הספקת המים למבצר קיפרוס – זאב משל ודוד עמית

מבוא

'...ובזה התחכם להשקות את יושבי המקום כאילו נמצאו להם מי מעיינות'.[1] דברים אלה שכתב יוסף בן מתתיהו על מערכת הספקת המים שבנה הורדוס במצדה, ליוונו כאשר יצאנו לאחר מלחמת ששת הימים אל האתר שבגדה הדרומית של נחל פרת (ואדי קלט), מעל ליריחו, שרבים מזהים אותו עם המבצר קיפרוס. העסיקה אותנו השאלה, האם האתר נמנה עם מבצרי המדבר של בית חשמונאי ובית הורדוס. היה זה זמן רב לפני שתוכננו חפירות במקום, ודומה היה, שבמציאותה של מערכת הספקת מים יש כדי להכריע בשאלה זו.

יוסף בן מתתיהו מזכיר את קיפרוס ארבע פעמים בקצרה,[2] אך אינו דן בהספקת המים למקום. קלסו וברמקי, שסקרו את קיפרוס אגב חפירותיהם ביריחו, אמנם מזכירים שרידי אקוודוקט באוכף שממערב למבצר אלא שלא טרחו כלל לחפש את מקורו ולא ניסו לעמוד על תפקידו.[3]

אמות המים של נחל פרת אמנם זכו לסקרים קודמים, שנעשו על ידי חוקרי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל ובן ציון לוריא,[4] אך אלה ראו בשטחי החקלאות שבבקעת יריחו את יעד האמות. הסוקרים האנגלים סברו, כי הקטעים שמחוץ לאגן הניקוז של נחל פרת, הנראים לעיני כל עובר אורח לצדי הדרך הקדומה ליריחו, המכונה 'הדרך הרומית', שייכים לאמות המובילות מים לבקעה בתוך מנהרות. כבר בראשית מחקרנו גילינו, שאחדות מן האמות של נחל פרת הובילו מים אל מבצר קיפרוס. לאור תגלית זו, ערכנו סקר כולל של אמות המים בנחל פרת.[5] הסקר כלל את בדיקת מקורותיהן של האמות ויעדיהן, מיפוי התוואי שלהן, תיאור שרידיהן הגלויים לעין וחשיפת קטעים נבחרים ונקודות מפתח. לאחר פרסומו הראשון של מאמר זה, ערכו יוסף פורת ואברהם איזדרכת, בשנת 1980, סקר נוסף בנחל פרת.[6] הם תיקנו כמה מקביעותינו, אספו נתונים נוספים והגיעו למסקנות כרונולוגיות חדשות.

בסקירה שלהלן נתאר רק את אמות המים של נחל פרת שהובילו מים למבצר קיפרוס ולסביבתו, אף שבמפה המובאת כאן שורטטו גם האמות האחרות (איור 1). שילבנו בסקירה גם את מסקנותהם של פורת ואיזדרכת והבאנו אותם בשם אומריהן. על מסקנתם העיקרית אנו חולקים: מאחר שהאמה המגיעה לקיפרוס ממשיכה ויורדת אל בקעת יריחו שמדרום לנחל פרת, הסיקו פורת ואיזדרכת, כי כוונתם העיקרית של בוניה הייתה חקלאית, כבאמות אחרות. זאת אף שהם עצמם מציינים את קיומה של אמה נוספת, כבר בימי החשמונאים, שהסתעפה (ליד המנזר) אל גדתו הדרומית של נחל פרת והוליכה אל שטחי הבקעה מדרומו. לדעתנו, התכוונו בוני האמה בראש ובראשונה אל המבצר-הארמון עצמו, ובהתאם לכך תכננו והתוו את האמה.

