תל ערד (חוקת)
בפרשת השבוע אנו קוראים על מלחמתו של מלך ערד בעם ישראל: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי". המדרש מסביר לנו כי דרך האתרים הינה דרך "התרים את הארץ", קרי, הדרך בה עלו המרגלים ששלח משה. פרשנים רבים מסבירים כי המלחמה בכנעני מלך ערד המוזכרת בפרשתנו, היא המשך הסיפור של חטא המעפילים שהוזכר בפרשת שלח. העם ששמע מפי הגבורה את העונש על חטא המרגלים, מאן לשאת בעונש והחליט להיכנס לארץ בדרך הקצרה ביותר. העם החל לעלות מקדש ברנע דרך הר הנגב אל עבר כנען. בערד, הגבול שבין הנגב לבין הארץ הנושבת, הכנענים הכו בעם מכה ניצחת. השרידים חזרו לקדש ברנע, ושאר העם נאלץ לצאת לנדודיו. רק כעבור ארבעים שנה עמ"י נכנס לארץ לאחר מסע הנדודים, והפעם- ממזרח ולא מדרום.
העיר הקדומה ערד יושבת במיקום גאוגרפי ייחודי, בגבול שבין הרי יהודה, מדבר יהודה והנגב, וחולשת על דרכים מרכזיות הפונות מזרחה ומערבה. בחפירות שנעשו בתל נמצא כי ערד היא אחת הערים העתיקות בארץ, ובוצרה בחומה לפני יותר מ-4500 שנה. העיר שמשה כמוקד אזורי, וכבעלת תפקיד חשוב במסחר עם מכרות הנחושת בפינן שבעבר הירדן. מכאן הסיבה לשגשוגה כבר בתקופות קדומות. המבקר באתר יוכל להתרשם מהעיר התחתית הכנענית, ממערכת המים שסיפקה לעיר מים לימי הקיץ החמים, ומהבנייה האופיינית לעיר- "הבית הערדי", מבנה בצורת מלבן בעל חדר אחד ששימש לכל צורכי המשפחה: ללינה, לבישול ולהלנת בעלי החיים.
בפסגת התל נמצאת המצודה הישראלית, שנבנתה לאחר שעם ישראל כבש את העיר. במצודה, שהיוותה נקודת הגנה בגבולה הדרומי של מלכות יהודה, נמצא מקדש קטן שכנראה שימש את החיילים היושבים במקום. במרוצת הדורות נקבר המקדש במכוון, כנראה בתקופתו של המלך חזקיהו שהכרית את הבמות מן הארץ. באחד מחדרי המצודה נמצאו שברי חרס רבים שעליהם נכתבו פקודות לאלישיב, מפקד המצודה. באחת מן הכתובות מצטווה אלישיב לשלוח חיילים אל "רמות נגב... פן תבוא אדום שמה". כך מושלם המהפך שעבר על ערד: מעיר שעצרה את עם ישראל מלהיכנס בגבולה הדרומי של ארץ כנען, לעיר שמגינה על גבולו הדרומי של עם ישראל היושב לבטח בארצו.
איך מגיעים:
בצומת תל ערד פונים צפונה (שמאלה לבאים מכיוון באר שבע) לכיוון ישובי הר חברון, ומיד אח"כ פונים שמאלה עם השילוט לכיוון הגן הלאומי תל ערד. הכניסה בתשלום. יש לברר מראש את שעות הפתיחה.
מגבעות לוואדי פוכין (בלק)
בפרשת השבוע אנו קוראים על קללותיו של בלעם שהפכו לברכות. בסבב הברכות הראשון עולה בלעם לבמות בעל ומשם הוא רואה את קצה העם. וכך הוא מברך: "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". רש"י מסביר את הפסוק כך: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות".
מהפסוק נלקחו שמותיהם של שני ישובים בגוש עציון. הראשון הוא ראש צורים, קיבוץ שהוקם בשנת תשכ"ט, ועלה על קרקע קיבוץ עין צורים שחרב במלחמת העצמאות. השני הוא היישוב גבעות שעלה על הקרקע בשנת תשמ"ד לצד הכביש היורד מגוש עציון לעמק האלה. היום נצא מהיישוב גבעות לאחד מן המסלולים היפים באזור זה, נתרשם משיטות חקלאות עתיקות ואפילו נשתכשך בבריכות מים צוננות.
