ראשיתו של הנחל במרומי ההר באזור בריכות שלמה. בתחילתו הוא קרוי ע"ש הכפר ארטס הסמוך לבריכות שלמה, ומהכפר מזרחה, עד קרבת מבצר הרודיון, שמו "ואדי טאוחין" (נחל הטחנות), ע"ש טחנות קמח שהונעו בעבר בכח מימיו. בקטע זה מלווה אותו מצפון אמת המים העתיקה המוליכה אל ההרודיון.
למרגלות רכס ההרודיון מתחיל הקטע הקניוני של נחל תקוע, שאורכו כ-7 ק"מ. אחריו נמשך הנחל בכוון דרום מזרח, מחליף שמותיו פעמים אחדות ומגיע לקרבת מצוק ההעתקים בשם "ואדי מורבעת", שנתפרסם בממצאי מערותיו. ולבסוף, בקטעו האחרון שבו הוא מכונה נחל דרגה (דרג'ה) חותר הוא בתוך הצוקים הנישאים, תוך יצירת מפלים וגבים נפלאים, ונשפך אל ים המלח מדרום למצפה שלם.
הקניונים בנחל תקוע נוצרו ע"י חתירת הנחל בתוך קמר בני נעים – אחד מן הקמרים היוצרים את נוף המדרגות במדבר יהודה. בחתירתו העמיק הנחל וחשף שכבות גיר קשה. שכבות אלו, במיוחד שכבות ה"מלכה" (אלו הן שכבות דוגמת אלה המצויות במערת צדקיהו ומאבניהן בנוי גם הכותל המערבי), הן שיוצרות את הנוף הקניוני. במצוקים התלולים אשר משני עברי הנחל מצויים כוכים ומערות לרב. אלו הן תוצאות תהליכי המסת- הסלעים, אשר אירעו כאשר תנאי אקלים שונים מהיום שררו באזור, בתקופות גשומות ומבורכות מים.
במערות הללו הייתה ראשיתו של האדם באזור. נמצאו כאן שרידי תרבויות פריהיסטוריות החל מתקופת הפליאולית התחתונה. ראויה לציון מיוחד "התרבות הטחונית" המהווה שלב מעבר בין תקופת המיסולית (תק' האבן התיכונה) לבין תק' הניאולית (תק' האבן החדשה). תרבות זו אשר נתגלתה לראשונה בסביבה זו נקראת על שמו של ואדי טואחין.
דורות רבים חלפו עד אשר חזר האדם לשכון במערות אשר בנחל. במחצית הראשונה של המאה הרביעית הגיעו לכאן ראשוני הנזירים בהנהגתו של חריטון- מייסד תנועת הנזירות במדבר יהודה- אשר זמן קצר קודם לכן הקים את מנזרו הראשון בעין פארה, הסמוך לענתות.
חריטון הקים כאן מנזר בשם "סוקה", אשר היה מרכז לנזירים הרבים ששכנו בכוכים ובמערות שבמצוקים משני צידי הנחל. תק' פריחתו של המנזר נמשכה עד ראשית המאה השביעית. בשנת 614 לספירה כבשו הפרסים את ארץ ישראל והמיטו שואה על תנועת הנזירות; המנזרים הוחרבו ויושביהם נטבחו באכזריות. אין בידינו ידיעות ברורות אימתי חזרו הנזירים לשכון בנחל. אך בכתבי עולי רגל מהמאה הי"ב נזכר המנזר בהקשר למסורת על מותו וקבורתו של חריטון, ומשתמע מדבריהם, אם כי לא בודאות, כי המנזר היה פעיל גם בזמנם.
שרידי המנזר ניכרים בשטח (מסומנים במפה בשם ח' חריטון) אך כמעט שלא נחקרו עדיין. אפשר להבחין בשרידי חדרים וקירות של מבנים שהיו בנויים במיפלסים אחדים, בבורות ובברכות מים מטוייחים. בולט במיוחד וניכר למרחוק שריד בניין, הנראה כמגדל הגנה, אשר נשתמר לגובה כ-6 מ'.