תיאור המערכת

ראשיתה של מערכת הספקת המים לקיפרוס הייתה בעין פואר שבגדה הדרומית של נחל פרת, שהוא המעיין המרכזי בנחל מבחינת מיקומו והגדול ביותר מבחינת שפיעתו. זהו מעיין קארסטי בעל מבנה מיוחד, שחלו בו תנודות קיצוניות בעונות השונות. בעונת השיא ספיקתו 3,000 מ"ק בשעה,[7] ואילו בעונת השפל הוא עלול להתייבש לחלוטין. גם בין שנה לשנה יש הבדלים גדולים: בין 2 מליון ל-3.6 מליון מ"ק בשנה. אי יציבותו של המעיין הייתה כפי הנראה הסיבה לכך, שמקימי המערכת בנו אמת תגבור נוספת, ובעת שפל משכו מים מעין פארה, הנמצא כ-6 ק"מ ממערב לעין פואר, נובע ברום של 316 מ' מעל לפני הים וספיקתו כ-70 מ"ק לשעה בממוצע. אמה זו, שהתמשכה במקביל לנחל וירדה ועלתה בהתאם לטופוגרפיה, שפכה את מימיה לבריכת הנביעה של עין פואר. בדרכה היא חצתה פעמיים את ערוץ הנחל, כדי לקלוט גם את שפיעתו המזערית של עין פאג'ירה, הנובע בנ"צ 1377 1804.

מעין פואר, שגובהו כ-75 מ' מעל לפני הים, התמשכה אמת מים פתוחה, שהובילה את מימי המעין, בתוספת מימיו של עין פארה, לכיוון בריכות המים התת קרקעיות אשר למרגלות מבצר קיפרוס, הנמצאות כ-45 מ' מתחת לפני הים. לפני בריכות אלה הסתעפה האמה, וסעיף אחר ירד, כאמור, במדרון התלול אל הבקעה.

בקו אוויר המרחק בין עין פואר למבצר הוא 7.25 ק"מ, אך אורכה של האמה כמעט כפול, כ-14 ק"מ. הסיבה לכך נעוצה באופי הקרקע ובטופוגרפיה של השטח שבו נבנתה האמה. עד לסביבת עין קלת תוואי האמה כמעט מקביל לגדתו הדרומית של הנחל. בקטע זה ובעיקר בקילומטר הראשון מעין פואר מזרחה, יש צוקים תלולים, ובנקודות אחדות היה צורך לבנות קירות תמך, שגובהם לעיתים 5 מ' ויותר (כגון נקודה 4 איור 2). בקטעים אחרים חצובה האמה בדרגשי סלע (נקודה 9), או משתמשת בנקיקים ארוכים (נקודה 6). רומו היחסי של עין פואר לא הצריך שמירה מדוקדקת על הגובה, ולכן שיפוע האמה בקטע זה אינו אחיד – 10-40 פרומיל. כך מגיעה האמה עד מעל לעין קלת, בלי לקלוט את מימיו. רק לאחר שהיא חוצה את ואדי אבו דבע בעיקוף גדול מאד נעשה שיפועה מזערי ואחיד יותר – 2.4 פרומיל בממוצע. מעין קלת מזרחה משתנים פני השטח, ובגלל הערוצים הרבים והשלוחות הצרות שנוצרו במדרונים ברכים של סלע הקִרטון, תוואי האמה מפותל מאד והולך ומתרחק מאפיק הוואדי. את הערוצים הקטנים, שבהם יש זרימה מעטה יחסית של שטפונות, חוצה האמה על גבי קירות מסד. קירות אלה הם מעין סכרים, שהושאר בהם פתח קטן, אחד או יותר, להעברת מי שטפונות. הקירות עשויים נדבכי אבן אחדים והם חזקים דיים כדי לעמוד בלחץ המים. לעומת זה, בערוצים הגדולים יותר נבנו כנראה גשרי אבן. בשטח אפשר להבחין בשרידיהם של לפחות שני גשרים, מתוך עשר נקודות חצייה של ערוצים באזור המבותר שממזרח לעין קלת.[8] באזור זה חוצה האמה כמה שלוחות צרות ומאורכות במנהרות קצרות, החצובות בסלע הקִרטון הרך. אורכן הוא 50-100 מ'. מנהרות אחדות כבר צוינו במפת הסקר הבריטי, אלא שהן נסתמו ופתחיהן נעלמו. בבדיקה מדוקדקת על פני השטח ובעזרת כמה חתכי בדיקה, עלה בידנו לאתר אותן ואף לחשוף את הפתחים של כמה מהן (איור 3).

