דוד, הצעיר בשנים אך המבוגר באופיו, שימש כבר כמנהל בית ספר שדה, וכך כתב לי: "תפקידך יהיה מורה דרך... אני שולח לך בזאת את כל החומר המודפס אשר יצא על ידינו..." ומאז, עברו למעלה מארבעים שנה בהן לא פסק דוד לשלוח לי חומר ולהעשיר במחקריו את עבודתו- עבודתנו- בבית ספר שדה.
דברי פרידה בלוויה של דוד עמית ז"ל
כפר עציון י"ג בניסן תשע"ג
זכיתי.
בדיוק לפני שבועיים, ביום ראשון כ"ח באדר, זכיתי לבקר בבית משפחת עמית, וזכיתי להיפרד מדוד, והעיקר להגיד לו תודה.
למעלה מארבעים שנה עבדנו יחד ורבה הייתה תרומתו לי ולבית ספר שדה, ורציתי לומר תודה.
בדחילו וברחימו דפקתי בדלת, וחנה קיבלה אותי יפה, וביקשתי לשוחח עם דוד- אם המצב מאפשר. וחנה נכנסה ושאלה את דוד, וחזרה לשמחתי עם תשובה חיובית. ולאחר בדיקה נוספת, חנה הזמינה אותי להיכנס. ודוד שכב, כבר לא היה לו כוח לקום, הגוף בגד בו, אך הרוח הייתה איתנה, והצלילות מלאה. היה לו קשה לדבר אך להקשיב ולהגיב במילים ספורות הצליח- ואמרתי לו תודה. .ודה על כל מה שהעניק לי מהיום הראשון שהגעתי לבית ספר שדה.
הזכרתי לו את מכתבו הראשון ששלח לי באייר תש"ל.
דוד, הצעיר בשנים אך המבוגר באופיו, שימש כבר כמנהל בית ספר שדה, וכך כתב לי: "תפקידך יהיה מורה דרך... אני שולח לך בזאת את כל החומר המודפס אשר יצא על ידינו..." ומאז, עברו למעלה מארבעים שנה בהן לא פסק דוד לשלוח לי חומר ולהעשיר במחקריו את עבודתו- עבודתנו- בבית ספר שדה.
היית בשבילי "החמצן של בית ספר שדה" סיפרתי לדוד, ובאתי להגיד תודה על החידושים שהחיו כל פעם את רוח בית ספר שדה. ודוד חייך חיוך גדול וחזר בסיפוק על הביטוי "החמצן של בית ספר שדה".
רבים היו התחומים בהם דוד העשיר את הדרכתנו, והר חברון הוא מעניין יותר ומשמעותי יותר בזכות תגליותיו. הודיתי לו על מחקריו וגילוייו בנושאים כגון פרשת הל"ה ואיתור מקום גבעת הקרב, אמות המים, מערות מסתור ומערות מפלט מימי בר כוכבא, מקוואות ובתי כנסת קדומים. הזכרתי לו את גילוי מקווה הטהרה בחורבת הילל שבכניסה ליישוב בת עין בימים אלה של חג הפסח לפני עשרים וחמש שנה. בכך התגלתה עדות לקיומה של נקודה יהודית נוספת מתקופת בית שני בלב גוש עציון. וכן על חווית גילוי המנורה בתל מעון- מנורה המוצגת היום במקום בולט במוזיאון ישראל ונחשבת למנורה התלת-מימדית החשובה ביותר שהתגלתה בבתי כנסת קדומים. וכך שם דוד על המפה עוד יישוב יהודי בהר חברון שעל קיומו לא ידענו עד אז.
כעבור מספר שנים, ביקשתי מדוד להדריך קבוצת מטיילים שלי במעון, והוא סיפר על השתלשלות החפירה, והראה את הממצאים בשטח וסיפר על המנורה, ואז קראתי אני קטע מפיוט של הפייטן הארץ-ישראלי הקדום יניי שהתפרסם קצת לפני כן בספרה של שולמית אליצור "שירה על פרשה". הפיוט פותח בהשוואה בין נרות אדום המסמלים את השלטון הנוצרי-הביזנטי שבוערים וגדלים לעומת נרות עציון הדועכים וכבים:
"נרות אדום אמצו ורבו נרות ציון בולעו וחרבו
נרות אדום גברו ולהבו נרות ציון דעכו וכבו..."
ובסוף הפיוט מתפלל יניי שישובו ויאירו נרות ציון.
דוד התפעל מהפיוט וישר ביקש העתק- כי דוד שהיה הפוסק האחרון של בית ספר שדה שנושא התרבות החומרית, היה דומה לסולם בחלום יעקוב- מצד אחד "מוצב ארצה"- איש הריאליה, ומצד שני "ראשו מגיע השמיימה"- איש הרוח שהמנורה עם כל הסמליות שבה היו קרובים לליבו.
