ימי מאורעות וקרב
פעולות האיבה פרצו למחרת ההכרזה באו"ם על הקמת מדינה-יהודית בארץ-ישראל,אור ל-י"ז בכסלו תש"ח (29.11.47). ימים ספורים לאחר מכן התנכלו הערבים גם ליישוב היהודי המבודד בגוש-עציון. ארבעת יישובי גוש-עציון מצאו עצמם כלואים בטבעת כפרים ערביים עויינים, הדרך היחידה המקשרת בין גוש-עציון ליישוב היהודי - ירושלים, עוברת באיזור אל-חאדר ובית-לחם. הכביש היה נתון לשליטה ערבית לכל ארכו. על-פי החלטת-החלוקה, שאושרה ונתקבלה על-ידי ההנהגה היהודית, עתיד היה גוש-עציון להימצא עמוק בתוככי המדינה-הערבית שעתידה לקום. חברי הקיבוצים, בעצה אחת עם ההנהגה הלאומית, החליטו להישאר במקומם, לבצר את היישובים ולחזקם, בלא שידעו מה צופן להם העתיד.
הציוד הצבאי בגוש-עציון היה דל בכמות ובאיכות. כנגד אלפי ערבים מאורגנים בכנופיות, וחמושים בנשק קל ובכמות בלתי מוגבלת של תחמושת, התייצב קומץ מגינים - המתיישבים ותגבורות מכוח ההגנה: אנשי הפלמ"ח, החי"ש, סטודנטים ואחרים - מצוידים בנשק קל ודל, כמעט בלא תחמושת. ביישובים; נשים וילדים, מערך משקי שכלל בעלי-חיים, מטעים וגידולי-שדה, בתי-מרגוע וניצנים של ענפים תעשייתיים. הקיבוצים בלתי מבוצרים ומחופרים, ואינם ערוכים לקרב.
מיד עם היוודע החלטת-החלוקה שיגר הפיקוד העליון לגוש-עציון יחידת תגבורת של הפלמ"ח בפיקודו של אחד מטובי המפקדים בפלמ"ח, דני מס, שמוּנה למפקד גוש-עציון כולו. דני מס החל בהכשרת האיזור לקראת המערכה הצפויה; ביצור עמדות, תפיסת משלטים, היערכות משקית, וגיבוש המרחב כולו למתחם הגנתי אחד מאורגן ומלוכד.
כ"ח בכסלו תש"ח- 11.12.1947 - הוּתקפה שיירת נוסעים ואספקה שנעה מירושלים לגוש-עציון. עשרות פורעים ערבים ארבו לשיירה בעיקול שבמעלה הדרך הצרה והמפותלת. כתום קרב הגנה נואש נהרגו עשרה מנוסעי השיירה. טנדר אחד נסוג לבית-לחם להזעיק עזרה בריטית, אך זו בוששה לבוא. יתומים ראשונים, אלמנות ראשונות בכפר-עציון. בבית-הקברות בגוש-עציון נטמנו חמישה מהנופלים, האחרים נטמנו בירושלים.
מוצאי-שבת, אור לא' בטבת תש"ח - לאחר נפילת השיירה הראשונה, נתקבל מברק עידוד 
מאת הרב הראשי לארץ-ישראל, הרב יצחק אברהם הלוי הרצוג:
בדמע ובצער אני כותב אליכם דברי תנחומים אלה.חִזקו ואִמצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה כל מה שהנכם מוצאים לנחוץ בעניין ההגנה עשו.בְּנוּ כל הדרוש - ואל תתחשבו בשבת קדשנו.זה לא רק מותר אלא חובה לעשות, וה' יגן עליכם ויחיש ישועתו.
כ"ג בטבת תש"ח- 5.1.1948 - תנאי המצור, המשטר המלחמתי והדאגה לשלום הילדים, הביאואת פיקוד-ההגנה, בעצה אחת עם חברי הקיבוצים, להחלטה על פינוי הילדים, רוב האמהות, הורים קשישים וחולים, מגוש-עציון לירושלים. אלה שוכנו במנזר-רטיסבון, ובשכונת בית-הכרם בירושלים, וחווּ את ימי המצור הקשים בעיר הנאבקת על קיומה. הקשר בין בני המשפחות נותק, רק לעיתים הגיעו מכתבים והתאפשרו שיחות אלחוט קצרות וקטועות.
