חוותו של הקונסול פין בכפר פע'ור שבהרי יהודה / צבי אילן, דוד עמית

חוותו של הקונסול פין בכפר פע'ור (פאגור) נזכרת פעמים אחדות במכתב הגב' פין, המובא במלואו במאמרו של שור. פרשת החווה לא נזכרה עד כה בספרות המחקר, ואף אין היא מוכרת לאיש מבין החוקרים, שאליהם פנינו עם מימצאינו.

לאחר מספר שנות מחקר והתחקות אחר הפרשה, נראה שיש בידינו עיקרם של הדברים. להלן נביא תמצית החומר שבידינו.[1]

לאחר שנים בהם סייעו בני הזוג פין לג'ון משולם בקיום חוותו בארטאס, בהענקת חסות קונסולארית ובשליחת יהודים לעבוד באדמותיה, שחלקן היו בבעלות גב' פין – חל קרע בין בני הזוג ומשולם. לצידם של בני הזוג פין עמד גם פיטר משולם, בנו של ג'ון, שהיה מעובדי הקונסוליה.

ב-1860 רכש פין את אגמת הכפר פע'ור.[2] לפי דברי גב' פין, מסיבות כלכליות, לצורך הפקת רווחים. ייתכן שחשב גם כי בפעילותו בכפר הזה ימשיך את פעולתו בהעסקת יהודים בשדה ובחקלאות בטלביה, בכרם אברהם ובארטאס. בירור השאלה, אם מניעיו של פין בכך היו גם מסיונרים, אינו עניין לדיון כאן.

נראה, שההשקעה הכספית שהיתה כרוכה ברכישת הכפר, ותשלומי החובות והריבית,[3] המאורעות שהתחוללו סביבה, הסיכסוכים עם הכפריים והנזירים – אשר שימשו עילה להתקפתו של סוראיה פחה מושל ירושלים – היו בין הגורמים המרכזיים לסילוקו של פין מירושלים.

הכפר פע'ור

הכפר פע'ור שכן ממזרח לכביש ירושלים-חברון, כ-3 ק"מ דרומית מערבית לבריכות שלמה, בקרבת מקומו של מושב אלעזר שבגוש עציון דהיום, (נ"צ 5058 7035 רשת U.T.M) שרידיו, הניכרים גם היום, הינם חלק ממכלול אתרים קדומים הפרוסים על-פני שתי גבעות והגיא שביניהן, היורד מזרחה לעבר ואדי אל ביאר.[4]

השם פע'ור מקורו בשם העיר המקראית פעור, ששכנה במקום והיתה אחת מערי שבט יהודה. היא אינה נזכרת בתיאור נחלת יהודה במקרא (יהושע טו), אך בתרגום השבעים נכלל שמה (שם, שם ס).[5]

הכפר הערבי פע'ור הוקם בתקופה העות'מאנית על שרידי יישוב ביזאנטי בשם 'פעורה', הנזכר באונומסטיקון לאבסביוס,[6] ועל שרידי אחוזה צלבנית שהשתייכה לסניורה של חברון.[7] לפי מסורת מקומית, הוא הוקם לפני כ-400 שנה. בשלהי המאה הי"ח, או בראשית המאה הי"ט ננטש הכפר, אולי במהלך מלחמות פלגי הקיס והימן, שגרמו הרס רב באזור. יוצאי הכפר התיישבו בעיר בית-לחם, ברובע מיוחד הנושא עד היום את שמם, 'ח'ארת אל-פוואע'רה' (Harat el-Fawaghre).[8]

במכתב המובא במאמרו של נתן שור מזכירה גב' פין ש-2000 יהודים פנו בבקשה לאישים באנגליה, שיסייעו להם בהתיישבות בפע'ור. לפיכך נראה, כי היו שני נוסחי-פנייחוותו של הקונסול פין בכפר פע'ור שבהרי יהודהה, בעברית ובאנגלית, ואולי יותר מפנייה אחת.[9] עניין זה מתקשר לפרשה שנזכרה כבר במחקר, אך דומה שרק עתה אפשר לשבצה כהלכה במקומה.

ידוע כי בכפר גרו 90 ערבים אשר הקונסול פין ריכזם, וכי יהודים עסקו בשתילת עצי פרי, שבנוסף להם גודלו בכפר גם תבואות. שיקום בתי הכפר וניקוי המעיין שלו נעשו בפיקוח פיטר משולם. למתיישבים היו גם עדרי בקר וצאן וכן כוורות. בין השאר, ניטעו במקום שתילי-אקליפטוסים שנבטו מזרעים שנשלחו מהגנים הבוטאניים שבקיו, בעיבורי לונדון.

