ביותר בעיר חברון- הרובע היהודי.
חברון ידועה כעיר שבה התגוררו יהודים ברצף כמעט ללא הפסקה מימי המקרא ועד ימינו. ברובע היהודי שלפנינו חיו יהודים קרוב לארבע מאות שנה לאורך התקופה העותמנית ועד למאורעות תרפ"ט. בשנת 1540 קנה הרב מלכיאל אשכנזי, שהיה ממגורשי ספרד, שטח של חמישה דונם וייסד את הרובע היהודי. הוא הספיק גם לבנות בית כנסת במרכז הרובע שנקרא עד ימינו בשם בית כנסת אברהם אבינו. מקור השם הוא באגדה המספרת על יהודי זקן שהשלים מנין בבית הכנסת ביום כפור ובסוף היום נעלם. מיהו הדמות המסתורית שיכולה בחברון להשלים מניין אם לא אברהם אבינו? ומאז קראו לבית כנסת על שמו.
למעלה משלוש מאות שנה התגוררו יהודי חברון רק ברובע היהודי, הקהילה היתה ספרדית וכללה מגורשי ספרד, ויהודים מצפון אפריקה (מוגרבים) ויהודים מבבל (עירק). רק בתחילת המאה התשע עשרה הצטרפו יהודים אשכנזים לקהילה וביניהם חסידי לובביץ'. באמצע המאה התשע עשרה התחילה היציאה של היהודים מהרובע לחלקים אחרים בעיר חברון כפי שראינו, אך ברובע המשיכו לגור עד למאורעות תרפ"ט.
רוב הבניינים שאנו רואים לפנינו הם בניינים חדשים ובהם מתגוררות היום עשרות משפחות יהודיות. נפתח את סיורנו בבית היחיד שהשתמר במלוא קומתו. עוקפים את בית כנסת אברהם אבינו מכיוון מערב (שמאל) ועולים במדרגות הנמצאות מאחורי בית הכנסת. מצד שמאל נמצא בית כנסת קטן ששימש את הקהילה האשכנזית וגם כן מכונה "אברהם אבינו". הוא שופץ והוכשר לתפילה וללימוד. עולים במדרגות ומבחינים בחריצים בצד ימין של הדלתות. בחריצים אלו נהגו להכניס את הקלף של המזוזה. לפנינו עדות מאלפת לכך שכאן גרו יהודים בעבר.
יוצאים לתצפית על גג המבנה. מצד מערב רואים את תל חברון ועצי הזית הגדלים במורד התל. עיניים טובות יבחינו אף בשרידי החומה העתיקה שראינו בתל. מולנו לכוון דרום נמצאת גבעת אבו- סנינה שממנה ירה מחבל ופגע בתינוקת שלהבת פס כאן ברובע. אחד הבתים במורד הגבעה שימש בעבר כבית הבריאות ("קרטינה") ולשם הובאו נרצחי תרפ"ט לפני קבורתם. בדיוק מתחתינו רואים את הכיפה של בית כנסת אברהם אבינו ועוד מבתי הרובע היהודי המחודש. מזרחה ניתן במאמץ להבחין בצריח של המבנה שמעל מערת המכפלה הנמצא קרוב לרובע. צפונה בדיוק מתחתינו רואים חלק קטן מהקסבה או השוק הסגור הוותיק של חברון. עד לשנת תרפ"ט היתה הקסבה כמו כל העיר ומצאו בה חנויות ובתי מלאכה של יהודים וערבים כאחד. סימנים מובהקים של נוכחות יהודית כגון משקוף שבו חקוקות מנורות נמצאים עדיין בקסבה. היום לא נהוג לטייל בקסבה אלא במקרים מיוחדים.
בית הכנסת אברהם אבינו
נרד מהגג ונכנס לבית כנסת אברהם אבינו. הבית המקורי נבנה במאה השש עשרה ושימש את הקהילה עד למאורעות תרפ"ט, כאן הלב של הרובע היהודי, וגם כשיצאו יהודי חברון מהרובע היו חוזרים אליו לתפילה בבית כנסת אברהם אבינו. הוואי קהילתי- דתי של מאות שנים קשור למבנה זה. המבנה המקורי נחקר אחרי מאורעות תרפ"ט על ידי האדריכל יעקב פינקרפלד. הוא רשם את מידותיו וצילם את הבית ופרסם את מחקרו על בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל.
הבית נחרב על ידי השלטונות הירדניים יחד עם כל בתי הרובע היהודי (חוץ מהבית עם המזוזות בו ביקרנו). בחורבותיו התקיימו דיר עיזים ובית שימוש ציבורי. פרופ' בן ציון טבגר ז"ל, שעלה מברית המועצות לחברון, פעל נמרצות לשיקום בית הכנסת. המבנה נבנה מחדש בשנת תש"מ (1980) על פי התכנית המקורית בעזרת עבודתו של יעקב פינקרפלד. הגג הכפתי עם החלונות, שני ארונות הקודש, מיקום עזרת הנשים ואפילו סגנון הריהוט של הבימה- הכל נבנה מחדש לפי התכנית המקורית. בית הכנסת הזה הוא בין היחידים בארץ מהמאה השש עשרה שעדיין מתפללים בו.