בשלושה מקומות (נקודות 13, 19 ו-25) נתגלו מנהרות החודרות אל תוך השלוחה ויוצאות בצדה האחר; בשני מקומות (נקודות 17 ו-18) אין ודאות בכך (איור 4). יתכן שחוצבי האמה לא חצבו מנהרות של ממש, אלא תעלה, ובשל תלילות המדרונים ופריכותם קירו אותה, במקום להשאירה פתוחה, כדרכם. דוגמא של שיטה זו נתגלתה גם בקטע מאמת המים לסוסיתא.[9]

בקירבת הגבעה (נ"צ 1384 1889) הצופה אל מנזר גיאורגיוס הקדוש (מר ג'ריס), יוצאת אמת המים מאגן הניקוז של נחל פרת וממשיכה לאורך 'הדרך הרומית'. שרידי האמה נראים היטב לכל העובר בדרך עד נקודה 29 (איור 5), שמעל למאגר המים העתיק המכונה בית ג'באר אל פוקאני, השייך לתקופה הערבית הקדומה (איור 6).

במקום זה יש אוכף נמוך, שהועמק במרוצת הדורות האחרונים בעת שיפור הדרך העתיקה ועבודות עפר אחרות. אנו מניחים, כי לשם שמירה על מפלס האמה נבנה כאן גשר על גבי קשתות, אלא שלא נותר ממנו כל שריד. אחרי 150 מ' שבה האמה ומתגלה לאורך הדרך מזרחה, עד הגיעה לקירבת קיפרוס.

מהלך האמות באזור המבצר

כ-500 מ' ממערב לקיפרוס מסתיימת הרמה של מדבר יהודה, ומתחיל שיפוע תלול עד בקעת יריחו. השלוחה אשר בקצה שלה מתנשא המבצר, אינה משתפעת בהדרגה, אל יוצרת שני אוכפים עמוקים וגבנון גבוה ביניהם, המפרידים בין רמת המדבר לגבעת המבצר (איור 7). לאור זאת, היה צריך לתכנן את שתי המערכות שסיפקו מים למקום. המערכת האחת – זו שתוארה לעיל – הושלמה בימי הורדוס, ואילו את המערכת השנייה ייחסנו לחשמונאים. לימים אכן הוכיחו החפירות בקיפרוס, כי למבצר מימי הורדוס קדם מבצר חשמונאי.[10]

המערכת מימי החשמונאים אספה את מי הנגר מן הגבנון הנזכר שממערב לקיפרוס ומן המדרונות הצפוניים של גבעת קיפרוס עצמה (איור 8). משטח זה, המשתרע על כ-43 דונאם הובלו המים באמה אל ארבעה בורות מים גדולים, שנחצבו במדרון הפונה לעבר יריחו. בורות אלה נמוכים, כאמור, בכ-60 מ' מפסגת המבצר. את הגובה הזה הכתיב רומו של האוכף שבין הגבנון למבצר (נקודה 35, להלן: 'האוכף המזרחי'). בוני המערכת נמנעו מבניית גשר על פני אוכף זה והסתפקו בבניית האמה על מסד, שגובהו לא עלה על מטר אחד. השרידים שראו קלסו וברמקי, הם שרידי המסד הזה, ואף אנו עדיין הבחנו בהם בהגיענו לראשונה. מאז כוסו השרידים בעת סלילת הדרך החדשה אל הפסגה. אמת מֵי הנגר נחשפה במקומות רבים. היא חצובה בסלע ומטויחת (איור 9). הטיח מצפה אף את המדרון שמעל לאמה, בוודאי לשם הגברת קליטתם של מי הנגר. המדרון הטבעי משמש איפוא כאחת הדפנות, ובכך שונה אמה זו מן האמה האחרת, ששתי דפנותיה בנויות, ומי הנגר אינם יכולים לחדור לתוכה.