הכרוז, 'הכרוז הנגדי' וההתישבות בפע'ור

ד"ר ישראל קלויזנר פירסם כרוז שהעתיק בארכיון מקוה-ישראל לפני שהועבר לארכיון הציוני המרכזי, ועליו היה חתום הרב רפאל אברהם, בשם 200 משפחות,[10]עניים, אלמנות ויתומים.[11] הכותבים סיפרו שרפאל אברהם, בעזרת 'הקונסוליות' השיג להם 'מקום גדול לעבוד את האדמה במקום הנקרא פאגור'. אך כיוון שלא היה בידי הכותבים די כסף למחרשות ולאוהלים שיוקמו בשטח, ביקשו לעזרם. הם גם התלוננו על קיפוחם בקבלת כספי ה'חלוקה'. קלויזנר תיארך את הכרוז ל-1866, אך שושנה הלוי ציינה נכונה שתאריך הכרוז הוא כ' בחשוון תרכ"ב (אוקטובר 1866), כנאמר בכרוז נגדי שפורסם בפרשה,[12] המהווה את המקור העיקרי לדיון בצד היהודי של הנושא, לאחר שהכרוז הראשון אבד. עיון בכרוז התגובה (להלן: 'הכרוז הנגדי') המצטט קטעים גדולים מהכרוז הראשון, מאפשר לנו לקשרו לנסיון הנדון כאן, של התיישבות יהודית בפע'ור שבאזור בית לחם.

רפאל אברהם, המכונה בכור מיוחס, הועסק בידי הקונסול פין כתורגמן מן הימים הראשונים לבואו לירושלים ועד עזיבתו.[13] הוא היה איש הקשר שלו עם היהודים, במיפעליו שעוררו אהדה ותודה, כמו גם בסיכסוכיו עם ראשי העדה הספרדית. מיוחס היה כנראה נכדו של הרב הירושלמי רפאל אברהם, המכונה בכור. נראה כי היה תושב 'משכנות שאננים', שוחט, בודק וחזן, ויחסיו עם ראשי העדה הספרדית היו גרועים מאוד.[14]

'הכרוז הנגדי' חתום בידי כ-150 מבני העדה הספרדית, בהם ראשי העדה הרבנים יוסף שלמה הכהן חסיד, רפאל ידידיה אבולעפיא, דוד בן שמעון (דב"ש) בשם עדת המערביים, והראשון-לציון הרב דוד חיים חזן, אשר צירף הודעה ארוכה ומפורטת משל עצמו. כרוז זה, מחודש אדר א' שנת תרכ"ב, המשתרע על-פני ארבע עמודות גדולות, מהווה בין השאר מקור חשוב למחקר היחסים בתוך עדת הספרדים, תולדות יהודי ירושלים והשאיפה לעבודה יצרנית באותה תקופה. כאן רק נביא את עיקרי הדברים – הפעילות שהתעוררה בירושלים בעקבות פירסום ה'גאזיטא', הוא הכרוז של בכור מיוחס ותומכיו – הקשורים לדיוננו.

הכרוזים הודבקו 'בפתחי שערים ועל כל חוצות בשווקים וברחובות'. החותמים יוצאים נגד ה'גאזיטא', אשר לא נכתבה בלשון 'ישראלי', הודפסה בדפוס 'אפורטיסטאנטים' (הפרוטסטנטים), ושהחתומים בה מבקשים לעסוק בעבודת-שדה בכפר פע'ור 'ושישלחו מעלת המתנדבים בעם פרי צדקתם להם לצדקה על-יד ר' רפאל אברהם, המכונה בכור מיוחס, שמינוהו עליהם לראש ולקצין'. בעלי הכרוז הנגדי טוענים, שרפאל אברהם חתם בשם 'כוללות עניי עיר הקודש', אף שאין כוללות כזו. הכותבים מגלים, שמאחורי המפעל עומד גוף אחר, ורומזים למיסיון:

כל בעל שכל האנושי יבין וישכיל מי קנה להם הכפר הנזכר, מי הוא המעמיד, מי הוא המייסד היסוד הרע ומר הזה, מי הוא זה אשר בידו כח גדול לקנות קרקע גדול ורחב-ידיים כזה בזה הזמן בעיר הקודש, כי אם בזאת כת המינים והאפיקורסים אשר המה מריקים שקיהם זהב ורב פנינים לצוד נפשות בני ישראל.