לפני שנצא מבית הכנסת ומהרובע בדרכנו לאזור מערת המכפלה ניזכר בסיפור שנהג ברל כצנלסון לספר על השפעתה של קהילת חברון היהודית על חייו. בהיותו ילד בגלות, קרא ספר עברי לילדים ובו סיפור על יהודי שהלך עם אורחת ישמעאלים במדבר ובאה עליו השבת. האיש נפרד מהאורחה ונשאר לבדו במדבר, נעשה לו נס והופיע אריה לשמור עליו ולהביא אותו שלם לביתו. בסוף הסיפור היה משפט אחד "צאציו של אותו צדיק יושבים עד היום בחברון". ודווקא משפט פשוט זה הוא שזעזע את נפש הילד. "ארץ ישראל המיסטית הורדה משמים ארצה, ויש בתוכה גם יהודים חיים בימינו. ואם ארץ ישראל חיה וקיימת ואינה אגדה – מדוע יבצר ממני להיות אחד מהם? אותה שעה, מסיים ברל כצנלסון, נולד בי הרעיון הציוני...
וכשם שקהילת חברון היתה מקור השראה בחייו הפרטיים של ברל כצנלסון, כך התנועה הציונית ועם ישראל כולו חייבים תודה ליהודים הבודדים ששמרו על הגחלת במשך מאות שנים ברובע היהודי בחברון סביב בית כנסת אברהם אבינו.
ה. מערת המכפלה
ביציאה מהרובע היהודי פונים מזרחה (שמאלה) ובהליכה קצרה של מספר דקות בלבד מגיעים לאזור של מערת המכפלה. קירבה זו בין הרובע היהודי לבין מערת המכפלה בוודאי איננה מיקרית והיא משקפת את רצונם של יהודי חברון לגור בצילם של האבות והאימהות. עומדים אנו, אם כן, מול אחד המבנים המרשימים והמשמעותיים ביותר בארץ. אתר זה משך עולי רגל ומטיילים רבים לאורך הדורות והוא ממשיך להיות המוקד החשוב ביותר למבקרים הרבים היום בחברון- עיר האבות.
נעלה במדרגות לרחבה שלפני הבית. רואים מנקודה זו את הבניין הקדום במלוא הדרו, בניין העומד בשלמותו מתקופת בית שני- כאלפיים שנה. סגנון הבנייה הנאה דומה לסגנון הבניה המוכר בחומות הר הבית ההרודיניות ולכן מניחים רבים במחקר שהורדוס הוא הבנאי של מבנה אדיר זה. מטרתו כנראה היתה לפאר את קברי האבות והאמהות עליהם כתב ההסטוריון יוספוס "מצבות קברותיהם נראות בעיר הזאת עד היום הזה, הם עשויות שיש יפה לכבוד ולתפארת" (מלחמות היהודים ד: טז).
מהרחבה מול הפינה הדרומית של המבנה ניתן להתרשם מגודל האבנים בהן בנו את הקירות, מסיתות השוליים, ומהעבודה המדויקת בהנחת אבן על אבן בבנייה יבשה ללא חומר מלכד. החלק התחתון של הקיר משמש כקיר תמך והחלק העליון עם הבליטות והנסיגות דמויי העמודים ("פילסטרים") משמש כקיר חיצוני לחדרים בהם נבקר בהמשך. קו התפר ביניהם הוא קו הרצפה עליה נעמוד כשנכנס לבית. מהמסד ועד לטפחות עומד הבית בשלמותו. מעל לכרכוב המקורי ניתן להבחין בתוספות המאוחרות לבניה, ובשני צריחים שהוסיפו הממלוכים ושפצו באחרונה. במקור נבנו רק ארבע הקירות והרצפה ללא קירוי. חצר גדולה זו (60X34 מ') שימשה כנראה כמקום כינוס למבקרים לפני ואחרי ביקורם במערת הקבורה שמתחתיה. בתקופות מאוחרות יותר חלקים מהמתחם הפכו לבית תפילה על ידי בניית קירות פנימיים ותוספת קירוי. הנוצרים בתקופה הביזנטית היו הראשונים לבנות קיר פנימי שחילק את החצר לשני חלקים בלתי שווים. החלק הקטן יותר שימש ככנסייה והחלק הגדול יותר המשיך לתפקד כחצר. בראשית המאה השביעית המוסלמים כבשו את הארץ והפכו את הכנסיה למסגד. אין שרידים ניכרים בשטח מתקופה זו שיכולים לעזור לנו לתאר את מראהו של המסגד בחלק של המתחם אך כן השתמרו קטעים בגניזה שמזכירים תפילה יהודית בתקופה זו במערת המכפלה. ממקורות מוסלמים אנו לומדים על תוספת הבניה של "קובר יוסוף" בתקופה זו. מהרחבה רואים תוספת זו שנצמדה לקיר הדרומי- מערבי מימין לנקודת הביקורת בכניסה לבית. בשנת 1099 כבוש הצלבנים את הארץ והם הכניסו שינויים גדולים בבניין בהפכם אותו חזרה לכנסייה. השינויים כללו בניית התקרה הגבוהה בתמיכתם של ארבעה עמודים גדולים במרכז האולם, ותקרות נמוכות יותר מעל לשתי הסיטראות בשני צידי האולם הנתמכות בעמודים היוצאים מאמצע קירות הבית. שלושה פתחים בקיר המחיצה שנבנה על ידי הביזנטים התקיימו מצד צפון מערב והאבסיס ממולם נבנה בקיר הדרום מזרחי. מראהו של אולם התפילה היה דומה לכנסיות צלבניות טיפוסיות והשלד לא השתנה עד היום הזה. בשנת 1187 כשכבש סאלח א-דין את הארץ מהצלבנים, הפכה הכנסייה חזרה למסגד, בקיר הדרום מזרחי הוחלף האבסיס של הכנסייה במוחראב של המסגד ולידו הוכנס מינבר מפואר מאד שהובא מעזה ונמצא במקום עד היום הזה. שינויים משמעותיים נוספים הוכנסו לבניין על ידי הממלוכים. הם ציפו את הקירות בשיש וקישטו אותם בפסוקים מהקוראן. הם גם בנו ביתנים על שש המצבות והוסיפו עוד קירות פנימיים המאופיינים באבנים אדומות ושחורות טיפוסיות ("אבלק"). מאז לא ערכו שינויים דרמטיים במבנה. לאחר מלחמת ששת הימים, ועם חידוש היישוב היהודי בחברון כן הוכנס בהדרגה ריהוט לבתי הכנסת הנמצאים בחדרים הקטנים ובחצר. מסקירה זו על ההתפתחויות והשינויים במבנה ניתן להבין כי ההיסטוריה של הבית הזה משקפת את ההיסטוריה של ארץ ישראל באלפיים שנה האחרונות, בכל התקופות השונות לא רק לא חיבלו במבנה אלא כבדו אותו ושמרו עליו כמקום יקר וקדוש.