מארבעת הבורות רק השלישי מצפון נותר במצב המאפשר את שחזור צורתו ואת חישוב נפחו (איור 10). מן הבור הדרומי נותרו רק חלקים, ואילו שני הבורות הצפוניים נהרסו כליל בעת עבודות הפיתוח. בחתך יש לבור שנשתמר צורת משולש. מדרגות צרות יורדות לתוכו. אורכו 17 מ', רוחבו 7 מ' ועומקו היום 8 מ'. עתה הוא מלא סחף, וברור כי עומקו היה רב יותר, וכי נפחו היה כ-500 מ"ק לפחות. דומה, שנפח הבורות התאים בקירוב לכמות הצפויה של מי הנגר משטח הניקוז של אמת הנגר. לפי חישובי ההידרולוג גד קופל, הכמות השנתית של מי הנגר משטח זה היא כ-950 מ"ק. ראוי לציין, כי לפי מידותיה יכולה אמת מי הנגר להעביר כמו שיא של 336 ליטר בשנייה. לא היה אפשר לצפות לספיקה כה גדולה באזור זה, ומותר אפוא להניח, כי שיקולים אחרים קבעו את מידות האמה.

אמת הגר היא לכל הדעות האמה הראשונה שנבנתה אל קיפרוס, ומגבלותיה היו ברורות ללא ספק גם לבוניה החשמונאים. נשאלת השאלה, האם הם גם היו אלה שהחליטו לפתור את הבעיה על ידי הזרמת מי המעיינות של נחל פרת במערכת האמות שתוארה לעיל? בראשונה חשבנו, על יסוד השוואה למבצרי המדבר האחרים ובהתאם למה שנתגלה בקיפרוס ההרודיאנית עצמה, כולל בתי מרחץ, כי יש לייחס פתרון זה לימי הורדוס. פורת ואיזדרכת גילו במחקרם, כי חלקה העליון של האמה, מהמעיינות ועד כ-1.5 ק"מ ממערב לקיפרוס, נבנה בסגנון שונה (מידות ואיכות הטיח) מאשר ההמשך שלה למזרח. השינויים במידות האמה ובטיח מלמדים, כי חלקה המערבי נבנה בימי החשמונאים, אך השלמתה נעשתה רק בימי הורדוס. הוכחה חד משמעית לכך טרם נתגלתה. כאשר הושלם המפעל, הגיעו למורדות קיפרוס מים זורמים, ואכן 'נמצאו להם מי מעיינות', כדברי יוסף בן מתתיהו על מצדה. כאמור, האמה ממשיכה מזרחה, והמים הורדו אל הבקעה בתלילות רבה ונוצלו שם לחקלאות.

