קיבוץ עם טעם של פעם- מגדל עוז

קיבוץ. מילה נשכחת. תשאלו אדם ברחוב הישראלי, יגיד לכם-  בית ילדים, דשא, ארוחות שבת עם כולבויניק, חג ביכורים, חברים עם שפם, 'עבוד כפי יכולתך וקבל לפי צרכיך'. היום ההפרטה גמרה הכול. לא מתאים למאה ה-21, יגידו לכם... ישנן גם הפתעות בחיים, וכאן בלב גוש עציון שוכן קיבוץ שיתופי במלוא מובן המילה. השיתופיות כאן היא חזות הכול, ומשפיעה בכל רובדי החיים:  החל מהדברים הגדולים- כלל המשכורת של החברים נכנסת לקופת הקיבוץ, ועד הדברים הקטנים- ארוחות צהריים ושבת משותפות, בתי ילדים (אמנם לא כמו פעם- רק עד שעות הערב), ורפת אחת גדולה שעומדת בפאתי מזרח הקיבוץ, ובצהריים, כשהרוח המזרחית- ה'שרקייה'- נושבת כאן, אי אפשר להתעלם מקיומה הריחני... ביום שישי ה-17.3, התאספנו, כ-40 איש מגוש עציון ומהסביבה לביקור בקיבוץ. הדריכו אותנו שלמה בן שלום, זהר גיאת ועוזי כוכבא- כולם מבני הקיבוץ.

ראשית- מעט היסטוריה: בשנת תשל"ז התארגנה בכפר עציון, וותיק היישובים בגוש, קבוצה של בני הקיבוץ הדתי הנמצאים במסגרת של שנת שירות נוספת, לאחר השירות הצבאי. לקראת סוף השנה, כאשר חברי הקבוצה התכוננו לעלייה לנקודה חדשה, הצטרפו אליהם בני שני גרעינים נוספים של בני עקיבא: שחם יבנה ושחם עין צורים. בד' באב עלו החברים אל הקרקע ביישוב מגדל עוז, יישוב ראשון בגוש עציון שקם ממזרח לכביש 60, כחמש שנים טרם הקמתה של אפרת. 50 שנה קודם לכן שכן באזור יישוב בעל שם דומה: בשנת תרפ"ז קם היישוב 'מגדל עדר', על ידי בני היישוב הישן בירושלים, שחפצו להתיישב באזור שבין ירושלים- עיר הקודש, וחברון- עיר האבות. מגדל עדר לא הצליח להתפתח, עקב בעיות משקיות וכלכליות, וניטש סופית בפרעות תרפ"ט, אך השאיל חלק משמו לאנשי מגדל עוז, שהקימו כאן יישוב 50 שנה מאוחר יותר. את החלק השני של השם שאבו הקיבוצניקים מהפסוק במשלי: "מִגְדַּל-עֹז, שֵׁם ה'; בּוֹ-יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב". אם נלך עוד אחורה בציר הזמן, נגלה שהקיבוץ הוקם מתחת לפסגת 'אום א-טלעה' (בתרגום חופשי מערבית- אם העליות, או בשמה העברי- גבעת עוז), שם, על פי דוד עמית ז"ל ויוחנן בן יעקוב יבדל"א שכן היישוב המקראי מגדל עדר, אליו הגיע יעקוב לאחר קבורת רחל.

היישוב הוקם על אדמות שנתפסו בצו תפיסה מאנשי בית אומר. בתחילת 1980 נתבקשו אנשי היישוב לפנות כ-30 דונם מאדמות הקיבוץ ולהחזירם לאנשי בית אומר. עתירה לבג"ץ, שהוגשה לאחר הצלחת העתירה בעניין אלון מורה, כנגד הפקעת הקרקעות נדחתה בגלל שיהוי ולאחר שנקבע שהשיקולים הצבאיים להקמת יישוב בדרך לים המלח היו לגיטימיים. מאז שנת 1997 פועל כאן בית מדרש לנשים, המתרכז בתוכניות של לימוד גמרא והלכה לנשים, ובראשו עומדת הרבנית אסתי רוזנברג, ביתו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל.