העולה בדשא ממזרח לרחבה ומתבונן מערבה רואה למעלה את תל חברון (ג'בל רומיידה) בו התחלנו את סיורנו. מיקום מערות קבורה ממזרח לעיר מקראית ומעבר לנחל מסויים מוכר גם בעיר דוד בירושלים. שם, מערות הקבורה נמצאות ממזרח לעיר מעבר לנחל קדרון, בכפר השילוח, ובמורדות הר הזיתים. כאן המסורת מצביעה על מיקום מערת הקבורה ממזרח לעיר מעבר לנחל חברון במורדות ג'בל ג'עברה ("בקצה שדהו" בראשית כג: ט). ההגיון בבחירת מקום הקברוה במזרח בודאי קשור בנימוק אקולוגי. רוחות מערביות שולטות בארץ ישראל ("הבריזה הים תיכונית") רוב ימות השנה. רוחות אלו היו מרחיקות מהעיר את הריחות הלא נעימים שיצאו ממערות הקבורה הסגורות בצורה לא הרמטית כאשר המערות היו ממוקמות ממזרח לעיר.
בקיר הדרום- מזרחי המרשים, קרוב לפינה הדרומית מבחינים במקום מאולתר לתפילה יהודית. המנהג להתפלל כאן התחיל בתקופה הממלוכית כשנאסר על מי שאינו מוסלמי להכנס למבנה. במשך כשבע מאות שנה חווית התפילה ליד מערת המכפלה עבור יהודי היתה להתפלל במקום הזה. אחת העדויות לכך מסוף התקופה הממלוכית (1488) היא של הפרשן הדגול של המשנה, הרב עובדיה מברטנורא. הוא מתאר באחת מאגרותיו את ביקורו בחברון ותפילתו מחוץ למבנה כי לא יכלו להכנס פנימה. בעבר היה גרם מדרגות לצידי הקיר וסימניו עוד נראים בנדבך התחתון של הקיר. ליהודים התירו לעלות עד למדרגה השביעית לשם תפילה. רק אחרי מלחמת ששת הימים בוטל איסור זה והמבנה נפתח לביקור ולתפילה של מטיילים ומתפללים מכל הדתות. האיסור לרדת למערה שמתחת למבנה שהונהג גם הוא על ידי בייברס בראשית התקופה המוסלמית עדיין קיים. המקום נחשב לקדוש מדי לביקורם של בני אדם ("חראם"!) וגם מוסלמים אינם יורדים למערה.
בדרכנו להכנס למבנה, ולפני נקודת הביקורת, עוברים ליד בור גדול מימיננו, בור זה נפתח לשם חפירה ארכיאולוגית זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים. דר' זאב ייבין ניהל את החפירה שיזם משה דיין. נמצאה בריכת מים מהתקופה הביזנטית אך כניסה נוספת למערת קבורה שציפו אולי למצוא- לא נמצאה. המתבונן ישר מעל לנקודת הביקורת, בקצה הרחבה, רואה חומה קדומה ובה חריצי ירי. החומה הינה שריד ממבצר שנבנה בימי הביניים (כנראה בתקופה הצלבנית) ונצמד לבית המקורי מתקופת הבית השני. רוב המבצר פורק בתקופה הירדנית ונותרה רק חומה זו כמזכרת.
לאחר בדיקה ביטחונית כפולה, נכנסים למבנה ההיסטורי שמעל מערת המכפלה. במשך כשבע מאות שנה היה אסור ליהודים להכנס למבנה, רק יחידי סגולה כמו משה מונטיפיורי והרבי מלובביץ' או נשים יהודיות אמיצות מחופשות מכף רגל ועד ראש ורעולות פנים כערביות הצליחו בכל זאת להכנס. בימינו, לעת עתה, קיימת אפשרות לבקר בבניין כולו רק עשרה ימים בשנה. בימים מיוחדים אלו כגון חול המועד פסח וסוכות, ימי סליחות ושבת פרשת "חיי שרה" המבנה פתוח כולו ליהודים בלבד. במקביל קיימים עשרה ימים בשנה שבהם הבית פתוח לביקורם של מוסלמים- ולמוסלמים בלבד. יתר ימות השנה הבניין מחולק לשניים, ויהודים מבקרים רק בחלק שהועד להם ומוסלמים מבקרים רק בחלק שנועד להם. סידור זה לביקורים במבנה קיים מפורים תשנ"ד. באותו יום, כשהמתח בין יהודים וערבים בחברון היה בשיאו, נכנס דר' ברוך גולדשטיין לאולם הגדול ("אוהל יצחק") המשמש כמסגד ("חראם אל חליל") ורצח עשרים ותשעה מוסלמים בשעת תפילתם. בעקבות אירוע זה מקפידים גורמי הביטחון לאורך כל השנה להפריד בין היהודים לבין המוסלמים בעת ביקורם במבנה שמעל מערת המכפלה.