מדרום-מערב לחורבות המנזר, באפיק גיא היורד ממערב, שמורה להפליא בריכת המים עתיקה הנקראת בפי הבדואים "ביר אל עוניזיה" (בור עיזים). בריכה גדולה זו הבנויה אבני גזית, הייתה כנראה מאגר המים הראשי של המנזר, והיום היא משמשת את עדרי הצאן של הבדואים.מימיה נאספים מהערוץ היורד לגיא בעזרת מערכת מורכבת: סכר לרוחב הערוץ עוצר את המים ומטה אותם לתעלה חצובה. זו מגיעה לבור שקיעה וממנו עוברים המים אל הבריכה. על גג הבריכה מצויים רהטי אבן להשקיית הצאן.
מלבד בריכת המים הגדולה ובורות המים החצובים בשטח, ישנם בסביבה שני מעיינות זעירים. האחד, עין נטוף (המעין המטפטף)הסמוך למערה מדרומה. השני, שאינו מסומן במפה ומוכר פחות- נובע מעל שפת המצוק אשר בו המערה, על יד השביל המוליך לתקוע.
הצומח
הצומח בנחל תקוע ובסביבתו נכלל בתחום בתות הספר, אשר בגבול החבל הים תיכוני. באזור זה בו כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 300-400 מ"מ, העצים נדירים ושיא הצומח מורכב, איפוא, מבני שיח. מלבד גורם האקלים, הקובע את נופו הכללי של הצומח באזור, ישנם גורמים נוספים המשפיעים על הרכב חברות הצומח השונות. ראשית גורם הקרקע:
הרמה מעל המצוקים משני צידי הנחל ותחילת המורדות אליו בנויים גיר רך קירטוני (תצורת מנוחה) מגיל הסנון. משק המים בו רע ולכן נמצאים בו צמחים מדבריים כמו לענת המדבר, נואית קוצנית, שבר לבן ועוד. צמחים אחרים, האפיניים לבתי גידול אלה, הם שברק קוצני, לשון הפר הסמורה, מרוה ריחנית, שלהבית קצרת שינים. עם הירידה לתוך הנחל, משתנה הרכב המסלע.מדרגות הסלע ומצוקי הנחל בנויים גיר קשה (תצורת בענה) מגיל הטורון. יחד עם השינוי הבולט בנוף הדומם, משתנות גם חברות הצומח. משק המים כאן טוב יחסית, מכיוון שמי הגשמים מחלחלים ונקווים בסדקים ובחריצים שבין הסלעים. משום כך נמצא כאן צמחי בתה ים- תיכוניים כמו סירה קוצנית וקורנית מקורקפת ואפילו נציגים בודדים של הגריגה והחורש כגון קידה שעירה, אשחר א"י ואספרג החורש. עמהם יגדלו כאן צמחים ה"מחבבים" את דרגשי הסלע: עירית גדולה ולוף ארצישראלי.
גורם נוסף הוא המפנה:
השפעתו מורגשת היטב בקטעים בהם זורם הנחל ממערב למזרח. בקטעים אלו נבחין במפנה הדרומי, החשוף לשמש, בצמחים מידבריים אשר אינם מופיעים בדרך כלל במפנה הצפוני. בקטעי הנחל אשר כוננם צפון-דרום, כמו בקטע בו נמצאת מערת חריטון, המפנים - אשר פונים למערב ולמזרח – דומים יותר זה לזה. בסלעים החשופים פחות לשמש גדלים "צמחי סלעים" אפיניים כגון: כתלה חריפה, מציץ סורי, שכרון זהוב, צמרנית הסלעים, בלוטת הסלעים, וצורית גבוהה. בסדקי הסלעים, מקומות אשר בהם רב הצל ומשק המים מתאים, נבחין לעיתים בשרך דנדנה רפואית. שרך וסף - שערות שולמית – גדל רק בבורות לחים ובמעיינות המטפטפים. השרכרך הריחני לעומתם, עמיד יותר ליובש ומופיע גם במפנים דרומיים.