ב' בשבט תש"ח- 13.1.1948 - הוּתקפה שיירה שנעה בדרכה חזרה מגוש-עציון לירושלים. שני מגינים - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו בקרב, במבואות בית-לחם.
ג' בשבט תש"ח- 14.1.1948- עם שחר הותקף גוש-עציון על-ידי המוני פורעים ערבים שהוזעקו מהסביבה ואף מהנגב ומהשומרון. במהלך הקרב הקשה ניסו התוקפים לבתר את גוש-עציון, על-ידי כיבוש חרבת-זכריה, עליה הגנו אנשי הפלמ"ח. כתוצאה מפעולת-נגד מוצלחת של מגיני גוש-עציון הונסו התוקפים בהותירם אבידות כבדות. בקרב נהרגו שלושה לוחמים ממגיני גוש-עציון. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת-השחרור, בה הציגו הכנופיות הערביות כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי, בפיקודו של מנהיגם המוכשר והנערץ, עבד-אל-קאדר חוסיני. הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה.
עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, לא היו בגוש-עציון חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי-הקשר חדלו לפעול בהעדר מצברים. מצב זה הביא את פיקוד ההגנה בירושלים לשלוח את "מחלקת-ההר" להביא תגבורת בכוח-אדם ובציוד, לגוש-עציון ולהיערך לקראת חידוש ההתקפה הערבית.
מחלקת ה-ל"ה
מחלקה שהורכבה מ40- לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס - שהוחלף בתפק
ידו כמפקד גוש-עציון על-ידי עוזי נרקיס - יצאה בלילה לאחר יום ההתקפה במסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה, כשהם נושאים תגבורת בנשק ובתחמושת, חומרי רפואה, מצברים וחמרי נפץ לגוש-עציון. המחלקה התעכבה במושבה הר-טוב, אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בדרך נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב.
שלושים וחמישה לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש-עציון, למרות השעה המאוחרת - 01.00 בלילה כשלפניהם עוד כ25- ק"מ, בדרך העוברת בקרבת כפרים ערבים עויינים, במעלה הר-חברון. עם אור ראשון נתגלו על-ידי ערבים משכימי קום באיזור הכפר צוריף.מרחק קצר למדי היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מאיזור הסכנה, אך דרכם נחסמה. התפתח קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. תוך כדי תנועה עם פצועים לעבר רכס הסנסן הגבוה, התבצרו הלוחמים על גבעה נ.ג. 573 אליה הגיעו מדרום, מוואדי עציונה העמוק שלמרגלותיה. על ראש הגבעה התנהל קרב אחרון שנמשך עד שעות הערב, כשגוש-עציון מטרת מסעם נראה באופק.
רק כשאזלה התחמושת של הלוחמים, הצליחו הערבים להסתער על הגבעה ולכבוש אותה. הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הובאו גופות הקרבנות, על-ידי מפקח משטרה בריטי - הימיש דוגין - לכפר-עציון ושם נקברו.
בין הנופלים בקרב זה מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש-עציון לקבורה בבית-הקברות-הצבאי בהר-הרצל בירושלים.
הווי מצור
חורף קשה פקד את הרי-חברון. המצור הכביד על החברים. פירוד המשפחות, הדאגה לגורל היקירים, המשק החקלאי שנהרס - עמל שנים ירד לטמיון. ומעל הכל שורת הקברים בבית-הקברות התארכה, הנופלים בקרבות פערו חלל עמוק בלבבות. חרף כל זאת עלה בידי המתיישבים - המגינים לקיים חיי תרבות ורוח, לדבוק בדרך חייהם היהודית - החלוצית, ולהשרות על גוש-עציון הלוחם קדושה וטהרה, מסירות ואמונה.
בעקבות ההתקפה הראשונה, נפילת הל"ה ודרישה לנסיגה מגוש-עציון, כתב חבר עין-צורים להוריו בתל-אביב:
... לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת-ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש, ואתם מכינים שם תוכניות נסיגה. וכי בשביל זה שאני בנם של הורים אלו ואלו ולא של הורים אלמונים אחרים, הִנכם עורכים כל זאת?... יהא ברור לכם, לא בנים יחידים אנו ליישוב, לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר-העתיקה, לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשייה, למען תוכלו אתם האזרחים להמשיך באורח חיים נורמלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן.שיהא ברור לכל ההורים - לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה. הפסיקו את אסיפות-ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם.