סיור בבניין
נפתח בתאור המקומות שניתן לבקר בהם שלוש מאות ארבעים וחמישה ימים בשנה כשהבניין מחולק בין מוסלמים לבין יהודים. מהמדרגות שעולות מנקודת הביקורת נכנסים לחדר הנקרא בפי יהודי המקום "אולם הבריתות". בחדר זה לומדים תורה באופן קבוע ועורכים שמחות כמו בריתות וחגיגות נוספות. האולם אינו שייך למבנה של תקופת בית שני אלא לתוספת שנבנתה בתקופה הערבית הקדומה והוצמדה למבנה הקדום יותר. הערבים מכנים חדר זה "מסגד יוסף". לידו, גם בחלק של התוספת לבניין שראינו קודם מבחוץ, נמצאת "מצבת יוסף" אותה נראה מבפנים בהמשך. מסורת זו של קבורת יוסף בחברון עומדת בסתירה מפורשת לנאמר במקרא בסוף ספר יהושע (כד: לב) שעצמות יוסף "קברו בשכם". גם במדרש הושם בפיו של יוסף את הבקשה מאחיו "משכם גנבתם אותי חי, החזירו את עצמותי לשכם..." (שמות רבה ב: יט) וברור ללומדי המדרש כי בקשה זו התמלאה. במדרש נוסף גם נשללת קבורתו של יוסף במערת המכפלה ובו כתוב בשם יוסף הפונה אל אחיו "מקובל אני שאין אני נכנס לקבר אבות אלא שלושה אבות ושלוש אמהות" (מכילתא דרשב"י בשלח יג: יט). ייתכן ומדרשים אלו באו לחלוק על מסורת מנוגדת מימי הבית השני שכל השבטים הועלו ממצרים ונקברו בחברון- באחד מהספרים החיצוניים (צוואות בני יעקב, יוסף כ: ו) אמנם כתוב כי "ובצאת בני ישראל ממצרים הביאו אתם את עצמות יוסף ויקברוהו בחברון עם אבותיו..." וכן כל השבטים. חידה היא האם מסורת זו על קבורתו של יוסף בחברון שלא התקבלה לדורות בעם ישראל כן הועברה והתקבלה במסורת המוסלמית, ויש הטוענים כי מקור מסורת קבורתו של יוסף במערת המכפלה בדברי אגדה אחרים המספרים על ראשו של עשו שנקבר במערת המכפלה (סוטה יג.). אגדה זו בודאי יש לה משמעות עמוקה מעבר לפירוש המילולי על זיהוי מקום קבורת ראשו של עשו אולי השתבשה והשם "עשו" הוחלף על ידי המוסלמים ל"יוסף". נראה שבעת בניית המבנה המקורי לא היתה מסורת זו מקובלת על אלו שקבעו רק שישה ציוני קבר בתוכו- שלושה לאבות ושלושה לאמהות. לכן ציון הקבר ליוסף ו"מסגד יוסף" בו אנו נמצאים אינם מופיעים אלא בתוספת המאוחרת למבנה.
לפני שנצא מאולם זה, נשים לב בקיר הצפוני לבליטות ולנסיגות דמויי העמודים ("הפילסטרים"), אלו שייכים לקיר החיצוני של המבנה המקורי בחלקו העליון כפי שראינו כשעמדנו והסתכלנו מהרחבה על הבניין. לפנינו אם כן סימן ברור להיותנו עדיין מחוץ למבנה המקורי, בתוספת שהוצמד אליו. המעבר לבניין המקורי נעשה דרך פשפש קטן שבוודאי לא שמש ככניסה הראשית המקורית לבית. ייתכן ונפרץ פשפש זה בימי הביניים כדי לאפשר מעבר בין המבנה הקדום לבין המבצר שנבנה בסמוך באותם הימים.
כשנכנסים דרך פשפש זה כדאי להסתכל למעלה במעבר, ולהתרשם מעובי הקיר המקורי הבנוי משתי שורות של אבנים גדולות מאד ומילוי שהושם ביניהן. מראה זה של עוצמת הקיר עוזר להבין את פלא קיומו של המבנה בשלמותו יותר מאלפיים שנה.
נכנסים לחדר מוארך המחולק כעת לשניים על ידי מחיצה מעץ. חלקו הצפוני משמש מקום לתפילה וללימוד וחלקו הדרומי מהווה מעבר. העובר במעבר מגלה מימינו את המצבה המיוחסת ליוסף, הוצע שהפתח שדרכו רואים את המצבה היה פעם הפתח המקורי לבית ונסתם בכוונה עם הקמת תוספת זו של "קובור יוסוף". בכל ארבעה קירות הבית, אין מועמד טוב יותר למיקומו של הפתח המקורי. היום מסביב לו רואים את השיש הממלוכי המכסה את האבנים המקוריות מתקופת הבית השני ואולי מטשטש את צורת הפתח המקורי.
נתקדם עד סוף המעבר ולפנינו מחיצה המפרידה בין שני חלקי המבנה. עשרה ימים בשנה מחיצה זו נפתחת למתפללים היהודים ועשרה ימים אחרים למתפללים המוסלמים.