גורם שלישי, מלאכותי, אשר השפעתו רבה באזורנו ומאפילה לעיתים על השפעתם של הגורמים הטבעיים שצוינו לעיל, הוא הרעייה: הגבעות משני צידי הנחל ואף המורדות אליו, למרות תלילותם, משמשים כשטחי מרעה לעדרי הבדואים משבט התעמרה. השפעת הרעייה מורגשת היטב בצומח, הן בנופו והן בהרכבו. בגורם זה נמצא גם ההסבר לתפוצתם הרבה יחסית של חצב מצוי ועירית גדולה, שאינם נאכלים כמעט ע"י הצאן. מהסתיו עד האביב פורחים בנחל ובסביבתו פרחי בצל ופקעת (גיאופיטים) רבים – כל מין בעונתו. ביניהם כמה האופיניים לבתות הספר. נציין כאן שניים מהם:
סתוונית טוביה: נתגלתה כמין חדש למדע, לפני כשלושים שנה, עת נאספה ע"י טוביה קושניר ז"ל, בקרבת הר הורדוס הסמוך לנחל.
אירוס הגלבוע: צמח נדיר זה כונה באזורנו עד כה בשם "אירוס שחום" והוגדר רק לאחרונה כאירוס הגלבוע (ראה מ. אבשי, הסוג אירוס בא"י, טבע וארץ י"ז תשל"ה, ע' 115). אירוס זה נמנה על בני קבוצת "אונקוציקלוס" שהם מן היפים וההדורים בעולם הפרחים. אף אותו גילה באזורנו טוביה קושניר ז"ל, לפני כשלושים שנה. בשנת תשל"ג חזרו ונתגלו פרטים אחדים ממנו במצוקי הנחל.
לאחרונה נתגלה גם ריכוז גדול של פרחי חלמונית גדולה בואדי טאוחין. פרחים צהובים אלה, הפורחים בסוף הסתיו, היו מוכרים בעבר רק בצפון הארץ ובהרי יהודה, אך בשנים האחרונות התברר כי גדלים הם גם בבתות הספר ובכיסי הקרקע שבסלעי הר הנגב הצפוני והמרכזי.
החי
מבחינה זואולוגית, כמו מבחינה בוטנית, מהווה נחל תקוע "שטח מפגש" של מינים ים תיכוניים עם מינים ערבתיים ומדבריים. ממחלקת העופות נוכל לראות בנחל פרטים רבים של חגלה אשר תפוצתה היא ים תיכונית בעיקרה (אם כי יורדת גם מזרחה מכאן) ועמה נראה כאן כבר את הקורא אשר עיקר תפוצתו מזרחה מכאן. עופות מדבריים אחרים השכיחים בנחל הם שחור הזנב ועפרוני המדבר (אשר בסמוך לו יראה לעיתים גם העפרוני המצוייץ, הים תיכוני)
חדירה מדברית מיוחדת במינה בנחל, ונדירה מאד, היא הופעתה של טריסטרמית אשר תפוצתה מוגבלת כמעט רק לאזור ים המלח.
בנוסף לאלו נוכל לצפות בנחל ובמצוקיו בעופות: בז מצוי (מקנן במצוקים), כוס, עורב שחור, מינים אחדים של סלעית וכמובן יוני סלע הנפוצות מאד בכל נחלי המדבר.
גם בעולם הזוחלים אנו מוצאים מפגש מעניין בין נציגי המדבר לנציגי האזור הים תיכוני.
ממשפחת הלטאות, לדוגמא, נפגשת כאן עינחש (לטאת עין הנחש) הים תיכונית עם מחליפתה בת המדבר- המדברית העינונית.
מן הנחשים יוזכרו נחש המטבעות המצוי שעיקר תפוצתו במרכז הארץ ובצפונה, ונחש האוכפים המצוי, הנחשב למין מדברי. (שניהם אינם ארסיים...).
היונקים פעילי היום נדירים למדי בנחל ובסביבתו, כנראה בשל הפגיעה בהם מצד הבדואים הרועים כאן את עדרי צאנם. ובכל זאת, במעט מזל, ניתן לראות לעיתים שועל או ארנבת.
