פרידה מיזהר - לזכרו של יזהר הירשפלד

חודשים אחדים אחרי מלחמת יום הכיפורים, יזהר הגיע לבית ספר שדה בכפר עציון. עלם חמודות מתולתל, סנדלים תנכיים ומכנסיים קצרים. חיפשנו ארכיאולוג חדש לצוות המדריכים, שיחליף את שמעון ארזי אשר התגייס לצבא הקבע בעקבות המלחמה. שמעון עצמו, בוודאי בעצת יורם צפריר, המליץ על סטודנט צעיר ומוכשר בראשית דרכו, בשם יזהר. מבחן הכניסה שהטלנו על יזהר היה לכתוב חוברת למדריכים על בית צור, תל מקראי ומבצר של יהודה המקבי, שהיה אז אחד מאתרי הגבורה והמורשת החביבים עלינו. אני נבחרתי לערוך ליזהר היכרות עם האתר, וכך מצאנו עצמנו - יזהר ואני - משוטטים לבדנו בגלי החורבות, בבורות המים ובשרידי הביצור של תל זה שבעיבורי העיירה חלחול, בואכה חברון.

יזהר עבר את המבחן בהצלחה, ואני - קניתי לי חבר.

החוברת יצאה, אחת מחוברות הסטנסיל המצהיבות שיזהר כתב בשקידה ובכשרון, ושהפכו אחר כך, בידי האלכימאי שלו, למאמרי יסוד בכתבי עת ובקבצים מדעיים; כמו מאמרו על הגתות הקדומות בעמק איילון.

אחר כך באו החפירות עם יורם בחורבת ברכות, החפירות בבית המגורים בסוסיה, סקר דרך הספר המזרחית, עבודת המ"א על הבית הארץ-ישראלי המסורתי והדוקטוראט על מנזרי מדבר יהודה, נקודות ציון ואבני דרך במסע ארוך, שבו ליוויתי אותו באהבה ובהערצה.

השתאיתי אל מול יכולתו להציב לעצמו כל פעם מטרה, אתגר חדש ומלהיב, ולהתמודד עמם "בגדול" - בכשרון, בחריצות ובהתמדה. פירות עבודתו האדירה הם שפע פרסומיו המדעיים, ובראשם חיבוריו - שהפכו לנכסי צאן ברזל במחקר - על בית המגורים הארץ-ישראלי ועל נזירות מדבר יהודה, והדוחות המונומנטליים - המרשימים בחזותם ובעושרם - על חפירותיו בחמת גדר, ברמת הנדיב, בחירבת א-דיר ובטבריה, והמונוגרפיה על עין גדי, העומדת לצאת לאור בימים אלה, שיזהר כל כך היה נרגש לקראתה בחודשי חוליו, ומה חבל שלא זכה.

כשלושים ושלוש שנים חלפו מאז תחילת היכרותנו, הרבה דיברנו ארכיאולוגיה, מדי פעם גם התקוטטנו - בעיקר בענייני קומראן והאיסיים, אך יותר מכל אהבנו לשבת בשעות בין ערביים, במרפסת ביתו במוצא, מעל הבוסתן והנחל, או בגינה אצלי בתלפיות, ולשוחח מלב אל לב.

הסתלקותך, יזהר, הכתה בנו, חבריך הרבים שנאספו כאן להיפרד ממך.

עדיין קשה לי לארגן את המחשבות ולסדור את מלותי. חיפשתי, אפוא, ומצאתי במלותיך שלך, במכתב שכתבת לי לפני עשר שנים, ביטוי נפלא למה שהיית ולמה שהיה בינינו.

המכתב נכתב בעת שיזהרוחנה שהו בשבתון בוושינגטון, ב Dumbarton Oaks- המרכז החשוב ללימודים ביזנטיים. יזהרעמד אז להציג בכינוס של ה- ASORאת פרשנותו למהות האתר בקומראן, וביקש לשמוע את דעתי, "ואם צריך גם להפליא בי את ביקורתך"…אך מה שקרה, כנראה, שעם תחילת כתיבת המכתב תקף אותו גל של געגועים ונוסטלגיה, וכך הוא כותב:

דוד אהלן,

פתאום כשאני כותב לך, אני נזכר בכל אותם ימים יפים ורחוקים שטיילנו בהם יחדיו, חופשיים ומאושרים.

אני זוכר את הביקור הראשון באתר של ואדי עבדאללה עם המרחב המדהים הנפרש ממנו לכיוון מזרח, אל המדרונות הבהירים של מדבר יהודה.

ואת אותו יום בנתיב בין תל זיף לכרמל ולמעון, יחד עם רחל בר נתן, שבו פגשנו את הרועה הזקן ויחד עמו, על האדמה הירוקה של ראשית האביב, גלגלנו שיחה.

אני גם זוכר את הביקור הראשון בחר' א-דיר עם גיורא סולר. בתוך הכוך חיממנו לנו קפה מהביל, כשהחל לרדת גשם – שקט בתחילה וסוער יותר בהמשך – אמות המים של המנזר החלו אז לזרום.

ואם מציפים אותי כל הזכרונות הללו, זה אומר שאני כבר ממש מתגעגע למכורה, לריחות שאני מכיר, לצמרות העצים שנגינתן הארץ-ישראלית מוכרת רק לנו.

אמנם פה נחמד ויפה, העצים הגדולים חלקם כבר צהובים משלכת, אבל מה לי ולהם?

איזה מזל שאנחנו כאן רק לשנה אחת בלבד.

השגרה שלנו כאן יש בה משהו המרחיב ליבו של אדם (צריך לומר דעתו של אדם). שיגרה של יום זהה ליום. הילדות הולכות לבתי הספר וכבר הן מבסוטות, לומדות אנגלית ומפטפטות הפלא ופלא עם חברות באנגלית. חנה אוהבת את ימיה בבית, ועם חברות מקומיות סוקרת את המוזיאונים והחנויות המקומיות. כך שנשארים לי ימי עבודה ארוכים וטובים מ – 9 בבוקר עד 6 אחר הצהרים. הספריה כאן בדמברטון היא נפלאה, יש בה הכל. הגישה היא ישירה למדפים וגם זה ענין שמאפשר לגלות כל מיני תגליות.

חדרי אינו גדול, אך נעים לעבודה, צבוע צהוב בהיר וחלון עגול, המשקיף אל החוץ, קבוע בו מול שולחני.

מה צריך עוד חוקר לבקש, האין זאת?

עד כאן מילותיו של יזהר. מצמרר לראות את תאריך המכתב - 12.11.96, בדיוק עשר שנים לפני שנכנס לניתוח שממנו לא התעורר עוד, במוצאי השבת האחרונה.

יזהר, הרבה עבר עלינו מאז פגישתנו הראשונה בתל בית צור ועד פרידתי ממך ביום שני בערב, במיטת חולייך בבית החולים. שכבת רדום ומונשם, אך חום קרן מגופך. ליטפתי את זרועך בפעם האחרונה ונפרדתי ממך בדמעות.

שלום יזהר. היית לנו שילוב יחיד ומיוחד – כמעט בלתי אפשרי – של פרופסור בעל שם עולמי, רומנטיקן חסר תקנה, חבר אוהב ונאהב, ונער חולמני המסרב להתבגר – ובכך היה חינך.

שלום יזהר, שלום לעפרך.

כתב: דוד עמית