נפנה שמאלה ונכנס לחצר הפנימית המכוסה רובה באוהל הנותן מחסה למטיילים ולמתפללים מהשמש ומהגשם. האוהל הינו המקום המרווח ביותר לתפילה יהודית היום חוץ מהימים בהם מתפללים יהודים באוהל יצחק. לפני הקמת האוהל היתה כאן חצר פתוחה לשמים שהיוותה תזכורת שפעם המבנה כולו היה חצר פתוחה גדולה ללא קירות פנימיים וללא תיקרה. בקצה הצפוני של החצר רואים קיר חיצוני חשוף הבנוי מאבנים גדולות ללא סיתות שוליים. כאן רואים את המפגש בין הרצפה המקורית העשויה מבלטות גדולות מאד לבין הקיר המקורי- שניהם מלפני יותר מאלפיים שנה. כדאי לגשת למדרגות ליד עץ הדקל הגדל בחצר (בפינה הצפון- מערבית), ומשם להתבונן על התקרה הגמלונית הגבוהה של הכנסייה הצלבנית. קל גם להבחין בחצר העמודים ובקירות הפנימיים מהתקופה הממלוכית. בחצר עצמה מורגשת היום במידה מסוימת אווירה של קדושה הודות לריהוט של בית הכנסת שהוכנס לחצר בשנים האחרונות, ובמיוחד הודות לארון הקודש הגדול הבולט בה. אין סמלים קדומים של קדושה בחצר.
משני צידי החצר נמצאים שני חדרים קטנים יותר, ובהם ציוני הקבר של האבות והאמהות. ניגש לחדר המערבי המשמש כמקום תפילה ולימוד ואשר רואים בו את ציוני הקבר של יעקב ולאה, הקירות הפנימיים של החדר הם ממלוכים אך הרצפה והקיר המערבי הצבוע הם מתקופת בית שני. חשוב שהמבקר יבחין בין ציוני הקבר הנראים בביתנים הסגורים בקומה זו הדומים למצבות בבית קברות מודרני, לבין הקברים עצמם הנמצאים למטה במערת הקבורה מתחת למבנה. ציוני הקבר הנוכחים מתוארכים לימי הביניים (כנראה לתקופה הצלבנית). אין אנו יודעים איך נראו ציוני הקבר בשמן הקמת המבנה בתקופת הבית שני אבל מקובל במחקר שמההתחלה ניצבו שש מצבות באותו מקום ובאותו סדר שנמצאות היום. ייתכן והן לבשו צורה ופשטו צורה עד שהצורה הנוכחית התקבלה, ציוני קבר אלו שונים ממצבות בבית קברות מודרני בכך שהציונים אינם נמצאים דווקא מעל למקום הקבורה מקומם נקבע לפי סדר הגיוני שהדמויות המרכזיות בחצר הגדולה יהיו אברהם ושרה ובצד אחד יצוינו יצחק ורבקה ובצד השני (בו אנו נמצאים) יצוינו יעקב ולאה. היורד למטה במערה היה מגלה את מקום קבורתם המדויק.
ספר בראשית מסתיים עם תאור פטירתו של יעקב אבינו במצרים ובקשתו לפני מותו להיקבר כאן במערת המכפלה- "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברו את לאה" (מט: לא). המקרא ממשיך ומספר כי במסע ארוך הובא יעקב לקבורה כאן במערת המכפלה על ידי בניו. ציון הקבר של יעקב מזכיר את רצונו הבסיסי להיקבר בארץ "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מז: כט). לאורך הגלות משאת נפשם של יהודים רבים היתה להדמות ליעקב אבינו ולהיקבר בארץ.
מ"אוהל יעקב" נחצה את החדר ונעבור ל"אהל אברהם". בחדר קטן זה בו נסיים את ביקורנו במבנה שמעל למערת המכפלה (אלא אם כן באנו באחד מעשרה הימים בהם המבנה כולו פתוח לביקור) רואים את ציוני הקבר של אברהם ושרה. בחדר עצמו יש קישוטים ממלוכיים בקירות כולל פסוקים מהקוראן, ויש גם עמודים דקים עם כותרות צלבניות בשתי פינות החדר. הרצפה העשויה מבלטות גדולות שייכת לבנייה המקורית מתקופת בית שני. הקיר מול הפתח מתוארך לתקופה הביזנטית, הוא נבנה כמחיצה כשהנוצרים חילקו את החצר הגדולה והפכו את "אוהל יצחק" שמעבר לקיר לכנסייה.
גם היום הקיר משמש כמחיצה והוא מפריד בין אזור הביקורים של המוסלמים לאזור הביקורים של היהודים. הפתח שבאמצע הקיר המכוסה בווילון דמוי פרוכת נפתח רק בעשרה הימים שהמבנה פתוח ליהודים בלבד, ובעשרה הימים שהמבנה פתוח למוסלמים בלבד. החדר משמש גם הוא לתפילה כפי שמעיד ארון הקודש והציוד של בית הכנסת שבו. במבט ראשון,החדר נראה קטן ולא מכובד במיוחד. אבל, אם נדמיין את החדר הזה לפני הקמת הקירות הפנימיים נבין שאנו כאן עומדים במרכז החצר הגדולה ולידנו ציוני הקבר של הדמויות העיקריות של האתר-אברהם ושרה. עובדה זו קבלה משמעות נוספת כשהתברר שמערת קבורה קדומה נמצאת בדיוק מתחתינו. ייתכן מאוד כי אין זה משהו מיקרי כ אם תכנון מראש שבמרכז הבניין יימצא בדיוק מעל למערת קבורה. מידע זה על מיקומו המדויק של מערת קבורה קדומה מתחת למבנה הוא מהחידושים שהתגלו על ידי המשלחת הרשמית שירדה לקומה התחתונה בשנת תשמ"א (1981). משלחת זו התארגנה אחרי שקבוצה של יהודי חברון פתחה את "הפתח הסתום" באוהל יצחק באמצע אחד הלילות בו נאמרות סליחות. בהתרגשות רבה ירדו למטה במדרגות שהתגלו, התפללו ועשו בדיקה ראשונית במקום. ביקור סודי זה התגלה כבר למחרת לערבים, ואנשי הוואקף האחראים רשמית למבנה, ביקשו לרדת ולבדוק כי הכל תקין ושלא נגרם כל נזק. כך התארגנ בשקט משלחת המורכבת מאנשי הוואקף, אנשי צבא וארכיאולוגים שירדו למטה ובדקו את השטח.
