"עלינו לפרוע חוב לאומי לנופלים במערכות הגוש, למשפחותיהם ולרעיהם בקרב. לחנך נוער על ברכי המעש החלוצי- התישבותי ופרשיות הגבורה בגוש עציון."
דברים אלה לא נאמרו על ידי איש חינוך של "הקיבוץ הדתי" – כפי שאתם משערים אולי – אלא דווקא על ידי חבר משק... שדה-בוקר.
חבר שדה בוקר שלא הכיר אף אחד מאנשי גוש עציון, ואף על פי כן החליט להנציח את זכרם. חוב לאומי הוא ראה בכך, וחוב זה התחיל לבעור בקרבו...
זהו יהושע כהן. בדיוק כזה- בוער וסוער. ובחומו הגדול "שרף" חברים משלנו, ויחד עם יוחנן, שיף וחנן מכפר עציון, אקל'ה מחברון, עפרה משדה-אליהו וגדעון מטירת צבי, הוא מקים בית-ספר-שדה בכפר-עציון.
בית-ספר-שדה שיקנה ידיעות בתחומים של היסטוריה, ארכיאולוגיה, קורות גוש עציון ותקומתו המתחדשת, גיאוגרפיה, גיאולוגיה, עולם החי, הצומח, והנושא הערבי.
העבודה הנעשית בתחומים אלה- יסודית ביותר. בית הספר הוציא כבר, למשל, סקר על אמות-המים, שנערך על ידי המדריכים לפי הנחיותיו של הארכיאולוג עמי מזר. אך על אף החשיבות הרבה שמייחסים לנושאים אלה, נשאר מרכז הכובד של בית הספר בתחום החינוכי של המסורת.
לא נצא בשבת
ויהושע מסביר לנו: "עלינו להכיר את מקורות האמונה וערכי הרוח מהם ינקו אנשי כפר-עציון. לכן במסגרת העבודה, נטלנו על עצמנו גם את הכרת היסודות של האמונה, הרוח והמסורת היהודית.".
"ומוסד כזה, דוקא עקב היותו בכפר-עציון, יכול לשמש נקודת מפגש בין המחנה הדתי המגשים לבין המחנה החילוני. אפשר להבחין היום בצורה ברורה בקרב חוגים מכל השכבות, נטיה להכיר ולדעת את הנושא, ואין זה חשוב אם המניע הוא סקרנות אינטלקטואלית, או חיפוש דרך כתוצאה מאובדן עולמות רוחניים קיימים."
לדוגמא, הוא מספר: "באו הנה חברים מהחטיבה הצעירה של "הקיבוץ המאוחד" ורצו לארגן טיול עם חילול שבת בסביבת הגוש. אך קודם - בימי ההכנה – נכנסו לשיחה עם בני המקום. מהשיחה יצאו ברוח אחרת, מלאים התפעלות והערכה ועם רצון ללכת לקראת המתיישבים הצעירים. "לא נצא בשבת" – אמרו, ושינו את תוכנית הטיול.
הפרחים של גוש עציון
בית הספר נמצא עדיין בשלב של צבירת ידיעות וגיבוש תכניות הדרכה. החברה' מתלבטים עדיין במציאת הדרך הנכונה: "אין לנו ספק שאנו רק בראשית הדרך"- אומר יהושע. "יהיה עלינו להוסיף, לשנות ולשפר בעקבות ניסיון ההדרכה, ולא לחדול מלחפש מקורות נוספים להתקדמות ולהרחבה. כן נוסיף פרקים שיעסקו בחיים בשבי, בפרשת ליק
וט העצמות, בתכניות ההתיישבות החדשה ועוד. לשם כך נמשיך לעבוד בשיתוף ובתיאום עם כל גורם הקשור לנושא, ובראש ובראשונה עם אגודת בני גוש עציון ושרידיו".
הבנים האלה שבאו להתיישב בנחלת אבותם העזובה ולהקים מצבה חיה לבית שנהרס, הם שמעוררים הערצה אצל יהושע. אך האופי החזק הזה שהובילם למקום, והכוח שעמד להם בהעפלה ועזר להם להתגבר על כל המכשולים, בודאי ניתן להם כירושה מאבותיהם.
ויהושע כמו שר: "האבות נהרגו פה על קידוש השם ובדמם הרוו את האדמה. מדם זה נבטו הפרחים הנפלאים של בני גוש-עציון. פרחים שלא נסגרים בקור העז, שלא נובלים בחמסין הרים ואף לא מתייבשים מחוסר מים. כי בשעות הקור מחמם אותם אור החזון והתקווה, ובשעות החום מנשבת בהם רוח המסורת, רוח האבות, ואת הכוח הם שואבים לא מהמים המעטים שבסביבה, אלא מדם ההורים הספוג באדמה".