זִכרו אב ואם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם.איתנים אנו ברוחנו.
נפתלי.
במבחן הנאמנות
באמצע אדר א' תש"ח, (2.1948), הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם מחלקת-ההתיישבות של הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. נראה היה שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני כבד מנשוא. הסוכנות-היהודית לא הייתה מסוגלת לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש-עציון נסתמו.
שלושה ימים התכנסו חברי כפר-עציון לאסיפת-חברים, לדון בהצעה.נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. להלן מבחר מדברי החברים:
"את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי ..."
"לדעתי צריך להיאחז במקום בציפרניים ממש".
"... עלינו לשקול את ההצעה מנקודת מבט אחת בלבד: איזו פעולה עשויה לשמור יותר על שלמות הקבוצה ... באיזה מצב יש סיכון יותר גדול להתפוררות הקבוצה, ואיך למנוע מצב זה ..."
"השאלה היא פוליטית, אם נוכל להישאר במדינה-ערבית בזמן שהיא אינה מסכימה לכך ומכריזה שלא תשאיר נפש יהודית חיה בגבולותיה ..."
"ייתכן שברגע האחרון יצטרכו להוציא אותנו מכאן מבלי להתחשב עם דעתנו או רצוננו".
"הייתי מן הראשונים שהגיעו לכפר-עציון לפני חמש שנים.הלכתי לכאן מבלי לעשות חשבונות מה נשקף לנו ומה יהיה גורלו של כפר-עציון. לא אהיה מוכן להיות מן הראשונים שיצאו מפה. בעצם הדיון אני רואה אסון לכל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו וקדושה לנו האדמה הזאת, שבהגנה עליה נפלו מיטב חברינו. שאלת התפרקותה של הקבוצה כאילו נדחקת הצִדה לעומת טרגדיה זאת. הנימוק של 'אהבתי את ביתי' אינו מורגש בוויכוח, והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן, כל עץ ורגב במקום הזה. ואם תגידו שזה עניין של רגש - נתפסתי לרגשנות זו.
לדעת כמה מהחברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל-חי, בימי טרומפלדור, גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל-חי, אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך".
ההצעה נדחתה. הקבוצה כולה נשארה בהר, ודרשה פתרון לבעיה הכספית על-ידי המוסדות הלאומיים.
שדה-התעופה- עקב חסימת הדרך לגוש-עציון, החלו בחיפוש פתרונות לקשר עם גוש-עציון בדרך האוויר. בשלב ראשון עסקו בהצנחת אספקה, נשק ותחמושת. על-פי-רוב התרסק הציוד תוך כדי נפילתו, או שנפל בידי האויב.
בשלב שני הוחל בהכשרת מסלול נחיתה למטוסים קלים - "פרימוסים", בלב גוש-עציון. ביום כ"ז בשבט תש"ח (7.2.1948) נחת המטוס הראשון בגוש-עציון. בדרך זו הגיעה מעט אספקה ותחמושת, נתאפשרה תנועת מפקדים, העברת פצועים ועוד. כמות המטען שנשאו המטוסים הייתה דלה ביותר ולא היה בכך פתרון לבעיות הקשות בגוש-עציון באותם הימים.
שיירת "נבי-דניאל"
ביום ט"ז באדר ב' תש"ח- 27.3.48 - פרצה והגיעה לגוש-עציון שיירה ארוכה ובה תגבורת בלוחמים וכן 120 טון אספקה, ציוד ותחמושת. בדרכה חזרה נתקלה השיירה במחסומים שהניחו אנשי הכנופיות סמוך לאתר "נֶבִּי-דָנִיאָל", הניצב על ראש הרכס. במבואות בית-לחם, סמוך לבית ערבי בודד הניצב על אֵם-הדרך, נעצרה השיירה, כשהיא מותקפת על-ידי המוני פורעים ערבים מהרכסים סביב. משוריין פורץ-מחסומים שנסע בראש השיירה נתקע כשהוא מנותק מגוף השיירה ובו 14 לוחמים. עם ערב, לאחר שכמה מהם נפגעו ולא נראה כל סיכוי לחלצם, למרות נסיונות שנעשו על-ידי משוריינים אחרים, יצאו מתוכו שלושה לוחמים שלא נפגעו. מיד לאחר מכן פוּצץ המשוריין על הנותרים בו - כנראה בידי זרובבל הורוביץ הי"ד, מפקד המשוריין, מתוך שאבד כל סיכוי לחלצם והערבים קרבו למשוריין.
