הל"ה-היציאה השנייה

ההכנות:

עקב המצוקה בגוש והחשש מחידוש המתקפה הערבית הוחלט שהמחלקה תצא כבר בלילה הקרוב לגוש עציון. לדני מס, מפקד הגוש עד לא מזמן, היה ברור שהלילה חייבים להגיע לגוש, עוד כישלון לא בא בחשבון. בפלמ"ח לא חזרו על אותו ציר תנועה לילה אחר לילה, והיה צורך לבחור מסלול שונה. מס' הצעות עלו (ביניהן: הגעה מכיוון הרודיון ואזור תקוע של היום), בסופו של דבר הוחלט לצאת מהרטוב. המרחק האווירי ממשואות יצחק (היישוב המערבי ביותר בגוש) הוא כ15 ק"מ ופער הגבהים הוא כ650 מ'. אורך המסלול בפועל (כולל עקיפת הכפר דיר אבאן ומשטרת ערטוף) היה כ26 ק"מ, סיירי הפלמ"ח הכירו את הדרך והלכו בה במסעות שנערכו לפני המלחמה.

בשעה 20:00 נשלח המברק הבא:
מאת: ממ"ז (מפקד מחוז ירושלים)
המחלקה יצאה בערב ברגל מהר-טוב אליכם. מביאה חומר נפץ לפוצץ גשר בין חברון וכפר עציון. אם יש באפשרותכם בצע עוד הלילה. קבלו ומסרו לחברים את הערכותינו על עמידתכם הגאה.
היציאה לדרך: 40 הלוחמים יצאו מירושלים להרטוב במשאית והגיעו בשעת ערב מוקדמת. שעת היציאה המתוכננת היתה 19:00 (על הלוחמים הוטלה משימה נוספת - לפוצץ כמה גשרונים), אך בשל עיכובים שונים המחלקה יצאה לדרכה רק בשעה 23:00. שוב התברר של2 מהלוחמים אין נשק אישי, הם פנו לרפאל בן ארויה מפקד הרטוב, אך כמות הנשק שעמדה לרשותו היתה קטנה מאוד.
כך תיאר יגאל בוטרימוביץ', אחד מ2 הלוחמים שלא היה ברשותם נשק אישי: "כמות הנשק שעמדה לרשות הל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים. לכל כיתה היה ברן – מקלע קל, דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן. לכל חייל היה רובה, היו רימונים, הייתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לכם שלמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי, היה לו אקדח להגנה עצמית. זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה. באנו אל ג'ורדן שהיה המקלען שלנו, בחור גבוה, עצום, ענק ואני אומר לו: 'ג'ורדן, שמע! תן לי את האקדח'. הוא אומר: 'בבקשה, למה לא?' אני בא אל דני: 'הנה, יש לי אקדח!' – 'לא! בשום פנים ואופן. האקדח שייך לג'ורדן' […] 'מקלע זה דבר אחד ואקדח דבר שני!' רצנו מהר אל המא"ז (מפקד המושבה) וביקשנו שישאיל לנו נשק, שייתן רובה, רימון, אקדח, שייתן משהו כדי שנוכל לצאת. המא"ז פתח לנו את מחסן הנשק ואמר: 'תִראו מה יש לי פה: 3-22 רובים, כמה אקדחים, איך אני יכול לתת מפה ולוּ כדור אחד? לא יכול בשום פנים ואופן להוציא מפה נשק'".
בן ארויה ייעץ לדני מס לדחות את היציאה בשל השעה המאוחרת, אך דני החליט לצאת בכ"ז. חישוב הזמנים היה כזה שצריך לעבור את קו הכפרים ג'בע-צוריף, ואז גם אם תתגלה המחלקה היה תהיה קרובה לגוש ולרשותה יעמוד יתרון הגובה.
תו"כ ההליכה, מעד אחד הלוחמים (ישראל גפני) ונקע את רגלו. הוא ניסה להמשיך ללכת בעזרת החובש אך התקשה מאוד. בעצירה שנערכה (בערך בשעה 1:00) החליט דני לשלוח אותו בליווי 2 לוחמים חזרה להרטוב.
כך תיאר גפני את המסע: אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי-דם, ג'לטין (חומר חבלה) וכאלף ושמונה מאות כדורים. משא די כבד והכביד על ההליכה. נאומים לא היו […] הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך […] בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד […] עשינו חנייה, דני ניגש אלי והוא החליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שנים, משה חזן ואורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החבר'ה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים."
