אמות מים מאזור חברון אל בית גוברין (אלבתרופוליס) - דוד עמית

מבוא

העיר בית גוברין אשר נוסדה בתקופה הרומית, הגיעה לשיא פריחתה בשלהי תקופה זו ובתקופה הביזאנטית. היא הייתה אז בירת מחוז אדומיאה, הגדול במחוזות הארץ, והמקורות ההיסטורים והמימצא הארכיאולוגי מעידים על חשיבותה ומרכזיותה של העיר באותן תקופות.

אך טבעי הוא, כי ככל עיר גדולה, נזקקה גם בית גוברין למקורות מים קבועים ויציבים שיספקו את צורכיה הרבים. לא היה כבר די בשפע בורות המים שנחצבו בסלעי הקרטון וסיפקו את צורכי העיר בראשיתה; מה עוד, שכמות המשקעים הממוצעת באזור אינה עולה על 400 מ"מ בשנה. גם תרומתן של הבארות המעטות שבסביבה לא הועילה כמעט להקלת מצוקת המים של העיר ההולכת וגדלה. היה צורך לבסס את הספקת המים של בית גוברין על מי מעיינות, שזרימתן מתמדת וקבועה. העדר כל מעיין בתחומי העיר חייב הבאת מים כאלה ממרחקים, בעזרת אמות מים. ואכן, כבר במאה הי"ט הבחינו נוסעים וחוקרים בשרידי אמת מים, שהוליכה מבאר רסק (ביר א-טאוחין), שלמרגלות הר גודד (ג'ודידה). לעבר אמת בית גוברין, מהלך כ-3 ק"מ.[1] אולם התברר, כי אמת מים זו לא היתה היחידה שסיפקה מים לעיר. בסקר מטעם בית ספר שדה כפר עציון נתגלו שרידי אמות מים לא ידועות, שהוליכו מי מעיינות מאזור העיר חברון אל בית גוברין. [2]

ניתן לשער, כי בחיפושיהם אחרי מקורות מים קבועים לעירם, הגיעו מהנדסי המים של בית גוברין אל האזור שממערב לעיר חברון; וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, באזור זה יש מעיינות רבים, ואף כי ספיקתם דלה למדי, הרי איסופם הכולל נותן כמות לא מבוטלת של מים. ושנית, מבחינה טופוגרפית, אפשר להזרימם לבית גוברין בכוח הכבידה (גראוויטציה); שכן מעיינות אלה מצויים ביובליו העליונים של נחל גוברין, ולאורכם אפשר היה לבנות אמות מים שתרדנה אל עומקו של הנחל הראשי ותמשכנה בשוליו עד היעד – בית גוברין.

באגנו של נחל גוברין ממערב לחברון קיימים שלושה ריכוזים עיקריים של מעיינות, בשלושה אגני משנה שונים. הדרומי שבהם הוא אגן ואדי אל-עונקור,[3] האמצעי – אגן ואדי א-נזזת,[4] והצפוני – אגן ואדי א-זרקא.[5] מתוצאות הסקר עולה, כי את שני האגנים הראשונים, המתאחדים לאגן אחד ממערב לכפר תפוח, אמנם ניצלו והזרימו את מי מעיינותיהם באמות מים אל בית גוברין, מהלך 25 ק"מ. ואילו את ואדי א-זרקא, על אף היותו משופע במעיינות, לא כללו במפעל, אולי משום שמימיו נוצלו כבר למטרות חקלאיות, כבימינו, והיו קשיים כלכליים או פוליטיים בהשגתם (איור 1).[6]

אמת ואדי אל-עונקור

ראשיתו של ואדי אל-עונקור בעין אל-עונקור, מן המעיינות הגדולים באזור.[7] בגלל העיבוד החקלאי האינטנסיבי בגיא שלמרגלות המעיין, לא נותרו בו כל שרידים של האמה הקדומה; אך אין ספק, כי במעיין זה החלה אמת המים הראשית. קיומה של מערכת איסוף תת קרקעית, העשויה נקבת פירים קדומה, אשר מוליכה מראש המעיין אל בריכת אגירה, ושיסודותיה אף הם קדומים – אך מחזקת את מסקנתינו זו (איורים 2,3,4).[8]