בסביבת המבצר  הבעיה הטופוגראפית העיקרית שעמדה בפני בוני האמה בימי הורדוס, הייתה זו של האוכף שממערב לגבנון. אוכף זה נמוך מן האוכף המזרחי, ומאחר שגובה הבורות כבר היה נתון, החליטו הבונים למתוח על פניו גשר גדול (נקודה 32) (איור 11). לפי השרידים שגילינו, אורכו היה 135 מ', רוחבו 3.25 מ' וגובהו המירבי 14.2 מ'. באמצעו הייתה קשת רחבה אחת, לפחות. מכל מקום, חשפנו את יסודות שני צדדיה של קשת, אשר מיפתחה 12.6 מ'. אבני הגזית של הקשת נתגלו בעיי המפולת (איור 12). ייתכן, כי במרכזו היה המבנה בן שתי קומות: 1-2 קשתות רחבות בקומה הראשונה, וכמה קשתות צרות בקומה השנייה, לנשיאת האמה עצמה. אותה עת עברה הדרך הראשית מירושלים ליריחו מתחת לאחת הקשתות לעבר המדרון הצפוני שלמרגלות המבצר, בתוואי הדרך של ימינו. האמה מימי הורדוס הגיעה אפוא אל הגבנון, וממנו נמשכה על מורדותיו הצפוניים מתחת לאמת מי הנגר. ההפרש בין המפלסים הלך וקטן – מ-7.7 מ' עד 4.3 מ'. האוכף המזרחי לא עורר בעיה, שכן הוא גבוה יותר, והאמה עברה בתוואי נמוך ממנו אל מדרוני המבצר. בנקודה 36 עלה בידינו לחשוף את האמה. היא חצובה בסלעי קִרטון וצור, בעומק של כ-2.5 מ' מתחת לפני השטח.

כל הנקודות הנוספות שבהן חשפנו את האמה הזאת, נמצאות באזור הבורות שבמורד המזרחי. המעניינת ביותר היא נקודה 39, הנמצאת בין שני צידי בורות (איור 13). במקום זה יש בריכה, שקרקעיתה נמוכה ב-1מ' ממפלס הסף, וממנה מסתעפת האמה, שרוחבה עד כה היה כ-0.5 מ'. הסעיף האחד ממשיך על המדרון דרומה, לעבר צמד הבורות הדרומי. עדיין לא גילינו את הנקודה שבה נכנס סעיף זה אל הבורות. מימדיו הקטנים של הסעיף ומפלסו הפתיעו אותנו. רוחבו 17-30 ס"מ והוא הולך וצר כלפי דרום; מפלסו נמוך בכ-2.5 מ' ממפלסה של אמת מי הנגר בהגיעה אל פתחי הבורות. הסעיף האחר פונה מזרחה. רוחבו 0.45 מ', והוא יורד בתלילות. קטע ממנו נהרס בעת עבודות עפר, אך בהמשך השלוחה המזרחית, כ-40 מ' מזרחה ולאורך כ-10 מ', חשוף קטע נוסף. האמה ממשיכה וגולשת בתלילות על המדרון מזרחה אל בקעת יריחו שמדרום לנחל פרת. כאן שימשו מימיה להשקיה. דלותו של הסעיף הראשון, המוביל אל הבורות, נובעת כנראה מאופיה של אמת המים המוליכה מי מעיינות לא הרף. בימי שלום יכלו תושבי המבצר לשאוב מים מן האמה עצמה או מן הבריכה שלפני ההסתעפות. למילוי הבורות נזקקו לאמה צרה בלבד, מה גם שלא פעלה תדיר.

מפלסו של הסעיף הדרומי אמנם נמוך מזה של גג הבורות, ועל כן אין עתה אפשרות לנצל את מלוא תכולתם של הבורות; אבל בגלל צורתם הקמורה של הבורות הנפח שבראשם קטן, והפסד הכמות שהיה אפשר לאגור אינו רב. אך חוסר ההתאמה בכל זאת אומר דרשני. מפלס האמה – כמו שאר הפרטים במערכת ובדומה למפעלי מים אחרים מימי הורדוס – תוכנן מראש. מדוע אפוא לא הוגבהה האמה מעט כדי למלא את הבורות לגמרי; מה גם שמפלס עין פואר המזין אותה הוא 75 מ' מעל פני הים, ואילו פי הבורות 40-45 מ' מתחת לפני הים? אנו מקבלים את הצעתו של גד קופל, שתחילה נועדה האמה להזרמתם של מימי עין קלט, שהוא המעיין הקרוב ביותר למבצר והנמוך שבמעיינות נחל פרת. גובהו – כגובה פני הים בקירוב – הוא שקבע את מפלס האמה ואת שיפועה: 2.4 פרומיל בממוצע, בקטע של כ-10 ק"מ בין וואדי אבו דבע ובין הבורות. אחר כך החליטו הבנאים להזרים את כל מימי עין קלט לשטחי החקלאות בבקעת יריחו ולהוליכם ליריחו במישרין. את קיפרוס החליטו להשקות במימי עין פואר, שנוספו להם מימי עין פארה. לאמה החדשה מעין פואר חובר הקטע שכבר היה בנוי, הוא הקטע המוביל את המים לבורות של קיפרוס. הקטע בין עין פואר לעין קלט משופע ביותר, ולא נעשה בו כל מאמץ לשמור על הגובה.

