הלחם הוא מזונו העיקרי של האדם והוא הבסיס לכל ארוחותיו, מני קדם ועד ימינו. שרשרת הפעולות החקלאיות שהיה צריך האיכר לעשות עד אשר תהיה הפת מונחת על שולחנו הייתה ציר מרכזי במחזור עונות השנה, ואף לוח השנה העברי, על מועדיו, קשור קשר אמיץ למערכת חקלאית.
מרבית תוצרת הזית הופנתה לייצור שמן. בהעדר אמצעי קירור, היה השמן מן הצומח משתמר לאורך ימים לעומת השומן מן החי. ולא רק למאכל שימש שמן הזית; קשה לתאר את חיי הקדמונים בלא אפשרות להאיר את חשכת הליל. השמן היווה בסיס לאמצעי התאורה ומכאן זיקתו לחג החנוכה. אור הנר הוא סמל לאווירה מיוחדת של השבת והחג בישראל.
זכתה הגפן ונתייחד לה מקום כבוד בתרבותנו. מתקופת המקרא, דרך ייסוד המושבות הראשונות ועד ימינו, מהווים הגפן והיין גורם מרכזי בהווי החומרי והרוחני של עמנו. מקורותינו שופעים ביטויים, דימויים ותיאורים הקשורים לגפן ודרכי גידולה, ליין - הכנתו ושתייתו. אין לך נושא נחמד, ציורי, מרתק, שופע חן ורעננות ועם זאת מאפשר לחדור, מבעד לריאליה החומרית, אל מקורות היניקה של העם היהודי - כמו הגפן והיין.
אירועים חגיגיים, מסיבות וסעודות מיוחדות, מלווים בימינו בהשקת כוסיות, קריאות "לחיים" ולגימת משקה חריף - כל זאת לשיפור מצב הרוח והגברת השמחה. כנזכר במקרא: "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים ק"ד, טו) מה עניינו של הביטוי "לחיים" וטקס השקת הכוסיות שהיו לנכסי-צאן-ברזל בתרבותנו?