כקילומטר וחצי ממערב לעין אל-עונקור מתחבר אל הנחל הראשי ערוץ משני קצר, היורד בתלילות מכיוון דרום. ראשיתו בשלושה מעיינות גדולים – עיינות אל-כנר, השייכים כיום למשפחת אל-שריף מהעיירה דורה הסמוכה וכלולים בחווה החקלאית שבבעלותה. אנו מניחים, כי גם מעיינות אלה צורפו אל המערכת באמצעות אמה משנית, אך גם כאן, לא נותר כל שריד בגלל העיבוד החקלאי. רק סמוך למפגש של ערוץ ואדי אל-כנר עם ואדי אל-עונקור מצאנו שריד בודד של האמה המשנית (מס' 1 באיור 1), ומעט ממערב לנקודת המפגש של הנחלים נמצאו שרידיה הראשונים של האמה הראשית, באתרם (מס' 2). מכאן ואילך – בהמשכו של הנחל, וממש בערוצו – נתגלו לסירוגין שרידי האמה, אך אלה דלים למדי, שכן ברובה היא נהרסה כתוצאה מהעיבוד החקלאי בערוץ. הקטעים ששרדו הם לרוב קצרים מאד ומגיעים לעיתים לאורך מטרים ספורים. בחלקם הייתה האמה בנויה, בחלקם חצובה ובחלקם שילוב של השתיים. החתך שלה הינו דמוי טרפז הפוך, ורוחבה בקרקעיתה נע בין 20 ל-30 ס"מ. במקומות רבים, בעיקר בחלקו העילי של הנחל, מצאנו על פני השטח שברים של האמה, שנעקרו מתוך האדמה. התברר, כי במקומות אלה כוסתה האמה ברבות השנים באדמת סחף של הנחל, ועתה עקרו המחרשות החדישות חלקים מן האמה והעלו אותם אל פני השטח (איור 5). בשברים אלה אפשר להבחין בשכבות עבות של משקע גירי (טרוורטין), ולעיתים אף בשכבת טיח בין שכבות המשקע הגירי. אלה מלמדות על שימוש ממושך באמה ועל שיפוצים שנעשו בה.

בצמוד לאמה נתגלתה דרך עתיקה, ונראה שהיא שימשה בעיקר לתחזוקה שוטפת של האמה (איור 6). ואמנם אמה כזו, הבנויה לתוך ערוץ הנחל, זקוקה הייתה לתיקונים ושיפוצים מידי שנה, לאחר החורף; שכן הזרימה העלית בנחל, אף כי אינה שטפונית בדרך כלל, בוודאי הסבה לה נזקים.

נשאלת השאלה, מה היה ההגיון לבנות את האמה ממש בערוץ, בעוד שבקרבתו ישנם מדרונות נוחים מבחינה טופוגרפית, שבהם יכולת ההשתמרות של האמה היתה גדולה פי כמה. שאלה זו אף מחריפה לנוכח העובדה, כי האמה נבנתה בליבה של אדמה חקלאית טובה, וזאת באיזור שרובו טרשי ואינו ראוי לעיבוד חקלאי. משמעות הדבר אינה רק אובדן של השטח הצר הדרוש למבנה האמה עצמה ולדרך שבצידה, אלא גם של השוליים הרחבים משני צידי האמה, שהם בבחינת 'תחום ביטחון' האסור בעיבוד חקלאי. כתובת ממלכתית מהתקופה הביזנטית, שנחקקה על לוח אבן ונתגלתה ליד אחת מאמות המים של ירושלים, מלמדת אותנו כי היתה לכך מידה תקנית של חמישה עשר רגל מצידי האמה.[9] כיוון שגם אמת מים זו נבנתה כמפעל ציבורי עירוני, אפשר ללמוד גזירה שווה לגביה.