בראיון עם דוד לכבוד ארבעים שנה להקמת בית ספר שדה, סיפר דוד על זה שהוא ממשיך בדיאלוג עם יהושע כהן ז"ל גם לאחר מותו, וכן בטוחני אני שאמשיך בדיאלוג עם דוד גם לאחר שנטמין אותו כאן בגוש עציון שבהר חברון- בו השאיר דוד את חותמו במחקריו ובחידושיו.
יצאתי מחדרו של דוד לאחר פרידה נרגשת מלא הערכה לרוחו האיתנה. חשתי שזכיתי להיפרד כראוי מחבר של למעלה מארבעים שנה. הייתי אסיר תודה שזכיתי להגיד תודה.
בהזדמנות זו ברצוני להביע בשמי ובשם בית ספר שדה את תנחומי לחנה, לילדים ולכל המשפחה.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
אריה רוטנברג
דברים בערב זכרון ליהושע (כ"ג בתשרי תשמ"ג- 26.10.86)
רחל מסיימת את שירה "מנגד" במילים:
"אישונבו לו על ארץ רבה".
איש ויהושע לו על ארץ רבה.
יהושע של כולם ושל כל אחד לחוד.
הרבה יכול אני לספר על יהושע. זכיתי לחוויה רוחנית מתמשכת במחיצתו, בשנים בהן עבדנו יחדיו. במגע עמו הייתה תחושה של משק כנפי ההסטוריה:
לח"י, שדה בוקר, בן גוריון, מצדה, עבדת, גשו ורשה...
ניסיתע לתעד לעצמי את החוויות שחוויתי במחיצתו, את המכתבים הרכים, את הזכרונות.
החברים מספרים על המעיל המרופט וכובע הצמר. אני הכרתי את יהושע גם בגטקס...
יש לי המון סיפורים, אך אינני יכול עדין לצייר את התמונה. אולי רק כתם צבע פה, קו מכחול שם...
לפיכך, לא על יהושע אדבר, אלא על עצמי. ובמידת מה על הדור שלי.
נולדתי בתש"ח, עם המדינה. עמידתנו ברשות עצמנו חלה סמוך למלחמת ששת הימים.
מלחמה זו הייתה פרשת דרכים ונקודת זינוק.
עמדנו בפני הכרעה בין שתי דרכים:
האחת- שקיעה באופוריה ובשלווה המדומה שבאה בעקבות המלחמה והנצחון.
"וישמן ישורון"... האחרת: 'לכתך אחרי במדבר'...
פריצה אל אתגרים חדשים.
יהושע הוא שלקחני וגרם לי שאכריע כפי שהכרעתי.
אם להגדיר את עצמי אז, ואת הצעיר הישראלי המצוי בן דורי, בראשית שנות ה-20 של חייו הייתי מגדירו כדו מימדי.
בחור טוב. "בסדר!" אחריות, מסירות בעבודה, נתינה.
שירות קרבי, רעות, אהבת הארץ- אלו מאפיינים אותו.
"לאורכה ולרחבה"- דו מימדיות.
זה הרבה אך חסר משהו. מי שמצוי בתצלומי אוויר מכיר את המכשיר הנקרא סטריאוסקופ.
בעזרתו רואים גם את מימד העומק בתצלומים.
יהושע היה הסטריאוסקופ. הוא העניק לי את מימד העומק. אחרי שמתרגלים לעיין בתצלומי האוויר, רוכשים את המימד הזה.
את "הראיה הסטריאוסקופית". גם ללא המכשיר עד שנדמה שזה חוש טבעי מלידה.
כשאני מתבונן על עצמי ואל תוכי היום נוח לי לחשוב כי כך הייתי מאז ומתמיד.
אך בהתבוננות כנה יותר אני מיד מגלה את טביעות האצבעות של יהושע.
יש קטע, מתוך רשימה של שלמה שבא, שאני מאוד אוהב לקרוא כשאני הולך בדרך האבות על הרכס של בני דניאל, בקו פרשת המים הראשי של ארץ ישראל.
"עומד אני על קו פרשת המים..."
אני הייתי נתון בשפלה ארץ נינוחה, דו מימדית.
יהושע לקח אותי אל הפסגות והרכסים ואל צוקי המדבר. כאן רכשתי את מימד העומק.
מי שמתבונן מראש צוק אל מעמקי הקניון, מי שמעפיל לפסגת ההר וקו האופק הולך ומתרחק לגביו עוד ועוד, יותר ויותר, רוכש את מימד העומק. יהושע שאף שוב ושוב אל קווי אופק חדשים בחזונו- שותתו עיניו וחפשו רכסים חדשים, כשאנחנו עדיין שרכנו רגלינו במעלה המתיש של הרכס הקודם. התחלתי את דבריי בציטוט מתוך השיר על נבו. נבו הוא סמל, ראש הפסגה שממנה רואים ארץ ומלאה. "איש ונבו לו על ארץ רבה". יהושע העלה אותנו הרחק וגבוה אל ראש הפסגה.
ולוואי שנהיה ראויים לדמותו ולזכרו ונשכיל להתמיד ולהשאר בה מבלי "לאבד גובה".
דוד עמית