מרגע פרידת השלושה והלאה אנו לא יודעים בוודאות מה קרה באותו לילה. המידע שיש בידינו כיום מבוסס על תחקור מקיף ומעמיק של פרשת הל"ה שנערכה ע"י אנשי ביס"ש כפר עציון בשנים הראשונות לקיומו. את התחקיר הובילו יהושע כהן ויוחנן בן יעקב, במהלכו תוחקרו כפריים מהאזור ומפקד המשטרה הבריטית בחברון-היימיש דוגין.
ההתגלות והקרב: המסע המשיך להתנהל כמתוכנן, בשעת בוקר מוקדמת נתקלו הסיירים (שהולכים כמה מאות מטרים לפני הכוח העיקרי) בשתי נשים ערביות שיצאו לקושש עצים. הסיירים ניסו לדבר בערבית עם הנשים ולהתחזות לכוח ערבי, אך הנשים ברחו לכיוון הכפר ודיווחו על המפגש. הלוחמים לא יכלו לעצור את הנשים וחזרה להרטוב לא באה בחשבון. הוחלט להמשיך במהירות ולנסות לעבור את קו ג'בע-צוריף.
הידיעה הגיעה לאיברהים אבו-דיה ששלח כוח לחפש את המחלקה. עם אור היום התגלתה המחלקה והותקפה ע"י כוח שיצא מבסיס האימונים של הכנופיות שהיה בצוריף. הל"ה המשיכו צפונה במגמה להגיע לאזור הר סנסן הגבוה, כנראה שמטרתם היתה להתבצר על אחת הגבעות ובלילה הבא להמשיך לכיוון הגוש. ללוחמים היה ברור שיש להגיע לגוש ויהי מה, נסיגה לא באה בחשבון מבחינתם. הדבקות במטרה וביצועה היו ערך עליון מבחינתם.
לאחר שהתחלקו ל2 קבוצות ירדו הלוחמים לנחל עציונה, שם הסתתרו במשך שעות היום. בשעות הצהריים (14:00-15:00) החלו הלוחמים לטפס לגבעה הקרובה (ט'האר אל חאג'ה) כשהם נושאים איתם את חבריהם שנפגעו. הגבעה מוקפת משלושה עברים בנחלים צרים ועמוקים, אך מצפון הגבעה נשלטת ע"י רכס הסנסן המחובר לגבעה באוכף נוח.
בשעת צהריים מאוחרת מצאו עצמם הלוחמים שנותרו, נצורים על ראש הגבעה. רעבים, צמאים ועייפים, התחמושת הולכת ואוזלת. ממזרח להם מתנשא גוש עציון, אך הם לכודים בלי יכולת לדווח על מצבם. השעות עוברות, עוד ועוד לוחמים נפגעים, וההסתערויות הערביות הולכות וגוברות. קרב כבד מתנהל, הלוחמים תופסים מחסות מאחורי הסלעים, משיבים אש לעבר התוקפים. הערב יורד על גבעת הקרב, רוב הלוחמים נהרגו, ובחסות הדמדומים הערבים מסתערים מצפון. כ10 לוחמים מנסים לפרוץ לואדי במאמץ אחרון אך גם הם נהרגים. הערבים מסתערים שוב ושוב אל ראש הגבעה, לאחר שאזלה התחמושת הסתערו הערבים שוב. לוחם צעיר וחסון בעל שיער שחור משליך רימון אחרון לעבר התוקפים, לאחר שאזלה התחמושת לחלוטין זרק הלוחם אבן, ורק אז הוכרע.
הלילה יורד על גבעת הקרב, 35 גוויות לוחמים מקבלות את השבת על הגבעה הדוממת.

"איני יודע אם הייתה בצבא הגנה לישראל או באיזה צבא שהוא בעולם מחלקה שרִיכזה בתוכה יותר תִפארת-אדם וגבורת תום ועושר נפשי ממחלקה זו, שתעמוד לעד בתולדות עמנו בשם ל"ה. הכרתי את מפקד המחלקה וכמה מחבריה, כפירי ישראל אלה מִיזגו בתוכם משובת נעורים, הוד עלומים, חכמה עליונה, ערגון עקידה וגבורה עזה ממוות" – מתוך מכתבו של ראש הממשלה דוד בן גוריון להורי הל"ה ביום השנה השלישי לנפילתם.