התשובה לשאלה נעוצה בכך, שלאורך הנחל – באפיקו ממש או בקרבת האפיק – מצויים מעיינות אחדים, אשר האפשרות לצירופם אל האמה היתה מותנית בכך שהיא תיבנה במפלס הנמוך ממפלסם. משום כך היא נבנתה כה נמוך, למרות כל הבעיות הכרוכות בכך. המעינות הם (מזרח למערב): עין מות'אב (חסר במפת אגף המדידות), עין א-טקה, עין א-סעביה, עין א-דליה, עין א-תִינה ועין אל-פרעה.[10]

על דרך חיבורם של המעיינות אל האמה ניתן ללמוד מעין א-תינה (מס' 11). כאן שרדו קטעים של האמה המשנית, אשר ירדה בתלילות מהמעיין אל האמה הראשית בקרבת האפיק (איור 7). עין א-פרעה הוא המערבי שבמעיינות האמה. מצויה בו ניקבה עתיקה, ובמוצאה בנוי קמרון קדום (איור 8).[11] ספיקתו היא כ-90 מ"ק ביממה.[12] בקרבת עין אל-פרעה נפגש ואדי אל-עונקור עם ואדי א-נזזת. בנקודה זו נפגשות, ליתר דיוק – כמעט נפגשות, גם שתי האמות המגיעות משני הנחלים האלה. בקרבת המעיין מצוי מֵצַד קדום המכונה 'אל-קצר', שנסקר על ידי משה כוכבי.[13] הסוקר ייחס אותו אל הדרך הקדומה העולה מאידנא אל-דורא,[14] אך ייתכן שהוא נבנה כדי להגן על האמות, ובהקשר ל'דרך התחזוקה' שעברה לאורך אמת ואי אל-עונקר.

אמת ואדי א-נזזת

אמה זו אוספת את מימהם של עיינות אל-בוסתן. אלה הם חמש נביעות סמוכות זו לזו (נ"צ 1063 1534),[15] המשמשות כיום להשקיית גידולי שלחין. ספיקת כל אחת מחמש הנביעות דלה יחסית, אך הכמות המצטברת של כולן יחד הצדיקה את המאמץ שבבניית אמה מיוחדת לאיסוף מקור מים זה, שהינו היחידי באמה זו.

באזור הנביעות נשתמרו אך קטעים בודדים של האמה, בשל הכשרת הקרקע והעיבוד החקלאי האיטנסיבי. רק החל מהנביעה השלישית (במניין ממזרח למערב) ניכרים שרידים של האמה. אלה הם קטעים חצובים בסלע, ומשום כך שרדו (מס' 12). גם כאן האמה היא בעלת חתך טרפזי הפוך, רוחבה בקרקעית 38 ס"מ (איור 9). רוחב זה אינו קבוע ומתנה בהמשך. כ-200 מ' מדרום מערב לנביעה האחרונה של עין אל-בוסתן היה על האמה לחצות ערוץ רחב יחסית של היובל היורד אל ואדי א-נזזת מדרום, מאזור הכפר תפוח (מס' 14). כדי לחצות ערוץ זה נבנה במקום גשר, שיסודותיו שרדו בחלקם. מן המעט ששרד אפשר ללמוד על טיב בנייתו של הגשר ועל מימדיו המרשימים (איור 10). אורכו המירבי (בשיא גובהו) היה 17 מ', גובהו המירבי (מעל לאפיק) היה 3.50 מ' ורוחבו המירבי (ביסודותיו) היה 1.75 מ'. הוא נבנה מאבני גזית גדולות בבנייה יבשה.

מכיוון שאין מקורות מים נוספים בנחל, בנויה האמה במדרונות המסולעים מדרום לנחל, ולא בתוך הערוץ כמו אמת ואדי אל-עונקור. משם כך אמה זו שמורה יחסית, ואפשר לעקוב אחריה לאורך כל מהלכה, עד למפגש הנחלים ליד עין אל-פרעה.

בדרך כלל האמה בנויה, ורק בקטעים אחדים חצובה, או עשויה שילוב של חציבה ובנייה. על שיטת הבנייה ניתן לעמוד בקטעים אחדים, שבהם האמה שרדה בשלמותה: בתחילה נבנה מסד, שבתחתיתו היה עשוי לוחות אבן, שהונחו על סלע טבעי, לעיתים תוך חציבה רדודה ליישור פני הסלע וליצירת בסיס איתן. אורך הלוחות כ-20-30 ס"מ, רוחבם דומה, ועוביים 15-10 ס"מ. על הלוחות נבנה המסד עצמו משורות של אבנים קטנות מלוכדות במלט רב. בראשו, משולבת בבנייתו, הותקנה אמת המים (איור 11). היא מטויחת בשכבת טיח לבן שבו גריסי חרסים רבים, כמקובל בטיח אמות ובריכות מהתקופות הרומית המאוחרת והביזאנטית. כמילוי בין שכבת הטיח החיצונית לדפנות האמה וקרקעיתה שימש טיח אפור, ובו שברי פחמים.