הארכיאולוגים חזר ודיווחו על מערת קבורה הנמצאת למטה בסגנון קבר פיר המוכר מתקופת הברונזה התיכונה ( תקופת האבות). כלי החרס שהצליחו לגלות בזמן הקצר שהיו בפנים כללו שברי כלים מתקופת המלוכה (תקופת הברזל). מתברר כי מיקומה של מערה זו בדיוק מתחת למרכז המבנה, באזור שמתחת לציוני הקבר של אברהם ושרה בו אנו עומדים. גילוי זה בא בעקבות ירידה סודית קדומה יותר של ילדה בת שלוש-עשרה בשם מיכל ארבל. אביה ששירת בכוחות הביטחון היה מעוניין לדעת בתוקף תפקידו על הנמצא בקומה התחתונה. באישון לילה הוא הביא את בתו הרזה "לפתח הפתוח" באוהל יצחק.
הפתח בצורת חור עגול ברצפה בקוטר עשרים ושמונה ס"מ בלבד, נמצא בדיוק מעבר לקיר של החדר בו אנו נמצאים. הילדה מיכל ירדה בחבל והלכה בפרוזדור הנמצא מתחת לאוהל יצחק עד למדרגות שמתחת ל"פתח הסתום". היא גילתה שלוש מצבות מאוחרות בקיר הצפוני של "חדר המצבות" ובאמצעית שבינהן כתובת בערבית מערת קבורה היא לא גילתה. ביקור זה נשמר בסוד כעשר שנים עד שפורסם על ידי משה דיין. למיטב ידיעתנו לא היו מיקרים נוספים של ירידה למערת הקבורה בתקופה האחרונה. הפתח שדרכו רדו המבקרים נסתם בבטון לאחר הביקור של המשלחת הרשמית .ניתן לקוות שבעתיד יווצרו מהתנאים שחוקרים יוכלו שוב לרדת לבדוק ולגלות את ספונו המקום וגם שייפתח לביקורו של הציבור הרחב כפי שהיה נהוג לפני התקופה הממלוכית.
מהתקופה הצלבנית, כשעדיין היה מותר להכנס למערה, יש לנו תיאורים של המבקרים בה. אחד התאורים הוא של הנוסע המפורסם בנימין מטודלה שהגיע בשנת 1170 לחברון. הוא כותב רק על ביקורו במערת המכפלה "אם יבוא יהודי ויתן שכר לשוער,יפתח לו פתח ברזל...וירד אדם למטה במדרגות ונר דולק בידו.. והנה שם ששה קברים.. זה נגד זה ועל קבריהם חתומים אותיות חקוקות באבנים. על קבר אברהם חקוק –"זה אברהם אבינו ע"ה "". מראה זה הוא כנראה הדבר שהרשים את הרמב"ם חמש שנים לפני כן כשהוא ביקר במערת המכפלה. וכך הוא כותב:"ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי שבח לא-ל יתברך על הכל. ושני הימים האלה שהם שישי ותשיעי למרחשוון (ימים שביקר בירושלים ובחברון) נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב תפילה ושמחה בהם ואכילה ושתיה" (הרמב"ם הקדמה למסכת ראש השנה)
ביקור במערת המכפלה
גם היום, כמו בזמן הרמב"ם, למרות שלא נכנסים למערה עצמה, עשוי הביקור בבניין זה להיות חוויה מרגשת, מרגש לחשוב שפרק שלם בתורה, פרק כ"ג בספר בראשית, מוקדש כולו לענייני מערת המכפלה. מהו נושאו העיקרי של הפרק? האם מותה וקבורתה של שרה אמנו או המשא ומתן וקניין המערה? היה אשר יהיה מרגש לחשוב כי התיאור המקראי מתייחס לאזור בו אנו נמצאים ושעליו עומד הבית המרשים הזה. אשר קנה אברהם מאת עפרון החיתי בארבע מאות שקל כסף-"השדה, והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב, לאברהם למקנה לעיני בני חת" (בראשית,כ"ג,יז-יח)
הממבקר כאן זוכה להיות במקום אשר לפי המסופר בתורה הוא המקום הראשון שנקנה בכסף מלא על ידי היהודי הראשון בארץ המובטחת. זהו המקום ,אם כן, המסמל את מימוש ההבטחה על הארץ. חכמינו מאוד שיבחו את אברהם על הצורה בה רכש את החלקה "בוא וראה ענוותנותו של אברהם אבינו.. שלא דיבר עם יושבי הארץ אלא בענווה". הם גם ראו גדולה באברהם ש"לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה ולא קרא תגר". אברהם נשאר איתן באמונתו בהבטחה על הארץ למרות הקשיים הגדולים שהועמדו לפניו,למצוא ארבע אמות לקבור את שרה.
ר' יודן עמד על משמעות המעשה לדורות (בראשית רבה עט:ז) : "שלושה מקומות אין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכן ואלו הן: מערת המכפלה ,בית המקדש ומקום קבורת יוסף.
