לזכור את אהוד- לזכרו של אהוד נצר

בבוקר אחד בשנת 1972 התייצבתי עם הטנדר של בית ספר שדה כפר עציון בפתח בית אבן יפה עם גג רעפים אדום, במושבה היוונית בירושלים. באותם ימים שכן בו משרד האדריכלים מנדל את מנצ'ל. אספתי את אהוד מנצ'ל, לימים – נצר, לסיור היכרות ראשוני בהרודיון.

אהוד עמד אז להיפרד משותפו למשרד, האדריכל סעדיה מנדל, ולפתוח בקריירה ארוכה ומפוארת, שבה - במקום לתכנן בניינים הוא יחשוף את שרידי בנייניו של המלך הורדוס ויקים אותם לתחייה.

כך גם החל שיתוף הפעולה המבורך בין בית ספר שדה שלנו לאהוד נצר בחפירות הרודיון, ובמיוחד בחשיפת מחילות המסתור של המורדים שנחצבו בבטן ההר. בעבורי, מדריך צעיר שטרם מלאו לו 25 שנים, היה זה אירוע מכונן. הבטתי אז בהערצה עצומה באהוד ובהליכותיו. לימים השתתפתי בחפירותיו, הייתי תלמידו באוניברסיטה, אירחתי אותו בחפירותיי ובכנסים שניהלתי, ערכנו יחד ספר על בתי כנסת ולאחרונה אף מסרנו לפרסום מאמר משותף על מקוואות הרודיון;

ברבות השנים נקשרו גם קשרי ידידות חמים בין משפחותינו, אך תמיד ליוותה אותי דמותו של אהוד מאז אותה היכרות ראשונה, גבר רזה ויפה תואר הנושא תרמיל של אדריכלים, עומד זקוף מול שרידי מבצרו-ארמונו של הורדוס ובידיו בלוק שרטוטים, שבו הוא משרבט ביד קלה ובוטחת קווים ומעגלים, ותוך כדי כך פורש בפנינו את תפיסתו האדריכלית על עקרונות התכנון של המכלול האדיר של הרודיון רבתי, אשר ישמש מעתה ואילך, לאורך קרוב לארבעים שנה, זירת פעילותו המדעית העיקרית. ממנה יגיח לשנות עבודה ארוכות ביריחו ובמצדה, בקיסריה ובציפורי, אך תמיד ישוב אליה לחשוף עוד ועוד, ולא ישקוט ולא ינוח עד שיעלה בידו לחשוף את קברו של המלך.

ואז יסתער בכוחות מחודשים, שכן עוד רבה העבודה, וייחשפו המדרגות המונומנטאליות והתיאטרון וחדר הכס על ציוריו הנפלאים... וכבר הוא נתון בעיצומן של ההכנות הקדחתניות לתערוכה מיוחדת על הורדוס שתיפתח במוזיאון ישראל ובה מבחר מתגליותיו הנפלאות.

ודווקא אז, ברגע של הפוגה והתייעצות, אהוד ימעד וייפול בתיאטרון, הצר מלהכיל את קהל תלמידיו, חבריו ומעריציו, שנותרו המומים וכואבים ומתקשים לקלוט את האסון הנורא. והתערוכה לכבודו של הורדוס, יש לשער, כבר תישא את שמם וזכרם של השניים שקשה להפריד ביניהם: המלך-הבנאי בן האלפיים, והארכיאולוג-האדריכל בן ימינו שברוחו ובמו ידיו ידע להקימו לתחייה.

כתב: דוד עמית