מכיוון שהאמה בנויה בגדתו הדרומית של ואדי א-נזזת, היה עליה לחצות את ואדי אל-ענקור במיפגש שני הנחלים הללו, שהרי המשכה היה מערבה (מס' 15). לשם כך נבנתה סוללת אבן עבה לרוחב כל הנחל, מגדה לגדה (איור 12). שרידי הסוללה משולבים היום בקיר אבן של טרסת הנחל. אורכה היה 28 מ' וגובהה כמטר אחד. בצדה המזרחי, בצמוד לגדה, במקום שבו חתור אפיק הנחל, שולב בה גשר מעל לאפיק. בצדו המערבי של הגשר שרדו נדבכי היסוד, ובצדו המזרחי – בגדת הנחל – חציבה בסלע כמסד לאבני הקשת שלו.

המשך האמות מנקודת המיפגש ומערבה

כשלושים מטר מצפון לעין אל-פרעה מבחינים בשתי אמות, הנמשכות במפלסים שונים לכיוון צפון מערב. נראה, כי התחתונה היא אמה מקומית, ששימשה להשקיית גידולי שלחין בקירבת המעיין (גם כיום יש בקרבתו שטחי שלחין מעבדים); ואילו האמה העליונה שייכת למערכת של בית גוברין. קטעים ברורים נראים כ-600 מ' משם בהמשך התוואי (מס' 16). אלה הם קטעים ארוכים חצובים בסלע ומטוייחים, בגדה הדרומית של הנחל. ניכרים כאן שני מפלסים, שבנקודה אחת אף נראה כי התאחו זה עם זה. ייתכן, שיש לראות בשני המפלסים המשך של שתי האמות שהכרנו עד עין אל-פרעה. זאת לאור העובדה,כי גם בהמשך, בקרבת בית גוברין (ראה להלן), מבחינים בשתי אמות. בהמשך התוואי, במרחק קילומטר בקירוב, שוב ניכרים, לסירוגין, שרידים חצובים של אמה אחת לאורך כ-100 מ'. רוחבה כאן הוא 35-40 ס"מ, היא מצופה שכבת טיח עבה, ובקרקעיתה יש משקע גירי (טרוורטין) בעובי כ-12 ס"מ (זהה לעובי המשקע הגירי שנמצא בראשיתה של אמת ואדי אל-עונקור).

בקירבת נקודה זו פני השטח משתנים בבת אחת: הנחל יוצא מתחום ההר אל תחום השפלה והוא מתרחב לכדי עמק, וגדותיו אינן עוד סלעיות ותלולות. זהו עמק אידנא. אמת המים המשיכה בתוך העמק, ככל הנראה על גבי מסד בנוי מעל לפני השטח, אך כל שנותר ממנה הם שברים דלים של אבנים עם שרידי טיח, שאפשר לאתרם פה ושם בשולי השדות המעובדים. ייתכן, שקטעים אחדים שלה כוסו ברבות השנים על ידי אדמות הסחף של עמק אידנא והעמק של נחל גוברין. וכך, לאורך כעשרה ק"מ עד סמוך לבית גוברין לא הובחנו כמעט כל שרידים, להוציא נקודה אחת (מס' 18) בקרבת הצטלבות כביש 'חוצה יהודה' עם כביש תרקומיה-אידנא.