מערת המכפלה דכתיב:" וישקל אברהם לעפרון את הכסף אשר דיבר באוזני בני חת ארבע מאות שקל כסף מעבר לסחר" (כ"ג,ט"ז) ההתרגשות בעת הביקור במקום מתעצמת ככל שלומדים מקורות אלו על מערת המכפלה ואתרים כדוגמתם- ומפנימים אותם. ברוב ימות השנה מסתיים כאן הביקור במבנה הקדום.
עשרה ימים בשנה ניתן להמשיך את הביקור באוהל יצחק- האולם הגדול בו נמצאים ציוני הקבר של יצחק ורבקה. זהו המקום ששימש בסירוגין ככנסייה וכמסגד מהתקופה הביזנטית ועד ימינו.
ניתן להבחין בו ברצפה המקורית,בתקרה הגבוהה במרכז האולם בקישוט הממלוכי, במיחראב הפונה פחות או יותר למכה ובמינבר המרשים שלידו וכן ב"פתח הפתוח" וב"פתח הסתום" (אם אינו מכוסה בערמות של שטיחים) שהזכרנו כבר בתיאור המבנה. האולם הזה הוא מרשים ולאור העובדה שהוא פתוח להודים רק עשרה ימים בשנה, נוהרים אליו רבים מאוד כשהתפילה בה מתאפשרת. מנהג התפילה ליד קברים מקודשים איננו נזכר במקרא ואף קיימת אזהרה חמורה לא לדרוש אל המתים (דברים יח: יא). בתקופות מאוחרות יותר קיימות עדויות לתפילה ליד קברים מקודשים בכלל וליד מערת המכפלה בפרט. אחד המקורות המפורסמים והקדומים יותר מופיע בתלמוד (סוטה:לד.) ובו מסופר על כלב בן יפונה שפורש והלך ונשתטח על קברי האבות, אמר להן:" אבותיי! בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". דבריי אגדה אלו משקפים מציאות שבה היה מקובל להשתטח על קבריי אבות. בימים בהם מותר להתפלל באוהל יצחק אפשר להגיע ל"מקאם אדם" שנמצא ליד הכניסה הדרומית לאוהל יצחק מאחורי הביתן של מצבת אברהם. אין כאן ציון קבר מרשים נוסף לציון קבר האדם הראשון אלא שקע קטן לציון בגומחה בקיר ממלוכי . אגדה מאוחרת משייכת שקע זה לטביעת כף רגלו של אדם הראשון (!). מקור האגדה ודאי במסורת ישראל בה אדם וחוה קבורים גם הם במערת המכפלה. בבראשית רבה (נח: ד) לדוגמא נאמר כי חברון נקראת "קרית ארבע" משום "שנקברו בה ארבעה צדיקים אבות העולם: אדם הראשון, אברהם, יצחק ויעקב. דבר אחר, שנקברו בה ארבע אימהות: חווה, שרה, רבקה ולאה." למרות מקור זה ומקורות אחרים במדרש המציינים את קבורתם של אדם וחווה במערת המכפלה, אין אלא ששה ציוני קבר לזכרם של האבות והאמהות במבנה הקדום. "מקאם אדם" בא למלא חסר זה. פרשנים וחוקרים מנסים להסביר את הסיבה שלא הונחו ציוני קבר גם לאדם וחווה. הם קודם מראים כי בתורה לא כתוב על מקום קבורתם של אדם וחווה. ייתכן לפי דעתם כי הרעיון העמוק הטמון בדברי חכמים על קבורתם של אדם וחווה עם האבות והאמהות הוא רעיון שנולד אחרי שכבר הונחו ציוני הקבר בבניין. בפולמוס תיאולוגי חריף עם הנוצרים בתקופה הביזנטית ביקשו חז"ל לקשור את אדם וחווה עם אבות ואמהות האומה בחברון. דעה זו באה בניגוד לטענת הנוצרים כי אדם וחווה קשורים למושיע שלהם בכנסיית הקבר בירושלים.
מאוהל יצחק, היציאה מהבניין עוברת ליד מסגד ג'אוליה. מסגד זה נבנה בתקופה הממלוכית ונצמד לחלק מהקיר הצפוני של המבנה הקדום, בחלק החשוף של הקיר הצפוני אליו לא נוכל להגיע בצאתנו מהבניין, נמצאת אבן באורך שבעה מטר. היא האבן הגדולה ביותר של המבנה הקדום.
אחרי שעוברים את מסגד ג'אוליה פונים שמאלה ויוצאים מהבניין. זהו המקום אליו נכנסו הרב גורן וצה"ל בהתרגשות רבה במהלך מלחמת ששת הימים. יורדים בגרם מדרגות ומשמאלנו אי אפשר שלא להתפעל מהקיר המקורי של המבנה מתקופת בית שני. אבני קיר התמך עם סיתות השוליים בחלק התחתון של הקיר גדולות מאד ושוב מתרשמים מהדיוק בהנחתן אחת על השנייה. מעליהן מתרוממים ה"פילסטרים". בסוף הירידה במדרגות נמצא שער מהתקופה הממלוכית. כניסה זו היתה סגורה ליהודים במשך שבע מאות שנה. בצד השני של הבית היה שער דומה ומדרגות דומות שהותר ליהודים להכנס ולעלות למדרגה השביעית להתפלל.
בימים המיוחדים שניתן לבקר באוהל יצחק, קיימת אפשרות להכנס גם לקבר אבנר בן נר הנמצא קרוב מאד מצד ימין בהמשך הדרך. המסורת על קבורתו של אבנר בן נר בחברון היא מקראית (שמואל ב, ג: לד) אבל זיהוי קברו כאן ליד מערת המכפלה ידוע רק מימי הביניים.