יהושע מתקופת השופטים
יהושע כהן רוצה להראות את המופת הזה לכולם. הוא זה שיהפוך את כל הסמלים והמלים היפות למעשים, כדבריו: "אין ספק כי הביטוי ההולם, הנכון והחשוב ביותר להנצחת זכר הנופלים במלחמת הגוש הוא יישובו מחדש. נוכל להרים תרומה נוספת להנצחה אם נצרף אליה פעולה חינוכית ולימודית נאמנה ומתאימה – בעיקר בקרב תלמידים ונוער בארץ ומחוצה לה".
הוא אינו רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. עם המדריכים הוא מטייל בהרים, הולך בדרכי הלוחמים, מתחקה על עקבות הל"ה ועובר במסלולי השיירות. מוביל נוער בדרכים ומחדיר בהם את אהבת הארץ והמורשת.
ואצלי מתעוררת השאלה: למה דווקא הוא? למה לא איש מאתנו? ואף יהושע עצמו אומר: "לא יתכן שבקרב המחנה הדתי-חלוצי, לא תימצא אישיות בעלת שעור קומה במובן הרוחני, שתוכל להיות ה"אבא" הממשי של המפעל".
ובאשר לבעיות הכספיות והטכניות: "איני נרתע ואיני רואה את תקומתו ואת נפילתו של המפעל תלויים בבעיות כגון חוסר כסף, מיבנים וכיוצא באלה. זה יגיע. יהיו ייסורים, יהיו קשיים, אך נתגבר".
והוא ממשיך לתאר את תוכניותיו ולהתלהב... וכשהוא עומד ומדבר, נדמה לי כאילו אני שומעת את יהושע מתקופת השופטים, האומר לעם: "עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ... הבו לכם אנשים ויתהלכו בארץ ויכתבו אותה". ההיסטוריה טוענת אמנם, שיהושע שעומד לפני לא עמד לפני העם, אך דבריו הם דברי יהושע דאז.
יש לתת ביטוי לגבורה
לכל דור שפתו שלו ויהושע של היום מלביש את חזונו במכנסי חאקי ובכובע טמבל. ובלבוש זה הוא בא "להרצות" לפנינו את דבריו על ההתיישבות החלוצית והחוסן האידאי. הוא משתמש בכל המלים היפות שרגילות בדרך כלל להישמע באולם הרצאות עירוני מפי מרצה מצוחצח בחליפה מכופתרת, מלים שלרוב "עפות" מעל לכוס מיץ של נואם, חולפות מעל ליושבים המנומנמים, נתקלות בקיר ו... חוזרות ישר אל תיק העור של הנואם, שם הן מחכות לעצרת הבאה...
אך ליהושע לא היה תיק עור, רק תרמיל גב מרופט. הומלים לא חזרו אליו, הן נשארו בתוכי. ויותר ממה שפיו דיבר, דברו אלי עיניו השחורות והגדולות. הן מהפנטות העיינים הבוערות האלה: "יש לתת ביטוי לגבורה, לרעות ולסבל. לספר על אחוות הלוחמים וגורליות ההכרעה שהיתה נתונה בידם, על גלויי הגבורה האישית ו..."
הוא מדבר על לוחמי גוש-עציון, מספר עליהם בלי סוף. אבל על עצמו לא סיפר דבר. על גלויי הגבורה האישית שלו לא שמעתי מילה. על היותו בעבר מפקש בכיר בלח"י, על עוז רוחו ומעשיו הייתי צריכה לשמוע מאחרים. הוא לא יספר על עצמו.
גם לא יספר לאיש מה גדולה הידידות בינו לבין דוד בן גוריון ועד כמה קשור אליו אותו איש גדול. זה "עסק" פרטי שלו... אך על הגוש, נופו הגיאוגרפי ונוף אנשיו מוכן יהושע לספר בלי הפסק.
אל נא נעז להודות לו על כך במלים. את התודה ליהושע אפשר להביע רק במעשים. לבוא להרי חברון ו"לחרוש" אותם, ללכת איתו ולהקשיב לסיפורי העצים והאבנים שהיו עדים למלחמות הגדולות שהתרחשו במקום. ולשמוע את הסלעים העונים הד לקולו: "עלינו לפרוע חוב לאומי!"