האמות בקירבת בית גוברין

האמות שבות ומתגלות בשטח כחצי ק"מ ממערב לדרך הפטרולים הישנה, הסמוכה לקו הגבול לשעבר ('הקו הירוק'). במורדותיו הצפוניים של רכס הר אזרוע מתגלים קטעים חצובים ומטויחים של האמה ברוחב 40 ס"מ (מס' 19) ובהמשך קטעים בנויים או חצובים ובנויים (איור 13). כחצי ק"מ ממזרח לעיי נחש (מס' 22) אותרו שוב שתי האמות במפלסים שונים, שתקראנה להלן אמה א ואמה ב. אמה ב גבוהה מאמה א ב-50 ס"מ. בהגיע האמות לאוכף שבין שלוחת הר אזרוע לגבעת עיי נחש (נ"ג 321), מתגלה אמה נוספת, שתיקרא להלן אמה ג (מס' 23). במדידות שביצענו במקום התברר, כי מפלס אמה ג גבוה בנקודה זו בשני מטרים ממפלס אמה א. הדבר מעורר תמיהה ודורש בדיקה נוספת, שכן דווקא אמה ג היא אשר נמשכת הלאה מערבה, עד חורבות בית גוברין; בעוד ששתי האחרות (א, ב) אינן ניכרות יותר בשטח, להוציא נקודה אחת בסמוך לאוכף (מס' 24), שבה עוד שרדה אחת מהן. אך אין ספק כי יש לקשור את אמה ג אל האמות שהכרנו בקטעים העליונים של המערכת, ממזרח לעמק אידנא. לאחר מעבר האוכף נמשכת אמה ג על פני המדרונות, תוך פיתולים על פני הגבעות ועקיפת הגיאיות שבינהן. במקומות שבהם חצתה האמה את הערוצים, לא נותרו שרידים ברורים של גשרים או סוללות; אך בטרסות הנחל ובגדרות האבן אפשר לאתר אבנים גדולות ומעובדות, שנותרו כנראה מאותם מתקנים.

בקטעים אחדים שקועים בטיח האמה שברים של כלי חרס בעלי צילוע האופייני לתקופות הרומית המאוחרת והביזאנטית. נראה, כי טיח זה שייך לשלב תיקונים מאוחר יותר. קיומם של שני שלבים בטיח האמה ניכר גם במקומות נוספים בגיזרה זו.

הקטעים האחרונים שבהם שרדה האמה מצויים במדרון הדרומי של נ"ג 325 (מס' 26). מכאן ואילך לא הבחנו בשרידים ברורים שלה, אך ברור שהיא המשיכה עד תחומי השטח הבנוי של בית גוברין, אל מקום שבו היו מאגרי המים אשר קלטו מימיה.

זמן בנייתן של האמות

כאמור, סביר מאד שהאמות נבנו בימי פריחתה של בית גוברין, כאשר התפשטותה המורחבת וריבוי אוכלוסיתה חייבו מציאת פתרון למצוקת המים. אך דומה, כי יש בידינו נתונים להגדרה מדוייקת יותר של מועד בנייתן של האמות.

מן המקורות ההיסטוריים ידוע, כי בית גוברין הוכרזה כפוליס בשנת 200 לספירה. גם אם כבר קודם לכן סבלה העיר ממחסור במים, אין להניח כי יכולה הייתה לבצע מפעל כה יקר ומורכב של הזרמת מים ממעיינות באזור חברון, הכרוך בבעיות של בעלויות על קרקע ומים. בעיות אלה נפתרו משהוענקו לעיר זכויות הפוליס, שכללו תוספת שטחים נרחבים, ובהם גם אזורי המעיינות הנדונים.

מלבד נתון היסטורי זה, התוחם את 'סף' המועד האפשרי (terminus post quem) של הקמת המפעל לתחילת המאה השלישית, קיים נתון ארכיטקטוני התוחם את 'גג' המועד האפשרי (terminus ante quem). בשרידי הגשר של אמת ואדי א-נזזת (מס' 14, וראה איור 10) קיימת עדות ברורה לבנייה יבשה באבני גזית גדולות. בנייה כזו וכן בניית הקמרון בנקבת עין אל-עונקור (איור 4) אופייניות לתקופה הרומית. מסוף המאה השלישית ואילך מתפשטת שיטת הבנייה באבניגוויל קטנות המלוכדות במלט.[16] מכאן, שמפעל המים של בית גוברין נבנה ככל הנראה במאה השלישית לספירה.