הכרוז הנגדי מלא התרסות וחרמות כנגד בכור מיוחס, שהחתים לטענת המתריעים למעלה ממאה אנשים, ולעיתים חתם בשמם. מחבריו קוראים למקבלי הכרוז הראשון לא להאמין לתוכנו, וכן לא להאמין שהחותמים חסרי-פרנסה, מפני ש'מהם בעלי מלאכות ומהם נושאי סבל בכתף ישאו ומשתכרים במלאכתם ומרויחים בפרנסתם ביתר שאת ואינם לא בתורה ולא במצוות ולא בדרך ארץ כלל'. מדברים אלו עולה שאחרי מיוחס נהו פשוטי העדה, שביקשו אולי לשפר את רמת חייהם. בין השאר נאמר בכרוז, כי מבין מאה איש שחתמו על אחד הכרוזים, שנועד לאברהם קאמונדו,[15] אספו ראשי העדה עשרים איש לבית הראשון-לציון חיים דוד חזן, ושם הודו חמישה עשר שלא חתמו, וחמישה הודו שבתחילה הלכו אחרי מיוחס ועתה שוב אינם רוצים בעזרתו. כן נכתב, שחלק מהחותמים הם קטינים, חלק אינם מתגוררים בירושלים וכמה מהם רשומים פעמיים.

כרוז חריף כזה, שבוודאי מנע היענות חיובית מצד נדבנים אפשריים (אחד מעותקיו נשלח גם אל סיר משה מונטיפיורי), והצרות הקשות שידע הקונסול פין, כל אלה הם אולי שמנעו את ביצוע תוכנית ההציישבות.

הקונסול פין והחווה בפע'ור

הקונסול פין לא נזכר בשמו בכרוז, אך הוא ה'קונסולאטוס' הנרמז בו. בספרו שלו מספר פין על פע'ור, שמשימה מיוחדת של הקמת מפעל חקלאי משכתו אליו:

ידיד [=פיטר משולם] פיקח בשבילי על בנייה-מחדש של כפר תנ"כי חרב וניקה את מעיינו... אספתי אנשים לכפר, כרמים ניטעו, יבולים נקצרו ונאספו, מיסים שולמו לממשלה, והסביבה, שקודם היתה ידועה לשימצה בשל שודדים על הדרך לחברון – הפכה בטוחה לחלוטין. באחד מביקורי, כעבור שנה וחצי [מתחילת העבודה], הוגשה לי רשימה של 98 מתיישבים... ב-[1863]21.10 שבנו לירושלים וב-28.11 שוב היה הכפר לגל חרבות...[16]

בדין-וחשבון הבריטי הרשמי של חקירת רצח פיטר משולם והעברת הקונסול פין ממשרתו נזכרת שהותו של משולם בפע'ור ומובאת פניית משפחות מחארת אל פוואע'רה בבית-לחם כנגד הקונסול פין ופיטר משלום.[17] נראה, שאחת מסיבות הסיכסוך הקשה ביניהם קשורהבבעיות של בעלות על הכפר ואדמותיו. כשירד כוחו של פין, פשטו ערביי הסביבה על כפרו והרסוהו.

בכל אופן, כאשר הואשם הקונסול פין בידי אנשי משרד-החוץ הבריטי בתקופת הדחתו, הוא טען כי מעולם לא הודיעוהו שאסור לו לרכוש אדמה.[18]

בחורף 1863, לאחר שמשרתו של פין וכל אשר לו בירושלים אבדו, ישבו בני הזוג פין בפע'ור בחוסר כל, ממתינים לפסק-דין צודק בעניינם. מזונם המועט בא להם מיבולי החווה. עצי הסקה הביא להם יהודי אחר. קצין ושני שוטרים תורכים נשלחו להגן עליהם, אך פין שילחם.[19] לבסוף נכשל פין במאבק ונאלץ לחזור חפוי ראש לבריטניה. מאז שובם עשתה גב' פין מאמץ לקבל פיצוי על הנזקים שנגרמו להם, ובהקשר זה יש לראות את המכתב הארוך שעליו באנו להוסיף ולהאיר.

משפחת פין לא שכחה את פע'ור ועוד ב-1937, 74 שנים לאחר שהוריה עזבו את הארץ, התאמצה בתם לקבל פיצוי עבור האדמות.[20] אכן, הכפר לא נושב מאז, בעוד בני הפוואע'רה, יוצאי הכפר, התנחלו כאמור במקומות שונים באזור הסמוך.