בגוש עציון חיכו ללוחמים שהיו אמורים להגיע בבוקר והמתינו להם, לל"ה לא היה מכשיר קשר ולא היה ברור מה מצבם. במשך היום נשמעו יריות מכיוון צוריף, אך ההשערה של אנשי משואות יצחק ועין צורים היתה שמדובר באימונים. במשך היום יצאו כמה חוליות סיור ואפילו מטוסים של שירות האוויר לחפש את הלוחמים. המטוסים לא מצאו את הל"ה אך זיהו ריכוזים ערביים גדולים. החיפושים נמשכו גם בשבת, באותו יום יצא מהרטוב כוח גדול לחפש אחר הל"ה. הכוח הותקף והסתבך בקרב בו נהרג לוחם. במוצאי שבת הגיעה הידיעה הקשה על נפילת השיירה.
כך נכתב ביומן כפר עציון בימים שישי שבת: "בשעות הצהרים הודיעו ממשואות יצחק ומעין צורים כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד לכן חשבנו כי אלה תרגילים של הערבים בכפרים השכנים".
"גם בליל-שבת הוזהרו השומרים שלא לפתוח באש על קבוצה שתתקרב. השומר נצטווה לאותת בזרקור לכיוון מערב וצפון. על הגבעה הצהובה הודלקה מדורה. בחצות נחלצו חוליות אנשי פלמ"ח לסיורים בסביבה. הם לא הביאו כל ידיעות. לפני עלות השחר יצאו כיתות מאנשי המשקים והמגויסים לגבעות הסביבה כדי לחפש את המחלקה. דאגה כללית אחזה את אנשי הגוש […] מצב הרוח בעת תפילת השבת היה מדוכא ביותר – בניגוד לאווירה ששררה אמש. האנשים התהלכו עצובים וחרדים.
בשעות אחר הצהרים […] שהו אצלנו שני חיילים בריטים שהביאו דלק. הם סיפרו כי ערבים העובדים במחנה שלהם בתלפיות שוחחו ביניהם על דבר 50 יהודים שנהרגו בהרי יהודה. העברנו את הידיעה לירושלים […] מירושלים הודיעו כי ממקורות ערבים מסרו על דבר גופות יהודים שנמצאו בין ג'בע לצוריף. במוצאי שבת מסר רדיו ירושלים פרטים על מחלקת התגבורת שאנשיה נהרגו […] תדהמה אחזה את כל האנשים. ההרגשה הכללית הייתה כי הם נפלו בחושם לעזרתנו ואנו לא ידענו על הקרב בו הוכרעו ולא יכולנו לצאת לעזרתם".
כך העיד קצין המשטרה הבריטית היימיש דוגין שניחן בזיכרון פנומנלי (התחקיר התבצע אחרי מלחמת ששת הימים): "ביום שישי 16.1.1948 בשעות הצהרים המוקדמות הייתי בצד השני של חברון בניסוי מרגמות, כאשר סיפרו לי שיש צרות בצוריף […] בערב בא הרופא אבו-לאו מחברון, ומסר שיש לו הרבה פצועים והוא רוצה להעבירם לבאר שבע. כולם היו ערבים […] שמעתי מהפצועים שהיה קרב […] בשבת בבוקר עם שחר הלכנו […] לצוריף. בתחילה לא סיפרו לנו הערבים מאומה, פרט לכך שהיו צרות. אולם אחר-כך התחילו לספר והיו אף שני רועים ערבים שלקחו אותנו. הלכנו כשעתיים בין ההרים עד שמצאנו את הגופה הראשונה על צלע ההר, אז ידענו שזה המקום. המשכנו בוואדי ומצאתי עוד מספר גופות. לאחר מכן עלינו לראש הגבעה. מקום ריכוז הפצועים היה כאן (כ-30 מטר מהציון לזכרם). היו כאן תחבושות ספוגות דם. הבנים שכבו כאן. אחד נגרר הנה מלמעלה וסימני הדם ניכרו על הסלע. כאן נתגלו המכתבים שאספתי".