שאר אנשי השיירה, 180 במספר, המשיכו לנהל קרב נואש מתוך הבית-הבודד בו התבצרו, על אֵם הדרך, במשך יום ולילה ויום, עד שחולצו בידי הכוח הבריטי. הנשק, המשוריינים והציוד הועברו על ידי הבריטים לערבים.הבריטים סירבו לקחת את 13 ההרוגים שנותרו בשטח הקרב.הגוויות פונו למחרת, והובאו לקבורה בירושלים.
פלוגת מלווי השיירות של ההגנה במחוז ירושלים נדלדלה וחדלה להתקיים, עקב אובדן הנשק, הרכב המשוריין וחלק מהלוחמים שנפגעו. לאחר נפילת השיירה - באותו שבוע נפגעו גם שיירת חולדה ושיירת יחיעם - נשלח מברק מירושלים לתל-אביב, המודיע לפיקוד-העליון כי העיר עומדת בפני חרפת רעב, בשל הפסקת השיירות., על ציר השפלה-ירושלים.
מכתבו של חבר כפר-עציון בעצם ימי המצור:
"... בשטח הפעולה התרבותית לא הייתה כמעט תקופה של עירנות והתעניינות כבימים אלה.לומדים, מי מתוך עניין בלימוד עצמו ומי מתוך חוסר עניין במשהו אחר. אלה ואלה יושבים והוגים בתורה. בשעות בין-הערביים תמצא חוג חברים הצולל בים-התלמוד, מתקיימים חוגים אחרים למִשנה ולתנ"ך. מרצים על נושאים בספרות, בידיעת-הארץ ובמקצועות הטבע. נערכות מסיבות שבת ומעידן לעידן גם הופעה של החוג הדראמטי.הכל מבוצע בכוחותינו הדלים.
כשתצא בשעה כזו מפתח 'נווה-עובדיה' ותראה את ההרים השוממים שמסביב ומעבר להם קינים של ארס והרס, היית רוצה שתופיע על הרכסים האלה דמותו הפלאית של ר' לוי יצחק מברדיטשב, להוכיח לו לריבון-העולמים מי מול מי עומד פה במערכה. אך עד שיופיע ר' לוי יצחק מברדיטשב, שֹוּמה עלינו להעמיד שם מליצי-יושר אחרים, אשר את שפתם יטיבו שכנינו להבין. התגבורת שהגיעה אלינו מעודדת אותנו מאד ... לא אלמן ישראל".
(יהושע ל. הי"ד)
תקיפת התחבורה הערבית
בתקופת המצור עסקו מגיני גוש-עציון, נוסף על הגנת היישובים וכחלק ממנה, בתקיפת התחבורה הערבית על הכביש חברון-ירושלים. כביש שקשר את ריכוז כוחות האויב; הלגיון-הערבי והכנופיות בחברון ובסביבתה, עם ירושלים הבירה. מגיני גוש-עציון תפסו משלטים במנזר-הרוסי ובחרבת סאוויר, משם שלטו על קטע מהכביש. פוצצו מעבירי-מים, הניחו מוקשים ומחסומים, הציבו מארבים לרכב הכנופיות ולשיירות הלגיון-הערבי.
המטרה שהציב הפיקוד-העליון לתקיפת התחבורה הערבית הייתה שיבוש יכולת התנועה של האוייב לעבר העיר ירושלים, ואף ריתוק כוחות אוייב לאיזור גוש-עציון, במטרה להקל את הלחץ על הכוחות המגינים בירושלים. קצין הלגיון-הערבי שלחם באיזור העיד כי בראשית חודש מאי 1948, הגיע פיקוד הלגיון-הערבי למסקנה שלא ניתן יהיה לעבור לירושלים על מנת לכבוש אותה, כל זמן שגוש-עציון יושב על אֵם-הדרך. גוש-עציון היה לעמדה-קדמית להגנת ירושלים הבירה. בפקודת המטה-העליון ראו בכך הלוחמים את עיקר יעודו ותפקידו של גוש-עציון במערכה.