את הסיור בקיבוץ התחלנו בחורבת בריכות, הנמצאת ממש מעבר לבית הכנסת, או כפי שהגדיר שלמה בן שלום- שהדריך את הסיור בחורבה: זהו הקיבוץ הדתי היחיד בארץ שיש בו גם בית כנסת וגם כנסייה... אכן, אתר ארכיאולוגי מרשים, שלמרות חפירות שנערכו בו כבר בשנות ה-70, וחפירות חדשות שהתנהלו בשנת 2015- על יד קמ"ט ארכיאולוגיה, איננו מוכר כמעט לציבור הרחב. בתחתית הגבעה- כנסייה מרשימה, עם חדרים היקפיים רבים ואולם תווך גדול. בקריפטה, המערה הניצבת מתחת לכנסייה, נמצאו שלושה רצפות פסיפס, משלושה שלבים שונים בחיי האתר: האחת נמצאת במוזיאון ישראל, השנייה במוזיאון השומרוני הטוב הנמצא בדרך יריחו, והשלישית עדיין ניצבת כאן באתרה. מה היה שמה של הכנסייה או מה היה שמו של היישוב שהתרכז סביבה עדיין אין אנו יודעים, למרות שחופר האתר- חיים שקולניק, מציע לזהות אותה עם אחת הכנסיות המשובצות במפת מידבא מעט מדרום לירושלים. המשכנו למעלה הגבעה- שם מצאנו מספר מקוואות טהרה המלמדות על התושבים היהודים שחיו במקום בימי הבית השני, מאות בשנים לפני שהוקמה הכנסייה. עלינו לתצפית אל ראש הגבעה, משם הצביע שלמה אל 'עמק הברכה', הנמצא על פי טענתו לא במקומו המקובל מדרום לצומת גוש עציון, אלא בסמוך לכביש אפרת תקוע, ליד הכניסה לפארק תעשיות עציון.  חזרנו לכיוון בית הכנסת, דרך מרבדי הפריחה היפים של האביב.

ההרצאה הבאה הייתה של זוהר גיאת, מזכיר הפנים של הקיבוץ. זוהר, בן ראשון לציון, עורך דין בהכשרתו העובד בפרקליטות המדינה, הגיע בצעירותו לישיבת הר עציון הסמוכה, ולאחר 'זמן אלול', בו למד ארבעים יום ולילה והבין שייעודו אינו בן דפי הגמרא, מצא חברים בין אנשי מגדל עוז, ומאז הוא כאן.  זוהר פרס את משנתו הסדורה של הקיבוץ השיתופי: כמות המשפחות כאן מצומצמת. בכל מגדל עוז יש פחות מ-70 משפחות, מתוכם כ-45 משפחות של חברים, ובכל זאת- לקיבוץ אמצעי ייצור רבים ומגוונים: שטחי כרמים גדולים- בהר הרוסי ובוואדי אבו- נופל שמצפון לאלון שבות, שטחי גד"ש רבים בשותפות עם שאר קיבוצי הגוש- ראש צורים וכפר עציון- הנמצאים בשפלה הדרומית, רפת ולולים הנמצאים בשטח הקיבוץ, ומפעל סמי- הייטקיסטי המייצר פאנלים למטוסי קרב. איך 45 משפחות מצליחות להחזיק את כל זה? על פי זוהר- השיתופיות היא מכפיל הכוח המשמעותי כאן. מעטים היום הם הקיבוצים השיתופיים במדינת ישראל: כ-50-60 בארץ כולה, ושישה בקיבוץ הדתי. על פי זוהר, לקיבוץ השיתופי ארבעה עקרונות מרכזיים:

א.      שוויון ערך האדם. מנהל מפעל ועובד פשוט ירוויחו את אותו הסכום. אין שווים יותר ופחות, ועניין ההכנסה איננו משחק תפקיד בסדר היום של החברים.

ב.      בעלות משותפת של כל הנכסים. גם הבתים אינם שייכים לחברים. הדבר יוצר זיקה, לדעת זוהר, בין המקום לאנשים. לצורך העניין- אדם הרואה לכלוך ברחובות הקיבוץ ירים אותו- כיוון שכל הקיבוץ הוא ביתו, והמושג 'בית' לא מצטמצם לשטח קטן בן מספר מטרים מרובעים.