נדיר עוד יותר, אך מצוי בנחל הוא שפן הסלעים. מטייל בר מזל יוכל להבחין, במדרון התלול והמסולע, בחבורת שפנים שיצאה ממחילותיה שבנקיקי הסלע. מהיונקים הליליים נזכיר את הדורבן, אשר קוציו השחורים-לבנים מוזרים פה ושם בשבילים, ואת הקוצן המצוי- עכבר אשר פתחי מחילותיו ניתנים לאיתור במדרונות הסלעיים, לפי סימן ההכר שלהם: ריכוזים גדולים של קונכיות לבנות שנותרו מהחלזונות, המהווים עבורו מקום חשוב למזון ולמים.
מערת החריטון (מערת אל מעצה)
מערת חריטון היא אחת המערות הגדולות ביותר בארץ. זו מערה קארסטית שנוצרה כתוצאה של המסת הגיר. היא נמצאת בגדה המערבית של נחל תקוע, כחצי ק"מ מדרום לחורבות המנזר. פתחה קל לאיתור בזכות שני גושי סלעים מרובעים, המכונים "לוחות הברית", אשר ניצבים לפניו.
במאה הי"ב, כאשר הנזירים חזרו לשכון במנזר ובמערות שסביבו (ראה לעיל), זוהתה המערה בטעות כ"מערת עדולם",בה נחבא דוד בברחו מפני שאול (שמואל א', כ"ב).
פרשה אחרת, בה אכן שימשה המערה כמקום מקלט, התרחשה באותם ימים. בשנת 1139, עת כח צלבני גדול אשר חנה בסמוך לתקוע עבר לגלעד, פשט גדוד בדואים על העיר תקוע שהייתה ישוב צלבני חשוב. תושבי העיר, חסרי המגן, נמלטו אל מערת חריטון ומצאו בה מסתור מפני הפושטים. כח צלבני אשר יצא מירושלים להגנת תקוע, ניגף לפני הבדואים בקרב שהתחולל בין תקוע לחברון.
המערה נחקרה בשנת 1853 ע"י טובלר. בתאורו הוא מספר בין השאר על חלקי ארונות מתים, תעלת מים ובריכה בעומק המערה. כתובות רבות (ביוונית, בערבית ובעברית...) וקטעי חציבה במעברים. בשנת 1873 ביקרה במקום משלחת הקרן הבריטית לחקירת א"י בראשות קונרד ודרייק ושרטטה מפה ראשונה של המערה. מפה זו מצטיינת אמנם בדיוקה, אך מכילה קטע קטן בלבד מן המערה.
92 שנה לאחר מכן, בשנת 1965, בקרה במקום משלחת גרמנית בראשות סטרובל, אשר חקרה את המערה ושרטטה מפה חדשה (מחקרה פורסם ב-ZDPV 1967). תאור המערה בהיר ומפורט, אך המפה אינה מדויקת ויש בה שגיאה חמורה בכוון.
בשנת תשכ"ט (1969) החלה קבוצת מתנדבים חברי "החברה להגנת הטבע" מירושלים, ובראשם גדעון מן, בפעולת מיפוי מחודש ומקיף של המערה. העבודה נמשכה כשעתיים ובסיומה שורטטה מפה מדויקת ומפורטת הכוללת את כל המחילות והאולמות הניתנים למעבר אדם.
התברר כי המערה גדולה ומורכבת פי כמה מאשר שיערו החוקרים הקודמים והמסיירים בה.
להמחשת גודלה של המערה הרי צרור מספרים:
עומק המערה (כלומר,המרחק מפתחה עד לנקודה הרחוקה ביותר ממנה):כ- 400 מ'.
אורך כולל של כל המחילות: כ-4 ק"מ.
מספר האולמות והחדרים: 55.
במערה קיימים 4 מפלסים. הפרשי הגובה ביניהם אינם אחידים ומגיעים עד 3 מ' בין קומה ראשונה לקומה שניה. עד 7 מ' בין קומה ב' לקומה ג' ועד 12 מ' בין קומה ג' לקומה ד'.
מטרת העבודה הייתה כאמור, מיפוי המערה ולא חקירתה.
עתה, כשהושגה מטרה זו וקיימת מפה מפורטת של המערה, יש לקוות כי יחד עם השימוש שיעשו בה המטיילים והסיירים, תנוצל המפה ע"י אנשי מדע ככלי עזר לחקירה יסודית של המערה: הגאולוגיה שלה, שרידי העבר שבה, בעלי החיים השוכנים בה ועוד.