"פעולת העונשין"
בתגובה על פעילות תוקפנית זו תקפו הערבים מספר פעמים באש רובים, מקלעים ואף תותחים את משלטי גוש-עציון הקידמיים וכן את היישובים.
כ"ה בניסן תש"ח- 4.5.1948 - בתגובה על תקיפת התחבורה הערבית, הותקף גוש-עציון על-ידי המוני ערבים בסיוע תותחים ומשוריינים, בשיתוף פעיל של הלגיון-הערבי וכוחות המנדט-הבריטי שעדיין פעלו בארץ. מטרתם הייתה לסלק את כוחותינו מהמשלטים החולשים על הכביש הראשי, ירושלים - חברון, ומשבשים את התנועה בו. הבריטים תכננו לפנות את ירושלים, ביום תום המנדט הבריטי על-ארץ-ישראל, 14 במאי 1948, בכמה צירי תנועה, הדרומי - מירושלים לעבר חברון ומשם למצרים, לפיכך טענו כי הם מבקשים להבטיח תנועה חופשית בציר תנועה ראשי זה.
לאחר קרב נואש, עלה בידי התוקפים לכבוש את המנזר-הרוסי. עם ערב נתפס המנזר על-ידי כוחותינו ונמשכה תקיפת התחבורה הערבית, למרות שמצבו של גוש-עציון נתגלה כחמור ביותר.מוש (משה זילברשמיט הי"ד) - מפקדו האחרון של גוש-עציון, היה מודע היטב לכך שתקיפת התחבורה הערבית, בהוראת הפיקוד-העליון, עלולה להביא את גוש-עציון למערכה שתהיה למעלה מכוחו. לפי דעתו: "... זה צריך להיות קרב מצדה, תוך הכרה כי בעמידתנו עד הסוף אנו עוזרים להצלת ירושלים".
דברי הספד לחללי ההתקפה בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.1948)
"מה אנו ומה חיינו - העיקר הוא המפעל בו אנו חיים.נכה באוייב בכל מקום שנשיגנו, נפריע לממש את זממו.תשובתנו נחושה - נצח ירושלים".
(מוש - מפקד גוש עציון, הי"ד)
מתוך מכתב אחרון של חבר כפר-עציון:
"... איני יודע אם אנחנו נזכה, בכל אופן ילדינו היקרים הם כבר יהיו אזרחים חופשיים במולדת חופשית ולמען זה אנו מוכנים להילחם. החזית היא רחבה וכללית, המלחמה היא לחיים ולמוות, להיות או לחדול. אנו ממלאים את הפקודה, את צו היישוב, זוהי עמדה קדמית של ירושלים, אנו שומרים על חומותיה".
(שלום ג. הי"ד)
הקרב האחרון
ג' באייר תש"ח- 12.5.1948- החל הקרב המכריע על גוש-עציון. כוחות הלגיון-הערבי, אנשי כנופיות וערבים בלתי סדירים, בסיוע תותחים ומשורינים, רוכזו מבעוד מועד ונערכו בלילה לקראת ההתקפה. עם שחר הסתערו על משלטי גוש-עציון ועל היישובים. גלים גלים תקפו הערבים את קומץ המגינים הדל והמותש שנותר להגן על גוש-עציון בכוחותיו האחרונים.