ג.       ערבות הדדית מלאה. אין כאן עניים מובטלים וחלשים. כל חבר יודע שאם הוא לחש- הוא מחליש את כולם.

ד.      ניהול דמוקרטי מלא. אספת החברים היא הריבון על כל דבר ועניין. האסיפה ממנה מזכירות והמזכירות ממנה מזכיר, אך כל ההחלטות הן מכוח האסיפה, ועוברות ביקורת שלה.

האם צורת חיים זאת מתאימה לכל אחד ואחד? מסתבר שלא, ורבות מהמשפחות המגיעות כאן לשנות התנסות מבינות שזה איננו אורח החיים המתאים להן. לא תמיד נוח לחכות לרכב המגיע מסידור הרכב (לחברים אסור להחזיק רכבים ברשות עצמם, ולקיבוץ יש כ-15 רכבים המשמשים את כלל החברים), לא תמיד התפריט המגיע בארוחות הצהריים והשבת- המחולקות בחדר האוכל, ערב לחיכם של כולם, אך מי שמחליט להיקלט בקיבוץ נהנה ממשפחה מורחבת: משפחת קיבוץ מגדל עוז.

לאחר הלהט שניכר בדבריו של זוהר, עברנו לשמוע סיפורי ראשונים מפיו של עוזי כוכבא, ממקימי הקיבוץ. עוזי סיפר מספר אנקדוטות משנות הראשית. כך לדוגמא, בשנים הראשונות כונה הקיבוץ- 'מגדל דוס', או- 'נתיב הל"ו'. כל זאת על מה ולמה? מייד לאחר הקמת הקיבוץ הגיע לכאן הרב מנחם פרומן, בן קיבוץ לביא. משפחת פרומן הגיעה לכאן עם שלושה ילדים, ולאחר התלבטות שהתקיימה בן חברי הקיבוץ האם תהיה כאן משרת רב או שהרב פרומן יעבוד כפועל מן השורה, הוחלט שהרב פרומן יוגדר כחבר שעיסוקו הוא לימוד תורה.

אנשי הקיבוץ עבדו בשנים הראשונות כקבלני משנה של כפר עציון. הגיעה חג הפורים, והעובדים החלו במלאכתם, כיוון שכך היה מקובל בקיבוץ הדתי- שבפורים עובדים. הרב פרומן טען שבפורים ובחול המועד אין עושים מלאכה, והדבר גרר ויכוח עם אנשי כפר עציון, שלא הבינו על מה ולמה ה-'בטלנות' הזו מצד הקיבוץ הצעיר. היו גם מספר חברים במגדל עוז שלא יכלו שלא לעבוד, שהרי מה יש לו לאדם בחייו ללא עבודה...

במקרה אחר כינס הרב פרומן אסיפת חברים בעיצומו של ראש השנה. הרב פרומן אמר באסיפה: ראש השנה איננו רק יום הדין של היחיד, אלא גם של הקיבוץ. שתי החלטות טובות התקבלו באותו הערב. האחת נגעה לעניינים שבין אדם למקום: עד אז היה נהוג שבכל משמרת שומרים חבר וחברה בצוותא. באסיפה קבלו עליהם החברים שבלילות החול יישמר הנוהג, אך בלילות שבת- בהם פורשים החברים לישון מוקדם וקיים חשש מייחוד- צוותי השמירה יהיו חד מיניים. קבלה שנייה הייתה בתחום שבין אדם לחברו: לאחד מהחברים קראו כולם בכינוי מסוים, שליווה אותו עוד מהשירות הצבאי וכנראה לא היה כל כך אהוד עליו. אותו חבר לא היה בקיבוץ באותו ראש השנה, והרב פרומן ביקש מהחברים לעבור לכנות את אותו חבר בשמו הפרטי, וכך היה עד היום, כנראה שאף החבר איננו ודע מדוע הפסיקו לקרוא לו באותו הכינוי. את הביקור בקיבוץ חתמנו בביקור ריחני ברפת, בהדרכתו של עוזי, שהיה מנהל הרפת בעבר. מה נגיד, רפת זה לא מה שהיה פעם: תג אלקטרוני לכל פרה ופרה, מכשירים שמצפצפים ברגע שיש בעיה עם אחת החולבות, רק הריח, הריח...