אמת צינורות החרס

ידועה אחריתם של מבצרי המדבר, וקיפרוס בכללם, אך לא תם סיפורה של מערכת הספקת המים. אמת מים נוספת מלווה את המערכת הקדומה מנקודת יציאתה ועד קרוב לסופה.

המדובר באמת מים מן התקופה הערבית הקדומה, אשר במרבית מהלכה אינה אלא זוג צינורות חרס צמודים (להלן: אמת הצינורות). בקטעים קצרים בלבד משולבת בה אמה פתוחה ומטויחת, הדומה בצורתה לאמה הקדומה. צינורות החרס עשויים חוליות דבוקות זו אל זו, המעוטרות בקווי סירוק גליים. שפתה האחת של כל חוליה נוטה מעט פנימה, וכך אפשר היה להכניס אותה לתוך שפתה הפשוקה של שכנתה. החוליות אף הודבקו זו לזו בטיח. קוטר החוליות אינו אחיד – כ-45 ס"מ בממוצע (איור 14). אורך החוליות 60-70 ס"מ. עובי הטיח במקומות החיבור 1.5-2 ס"מ. בחתכים שבהם חשפנו קטעים של חוליות שלמות עמדנו על תופעה מעניינת: בחלקה העליון של כל חוליה שנייה (כמעט) יש פתח סגלגל בעל מיכסה מאותו החרס. בצורתם ובגודלם דומים המכסים לפרוסות לחם (איור 15). נראה, שהפתחים נועדו להקל על מניחי הצינורות את מלאכת הצמדתן של החוליות זו לזו. יתכן גם, כי נועדו לניקוי ראשוני ולשחרור האוויר, וכי לאחר שנסתיימה הנחת הצינורות נסגרו המכסים וצופו בשכבה עבה של מלט, יחד עם הצינורות. בטבריה נתגלה צינור חרס דומה מן התקופה הרומית, ומקבילות יפות לתופעה זו אפשר למצוא ביוון ובסיציליה, מקום שם נתגלו צינורות חרס מן המאות החמישית-השניה לפני הספירה.[11] בצינור החרס אפשר להבחין כבר בקטע המקביל לאמה הקדומה שבין עין פארה לעין פואר. מעין פואר מזרחה, אורך כקילומטר אחד, אמת הצינורות אינה אלא אמה פתוחה, ואין זכר לצינור חרס. בגלל הצוקים התלולים, שכמעט לא אפשרו מרחב בנייה, נבנתה האמה בקטע זה על גבי האמה הקדומה. אפשר להבחין בין שתי האמות בשל השוני בצבעי הטיח. בטיח של האמה הקדומה משולבים גריסים קטנים של אבן וצבעו על פי רוב לבן, ואילו בטיח של אמת הצינורות שולבו חרסים רבים, על כן צבעו הכללי ורוד. בנקודה 5 – שבה עובר תוואי האמות משכבת סלעים מגיר קשה מתקופת הטורון לשכבת קרטון רך מתקופת הסנון, ופותחת תלילותן של גדות הוואדי – מסתיימת החפיפה בין האמות; התוואי של אמת הצינורות מקביל עתה לזה של האמה הראשונה וסמוך אליה (איור 16). ממש בנקודה זו מחליף צינור חרס את האמה הפתוחה, כנראה בגלל השוני בפני השטח. בקטע הראשון של אמת הצינורות, עד מעל לעין קלת, יש רק שרידים דלים, בגלל ההרס הרב שנגרם בעת בנייתה של אמת המים המודרנית, המוליכה את מי עין פואר לעבר עין קלת ומשם ליריחו. רק ממזרח לנקודה 7 – מקום שבו האמה של ימינו סוטה מן התוואי הקדום צפונה ויורדת במפל אל הקניון של עין קלת אפשר לעמוד בבירור על טיבה של אמת הצינורות. במיוחד אמורים הדברים בקטעי הגשרים והמנהרות שבשטח המבותר הנזכר לעיל.