נתחיל את המסלול הרגלי במסעף הפנייה לגבעות (אם הגעתם עם רכב- מומלץ להשאירו בתוך הישוב) ונצעד בסימון שבילים כחול המקיף את הישוב ממזרח ויורד אל תוך נחל עציונה. לאחר כקילומטר וחצי של הליכה נגיע לעין פרס. כנראה שאיכות המים לא תזמין אותנו לטבול בבריכה, אם כי נוכל להיכנס לנביעת המעיין בביתן שמימין לשביל. מעין פרס עולה שביל כחול אל שלוחה הצופה אל בריכות האיגום המרשימות שבוואדי פוכין. רגע לפני שנקפוץ למים, מעט השכלה כללית. בהר המרכזי של ארץ ישראל קיימות שתי שיטות של חקלאות מסורתית. הראשונה היא חקלאות בעל הנסמכת על הגשם בלבד. בשיטה זו אפשר לגדל דגן, גפן וסוגים שונים של עצי פרי. השיטה הנפוצה פחות היא חקלאות שלחין, הנסמכת על מי מעיינות. בשיטה זו אפשר לגדל גם סוגים שונים של ירקות הצורכים יותר מים. תושבי הכפר וואדי פוכין השתמשו במימי המעיינות הנובעים בעמק כדי לקיים מערכת של חקלאות שלחין מרהיבה, ואם תבואו בעונה הנכונה תוכלו לראות את הצנונים הענקיים ואת הפלפלים הצבעוניים. זכרו כי פרנסתם של החקלאים תלויה ביבול השדות, ולכן השתדלו להימנע מכניסה לריבועי הגידולים החקלאיים.
לאחר השחייה וההתרעננות, נפנה שמאלה בסימון השבילים האדום שעולה לכיוון רכס הסנסן. כאן עברה דרך הפטרולים הישנה בין ישראל וירדן. על שיא הרכס נפגוש בדרך גיפים שחורה, נפנה בה ימינה ונלך כשני קילומטרים עד להגעה לשער האחורי של צור הדסה, שם יסתיים מסלולינו. יש להצטייד במפת סימון שבילים מספר 9. מומלץ להביא נשק. המסלול מיועד למיטיבי לכת.
כתובת בלעם בן בעור/ נדב פרנקל
נבואתו של בלעם בן בעור, עליה נקרא בפרשת השבוע, השאירה רושם רב לדורות. וכך מנבא מיכה: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה' (מיכה ה' ה').
מסתבר כי לנבואתו של בלעם, קיים הד גם במקורות חיצוניים לתנ"ך: בשנת תשכ"ז נמצאו בתל דיר- עלא שבעמק הירדן, בצד הירדני של הגבול, גושי טיח ועליהם שרידי כתב. לאחר שהצליחו לאחות את שברי הטיח התברר לחוקרים כי מדובר בשני כתובות ספרותיות מיתולוגיות. הכתובות מתוארכות למאה השמינית לפנה"ס, ימי ממלכות יהודה וישראל.
הכתובת הראשונה פותחת במילים: "פורענויות ספר בלעם בנבעור". בהמשך הכתובת מתואר בלעם כאיש חוזה, אשר בלילה באו אליו האלים והודיעו לו על רעה גדולה העתידה להתרחש בעולם. למחרת זימן אליו בלעם את ראשי הקהל , וגזר יומיים של צום. בכתובת מילים המקבילות לפרשייתנו, כמו למשל המילה מַחֲזֵה (במדבר כד', טז').
מציאת הכתובת בעבר הירדן ודמיונה לפרשייתנו, הביאה חלק מן החוקרים לטעון כי הכתובת היא "עיבוד" של פרשת בלק שנעשה ע"י שבטי ישראל שישבו בעבר הירדן, גד ראובן ומנשה. ניתן לראות כי כותבי הכתובת שילבו את הפרשייה מהתורה באמונתם בעבודה זרה ואלים רבים, כמאמרו של אליהו הנביא לעם: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹקים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו (מלכים א', יח' כא').
להבדיל, גם התורה מצווה אותנו לשמור את זכר מעשה בלעם, כדי שנזכור את אהבת ה' לעמו: וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹקיךָ (דברים כג' ו').