[1]לראשונה תוארה אמה זו על ידי ו' גרן, שסייר באזור בראשית שנות השישים של המאה הי"ט: 'משירדנו מן התל [תל ג'דידה] ראינו בכיוון מזרח צפון-מזרח שרידי אמה קטנה עתיקה שהוליכה לפנים עד שערי אלאותרופוליס מי מעיין, אשר מאז חדל לנבוע, ומכל מקום נעלם ואיננו. אמה זו הבנויה מאבני גזית מהוקצעות יפה השתמרה בחלקה עד היום ונעתי לאורכה כשר דקות. שמה קִנאֶית עין לחי אַסַּפַר...' (ו' גרן, תיאור ארץ ישראל, ב: יהודה [תרגם ח' בן עמרם], ירושלים תשמ"ב, עמ' 221). וראה גם: C.R. Conder & H.H. Kitchner, The Survey of Western Palestine, III, London 1882, p. 274 ; ארכיון מוזיאון רוקפלר, דין וחשבון של מפקח העתיקות עורי, מיום 29 ביוני 1930; Department of Antiquities, Geographical List of Record Files 1918-1948, Jerusalem 1976, p. 174. שם נקראת האמה קאנאת קצ'ר אל-בנאת, על שם אתר בשם זה שהיה בצפונה של בית גיברין (בית גוברין הערבית). כמקור האמה מצוין שם BIr el-Mafahimואצל עוֹרי Bir el-Matahim, אך נראה, כי אלה שיבושים ל Bir el-Tawahim, כפי שמצוין במפה האנגלית בקנה מידה 1:20,000. לאחרונה עסק בחקירת אמה זו יהודה דגן מקיבוץ גת.

[2]הסקר החל בקיץ תשל"א (יולי 1971) בעקבות מידע שנמסר ליצחק (אקלה) גנירם, מדריך לשעבר בבי ספר שדה כפר עציון, מפי כפריים מהאזור, ולאחר שנתגלה קטע של אמה בוואדי עונקור, המהווה מסלול טיולים קבוע של בית ספר שדה זה. יהודה דגן היה שותף לעבודתנו בקטעים הקרובים לבית גוברין, והוסיף פרטים חשובים מידיעותיו על האזור, אותו הוא חוקר שנים רבות. יהושע כהן ביצע מדידות גבהים במפלסי האמות השונות באזור בית גוברין ותרם מנסיונו הרב בחקר אמות מים קדומות. גיורא סולר מדד ושירטט מבנים אחדים הקשורים לאמות. התכניות, החתכים והצעות השחזור מאירות העינים שהכין, מהווים תרומה חשובה למאמר זה. בחלק מסיורי הסקר השתתפו עמוס קלנר, יזהר הירשפלד, צבי רון, וחברים מצוות המדריכים של בית ספר שדה כפר עציון. תודתי נתונה לכולם. פרסום ראשוני של ממצאי הסקר ראה: ד' עמית (עורך), אמות המים הקדומות בארץ ישראל (קובץ תקצירי הרצאות), ירושלים תש"ם, עמ' 13-14.

[3]כדי לא להקשות על הבנת הדברים, אנו מכנים בשם 'ואדי אל-עונקור' את כל הנחל עד אידנא, אף כי בפי הערבים (וכך במפות) שמו משתנה פעמים אחדות במהלכו מערבה, והוא נקרא ואדי א-שקק, ואדי א-סעביה, ואדי אל-פרעה. במפות החדשות של אגף המדידות (בקנה מידה 1:50,000) ניתנו לנחלים הגדולים גם שמות עבריים, כשמות הנחלים שאליהם הם מתנקזים, וכך ואדי אל-עונקור נקרא נחל גוברין. אך כאמור, לצורך יתר בהירות, העדפנו להשתמש בשמות הערביים. אנשי משלחת הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF) כינו את ואדי אל-עונקור בשם 'ואדי אל-אפרנג' ', דהיינו 'נחל הפרנקים'. וראה קונדר וקיצ'נר (לעיל, הערה 1), עמ' 297-298, 301, 305, 318. כינוי זה מקובל בדרך כלל לגבי הצלבנים, אך ייתכן שהוא קשור לפעילות הביזאנטית הרבה בנחל, שהתבטאה בהקמת מנזרים בקרבתו (ראה להלן, הערה 10) ובניית אמת המים בתוכו.

[4]גם כאן, לצורך פישוט העניין, קראנו לכל הנחל בשם 'ואדי א-נזזת', אף כי במפות הוא נקרא בחלקו המערבי בשם ואדי א-דוִיה.