לסיום סיורנו בחברון, ניסע לביקור בקרית ארבע. בנסיעה זו אנו עוברים את השכונה הוותיקה "חרת אל –חראם" הקיימת מאות שנים- ועוברת שיקום בזמן האחרון. עולים מנחל חברון ומטפסים בגבעה המכונה ג'בל ג'עברה שלרגליה נמצא האתר מערת המכפלה ממנו באנו. מוחמד עלי ג'עברי שכיהן כראש העיר חברון במשך תקופה ארוכה במאה העשרים, התגורר במורדות גבעה זו, ושם הוא נקבר. הוא ניהל את העיר ביד חזקה. אחרי מלחמת ששת הימים הוא ישב עם שר הביטחון משה דיין וסיכם את התקנון החדש לביקורים במערת המכפלה.
קרית ארבע מתגלית לנו מצד ימין מעבר לוואדי. לרגלי הקריה רואים את המקום בו התנהל הקרב בליל שבת בשנת תשס"ד (2004) בין מחבלים לבין הצבא וכיתת הכוננות של הקריה. הקרב נמשך שעות ארוכות ובמהלכה נפלו עשרה מכוחותינו כולל המח"ט הנערץ דרור וויינברג. במשך העליה מצד שמאל עוברים ליד בית גדול על אם הדרך ("בית השלום" או "בית המריבה") שבו התגוררו יהודים כשנה ופונו ממנו עד שמעמדו המשפטי יוכרע.
הכביש ממשיך לכיוון האתר "אלוני ממרא" (רמת אל חליל) אך עלינו לפנות ימינה ולהכנס דרך השער לקרית ארבע. שער זה היה פעם השער הראשי של הקריה עד לסלילת הכביש העוקף וחלוקת העיר על פי הסכם חברון.
קרית ארבע הוקמה על ידי ממשלת ישראל בשנת תשל"א (1971) והיום מתגוררים בה כשבעת אלפים יהודים.
חידוש הישוב היהודי בחברון בא בעקבות מלחמת ששת הימים. במלחמה עצמה נכנעה העיר ללא קרב. מיד עם סיומה זרם המון בית ישראל לביקורים בעיר האבות בכלל ובמערת המכפלה בפרט. כעבור עשרה חודשים, לקראת חג הפסח בשנת תשכ"ח (1968), התגבשה קבוצה ששמה לה כמטרה לחדש את היישוב היהודי בחברון. הם שכרו את מלון פארק במבואות העיר וערכו שם את סדר פסח. בחול המועד הודיעו על כוונתם לא רק להתארח בעיר כי אם להישאר ולהקים מחדש את הישוב היהודי הוותיק בעיר האבות. הם שהו מספר שבועות במלון בזמן שהממשלה והעם כולו דנו בשאלת המהלך שננקט. כוחות הביטחון אז העבירו את מתנחלי חברון לאגף בבניין הממשל, שם התגוררו בתנאים צפופים וקשים כשנתיים עד להקמת קרית ארבע.
גבעה זו נבחרה להתיישבות יהודית בגלל היותה היא וסביבתה פנויות מאדם באותם הימים וכן בגלל קרבתה אל מערת המכפלה. שרי המשלה ראו בעיניהם הקמת "חברון עילית" כשכונה יהודית נפרדת דוגמת "נצרת עילית" בגליל. השכונה קמה כשכונה מעורבת- דתיים וחילוניים- ומנתה מעל מאה משפחות. במשך השנים היא קלטה עולים חדשים מארצות שונות כמו רוסיה ואתיופיה וכן וותיקים ממקומות שונים בארץ. השכונה נשארה בעיקר שכונת מגורים ובה מוסדות חינוך גדולים, נפתחו גם בתי מלאכה זעירים ואזור מסחרי קטן המשרת את הציבור. בנסיעתנו מהשער נפנה שמאלה ליד בניין המועצה המקומית. בתוכו הוקם מוזיאון ארכיאולוגי ובו תערוכה של ממצאים מאד מעניינים שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות בחברון וסביבתה. במקום שמור, נמצאים במוזיאון גם הכלים מתקופת המקרא שהתגלו במערת המכפלה בעת הביקור הרשמי שם.
מבניין המועצה ממשיכים בנסיעה לשכונת "רמת ממרא". היא נקראת גם על שם האתר "אלוני ממרא" (רמת אל חליל) הנמצא בקרבת מקום אך בשטח שנמסר לרשות הפלשתינית. שכונה זו שנבנתה בשלב מאוחר יותר כוללת אזור של בניה פרטית ("בנה ביתך"). היא נקראת בפי רבים "גבעת החרסינה" על שם אהרון חרסינה ז"ל שבחר בגבעות אלו להתיישבות יהודית בתוקף תפקידו כקצין בצה"ל. משכונת רמת ממרא פונים ימינה ליציאה מחברון, וכאן אנו מסיימים את ביקורינו בעיר האבות.
עברנו כברת דרך מהביקור בתל חברון מתקופת האבות ועד לביקור ביישוב היהודי המתחדש בתקופה האחרונה. עקבנו אחר קרוב לארבעת אלפים שנה בתולדות עם ישראל הקשורות לנופי העיר הזאת. וכן ראינו כי מצבה של חברון היום כעיר מחולקת, באופן זמני, סבוך ומורכב. אופי העיר ייקבע בשנים הבאות לפי ההתפתחויות בשטח ועל פי ההתקדמות בזירה הפוליטית לקראת הסדר הקבע. יש לקוות כי יחד עם אחותה העיר ירושלים תזכה חברון לימים טובים יותר של שגשוג ופריחה, אחדות ושלום.