"בשבת התחלנו לאסוף את הגוויות שהיו מפוזרות מראש ההר וכמה מאות מטרים בוואדי. השעה הייתה בערך 14:30 […] הבנו שלא נוכל לאסוף את כל הגוויות, לכן ריכזנו אותן בראש ההר וגדרנו באבנים סביבן. לאחר מכן שבתי לצוריף. דיברנו עם הערבים כ-4 שעות אך הם סרבו לגעת בגופות, עד ששכנעתי אותם שהמתים שייכים לאל. אז הסכימו שיביאו את הגופות ביום א' בבוקר למקום שנוכל להגיע אליו בג'יפ. הערבים בִיקשו 500 מיל עבור נשיאת כל גופה".
ביום ראשון בבוקר הגיעו לצוריף כמה חיילים בריטיים בג'יפ, הערבים היו בטוחים שאלו יהודים שתוקפים את הכפר. דוגין שהגיע לאסוף את גופות הל"ה הציל אותם ברגע האחרון מהוצאה להורג, אך השמועה על מתקפה יהודית התפשטה. הערבים שעסקו באיסוף הגופות התעללו בגוויות באופן מחריד (דוגין מצא את הגופות שלמות ביום שישי).
דוגן שהגיע לגבעת הקרב עם כמה חיילים סילק את הערבים והעביר את הגופות למשאיות של הצבא הבריטי. ההוראה שקיבל היתה להעביר את הגופות לירושלים, אך דוגין חשש מהתגובה הקשה בירושלים כשיגיעו הגוויות המרוטשות והחליט להעביר את החללים לכפר עציון.
ביום ראשון בערב הגיעו גוויות ל"ה הלוחמים לכפר עציון. כך מתואר ביומן כפר עציון: עם חשיכה הופיעו בחצר כפר עציון שלוש מכוניות משא מכוסות ברזנטים בלוויית זחלים ומשמר צבא. שוב הופיע קצין המשטרה וביקש מכל הנשים להיכנס לבתים. הבחורים ניגשו למכוניות, לעיניהם נתגלו גוויות ערומות בתוך שלוליות של דם וסימני התעללות ניכרו בהן. האנשים נרתעו לאחור. אחדים התגברו על הזעזוע הראשון וניגשו להוריד את הגוויות. המטפלים בִקשו את אנשי הצבא לכבות את אורות מכוניותיהם והמשיכו באפילה. הגוויות נעטפו בבד ובסדינים, הונחו על אלונקות והוכנסו לנווה עובדיה. כמה מן הגוויות היו חבושות תחבושות, דבר המעיד כי בעת הקרב הספיק החובש לטפל בפצועים. החיילים הבריטים עמדו כל הזמן מנגד כמסומרים למקומותיהם, בהבליגם על התרגשותם. ליד הגופות הועמד משמר כבוד, הודלקו נרות, משמרות חברים שקראו פרקי תהילים התחלפו במשך הלילה.
ביום שני, ח' בשבט תש"ט (19.1.48) הובאו משפחות הנופלים לקבורה בבית העלמין בכפר עציון.
כך כתבו חברי כפר עציון להוריו של דני מס, מפקד הגוש לשעבר שנפל בקרב בדרכו להחיש עזרה לגוש הנצור: "הספקנו להכיר את דני בשבועות המעטים אשר שהה אצלנו, עד כמה שמידת צניעותו וענוותנותו הניחה לאנשים מן הצד להכיר אותו. כולנו מלאי הערצה ליִקר מידותיו ולכישרונו הפיקודי הרב. כל הציבור שלנו קיבל בצער את הידיעה כי דני נקרא לתפקיד אחר. עצם נוכחותו נסכה ביטחון יתר בין חברינו […] נפרדנו ממנו באהדה וקיווינו כי ניפגש עימו בימים שמחים. לאחר ההתקפה (בג' בשבט), כאשר נודע לנו על התגבורת הבאה אלינו בראשותו של דני שמחנו מאוד. אבל עד מהרה נהפכה השמחה לאבל ולא זכינו שדני יתרום עוד מניסיונו ומכישרונו הרב לביטחון הגוש. אצלנו מזכירים לא פעם: דני אמר ככה. דני עשה ככה. זה סידר עוד דני ז"ל. האמינו כי זיכרונו של המפקד המוכשר והאדם בעל המידות הנאות חי וער בלב רבים מציבורנו. בתקומת ישראל ומדינתו, בעזרת ה' ננוחם כולנו".