[5]נחל זה מכונה במפות החדשות בשם העברי 'נחל נצִיב'.

[6]ייתכן, כי הסיבה לכך טמונה בעובדה, שנחל זה עובר בתחום הכפר תרקומיה, היא טריקומיאס בתקופות הרומית והביזנאנטית, שהיה אזור עצמאי אוטונומי, אשר לא היה כפוף לבית גוברין (אלבתרופוליס), בירת המחוז.

[7]ספיקתו היא 108 מ"ק ביממה, על פי י' פרס, 'עין אנקור', אנציקלופדית ארץ ישראל, ד, ירושלים 1952, עמ' 700. על המעיין ובוסתניו ראה בהרחבה: ד' עמית, 'אל גינת אגוז', קרדום, א, 6 (תשל"ט), עמ' 29-37.

[8]הרעיון של ניקבת פירים מוזכר אצל ויטרוביוס Y. Vitruvius, De Architectura, (translated into English by F. Graner), London-CambridgeMass.(The Loeb Classical Library VIII, I, 6.. הוא מציין את הנחיצות cניקבה לצורך איחוז מי מעיינות אל מוצא האקוודוקט. תודתי נתונה ליזהר הירשפלד, שהיפנה את תשומת ליבי למקור זה.

[9]הכתובת שנמצאה בסביבת עין ערוב, כתובה יוונית. וזו לשונה: 'פלביוס אניאס סילנטריוס מודיע לבעלים, לאריסים ולאיכרים: דעו שהמלך האלוהי והאדוק ציווה שאין רשות לשום אדם לנטוע או לזרוע במרחק 15 רגל מאמת המים. ואם מישהו ינסה לעבור על הצו, הוא צפוי לעונש מוות ורכושו יוחרם. מידת הרגל מצויירת למטה, בדמות זו'. על פי ז' וילנאי, יהודה ושומרון, תל אביב תשכ"ח, עמ' 330.

[10]בקירבת הנחל, באחד מיובליו, מצוי גם עין אל-מעמודיה. יש בו שתי נביעות, שספיקתן גבוהה יחסית. אך הוא לא צורף אל האמה משום שמימיו נוצלו למטרות טבילה ורחצה ולשימושים חקלאיים במנזר שהיה במקום בתקופה הביזאנטית. (ראה: אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, ב, ירושלים תשל"א, עמ' 329-330, ושם מראי מקומות נוספים). גם בצד עין א-טק היה מנזר ביזאנטי, ששרידיו המרשימים נחשפו ונהרסו לאחרונה, בעת עבודות עפר שבוצעו במקום על ידי כפריים מהאזור.

[11]החרסים שנאספו בקירבת המעיין הם מהתקופות הביזאנטית, ימי הביניים והעות'מאנית. ראה: מ' כוכבי, 'הסקר בארץ יהודה'. מ' כוכבי (עורך), יהודה, שומרון וגולן: סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח, ירושלים תשל"ב, אתר 131.

[12]על פי מדידה שביצעתי ביום 11 ביולי 1972 עם ד"ר צבי רון.

[13]כוכבי ([לעיל, הערה 11], אתר 130) מתארו כך: 'גודלו 11X11 מ', עובי קירותיו 2 מ', בנויים באבני גזית שמידתן מטר אחד ויותר בצד החיצוני ו-50X60 ס"מ בצד הפנימי. נשתמר כדי 5 נדבכים. ממצא חרסים מהתקופות הביזנטית, ימי הביניים והעות'מנית'.

[14]ראה גם שם, אתרים 114, 132.

[15]במפה 1:50,000 מצוינת רק הנביעה המזרחית ביותר בשם 'עין אל בוסתן'.

[16]ראה: A. Boëthius & J.B. Ward-Perkins, Etruscan and Roman Architecture, Harmondsworth 1970, p. 442. תודתי נתונה ליזהר הירשפלד שהסב את תשומת לבי למקור זה.

*מתוך: אמות המים הקדומות בארץ-ישראל, בעריכת דוד עמית, יזהר הירשפלד, יוסף פטריך

הוצאת יד-בן-צבי, ירושלים, 1989, תשמ"ט. [עמ' 205-214]