מול כוחות אוייב עדיפים בנשק ובהיקף הלוחמים, נכבשו המשלטים החיצוניים ואנשיהם נסוגו אל היישובים עצמם. המנזר-הרוסי, אוכף-המוכתאר, חרבת-סאוויר, גבעת-העץ, הגבעה-הצהובה, שדה-התעופה הזעיר שלמרגלותיה - כל אלה נפלו בידי האוייב ביום הראשון לקרבות. גוש-עציון בוּתר לשני חלקים; כפר-עציון ומשואות-יצחק בדרום, עין-צורים ורבדים בצפון. בלילה נעשו הכנות אחרונות להמשך המערכה עם בוקר. הפצועים עם הצוות הרפואי הועברו בחשאי ובחסות החשיכה מכפר-עציון למשואות-יצחק, שהייתה מוגנת ומוצנעת יותר. נעשו נסיונות לחדש את הקשר בין היישובים שנותק במשך היום, אך הנסיונות כשלו.הקשר עם הפיקוד בירושלים עדיין נשמר, אך עזרה וסיוע ליישובים לא הגיעו.
לקראת יום הקרבות הבא, נותרו מגיני גוש-עציון מפוצלים לשני גושים, בלא קשר וסיוע הדדי.מפקד הגוש, מוש(משה זלברשמיט הי"ד) - נהרג בקרב על המנזר-הרוסי, ולא היה עוד פיקוד מרכזי לגוש-עציון. רוב המשלטים היו בידי הערבים. כמות הנשק והתחמושת שנותרה בידי המגינים הייתה אפסית - נגד תותחים ומשוריינים הציבו מרגמה "3 אחת ומעט נשק קל. רבים מהלוחמים נפגעו ביום הקרב הראשון.סיוע מבחוץ לא הגיע.
ד' באייר תש"ח- 13.5.1948-עם שחר חודשה ההתקפה כשמגמת הכוח התוקף - כיבוש כפר-עציון. לאחר נסיונות רבים שנהדפו על ידי המגינים, פרצו בשעות הצהריים משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך הכוח הערבי העדיף עשרת מונים הכריע את הקרב. תשדורת אחרונה מכפר-עציון לירושלים בִּשֹרה: "מלכה נפלה" - כפר-עציון נפל בקרב!
לאחר נפילת כפר-עציון, נערך טבח אכזרי במגיניו,127 לוחמים נפלו באותו יום בכפר-עציון, רק ארבעה נותרו בחיים.
ביום ה', ד' באייר תש"ח (13.5.1948), על סף תקומת מדינת-ישראל, נפל שדוד גוש-עציון.
240 מתיישבים ולוחמים נפלו בקרבות גוש-עציון.לימים קבעה הכנסת את יום נפילת כפר-עציון כיום הזיכרון הכללי לחללי צה"ל. למחרת, יום שישי, ה' באייר תש"ח, 14.5.1948, הוכרזה מדינת-ישראל.
מדינת-ישראל הוקמה לאורו של לפיד גוש-עציון הבוער.
בעקבות נפילת כפר-עציון, הסדירו ראשי המוסדות-הלאומיים, בתיאום עם הצלב האדום, הפסקת אש. אנשי משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, ועימם הלוחמים מהיחידות המגוייסות נלקחו בשבי הלגיון-הערבי לעבר-הירדן. השבויים שוכנו במחנה אום אל-ג'מאל, שם ישבו הגברים כתשעה חודשים, הבנות שוחררו לאחר שישה שבועות..jpg "קבר לוחמי גוש עציון בהר הרצל")
בייצר הנקמה וההרס, הביאו הערבים חורבן והרס על גוש-עציון. שרידים דלים בלבד נותרו מגוש יישובים פורח ומשגשג, שכולו עלה בלהבות.
"... לכוהני עמל במקדש מולדת - דימינוכם אנשי עציון. כמבין סלעים צמחתם ועליתם - אנשי ההר.בשבילי עקידה - בין חברון לירושלים - צעדתם בדד. הרים קדומים הִצמחתם-הִפרחתם. עד נעקדתם עליהם כעולות תמימות. קורבן ציבור שלם נעקד על מזבחו. על-סף המדינה ולמענה חלל נפלו. חרב ישראל בידם ונצח ירושלים בפיהם".
הרב משה צבי נריה
דברי הערכה והספד
"... מגיני גוש-עציון הצילו את ירושלים. ארבע נקודות בלב שטח האוייב לא נתנו להם לגשת לשערי העיר. רבים, רבים מידי בשבילנו נפלו שם. אבל אם קיימת ירושלים עברית, אם מכת-המוות ליישוב, שהייתה כמונחת בקופסה של האוייב, לא ניתנה - אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון ..."
דויד בן גוריון, תש"ט 1949