 כ-200 מ' מזרח לנקודה 7 מסתעף מאמת הצינורות צינור חרס בודד, היורד בתלילות רבה לעבר עין קלת (נקודה 8; איור 17). על סמך השרידים שנותרו באפיק של נחל פרת אפשר לקבוע, שתפקידו של צינור זה היה להפנות חלק מן המים אל אמת מים מן התקופה ההיא, שהוליכה את מימי עין קלת ליריחו. לכאורה היה זה צינור משני, שאיפשר שימוש במימיה של אמת הצינורות כאשר לא היה בהם צורך במקום אחר. ברם, שכבה עבה מאד של מישקע גירי בתוך הצינור, בשרידיו עד נקודת הסתעפות והעדר כמעט מוחלט של מישקע ממקום זה מזרחה מעידים, כי הצינור המסתעף הוא שהיה בשימש רב, ואילו ההמשך של אמת הצינורות פעל כנראה זמן קצר בלבד.[12] בנקודת ההסתעפות יש בריכה זעירה, אשר מידותיה הן 1.4X1.4 מ'. שרידים של בריכות זהות אפשר למצוא בנקודות שונות לאורך אמת הצינורות (איור 18). תפקיד הבריכות היה כפי הנראה לאפשר את ניקוי הצינורות ולשחרר לחצים שהיו עלולים לסכן את שלמותם.

גשרים ומנהרות

בשטח המבותר שממזרח לעין קלת שרדו שלושה מן הגשרים שנשאו את אמת הצינורות (נקודות 9, 16 ו-23). גשר רביעי (נקודה 15) עמד על תלו עד שנת תשל"ז, עת קרס בשטפונות (איור 19). גם הגשר בנקודה 23 התמוטט בנתיים.

הראשון והידוע שבגשרים, שממדיו גדולים פי כמה מאלה של האחרים, הוא זה המתוח על ואדי אבו דבע, שבקירבת עין קלת (איור 20). בנייתו הייתה מבצע הנדסי מסובך, שכן אורכו כ-130 מ' וגובהו 25 מ' מעל לאפיק הוואדי. הוא נבנה על קשתות אחדות, שרק שתים מהן שרדו. בעת בנייתו שימשו כשלד קורות עץ, שהונחו שתי וערב ובאלכסון. דומה שאחדות מהן בלטו תחילה ושימשו לפיגומים. במרוצת השנים ירד ציפוי האבן החיצוני של הגשר, והיום אפשר להבחין בחריצים שהותירו קורות העץ בבטון. כן אפשר להבחין בחלק מן הקורות עצמן, ששרדו עד היום.

ממערב לגשר מצויים מתקנים ומיגלש, שפורת זיהה אותם כשרידי טחנת קמח, מהקדומות והשמורות בארץ. טחנה זו היא מטיפוס טחנות הגלישה, מסוג הטחנות שהיו מקובלות בארץ בראשית התקופה הערבית. אמת הצינורות הגיעה אל בריכת ביקורת ריבועית שממנה התפצלו לעבר הטחנה שתי תעלות. התעלה האחת היוותה מיגלש שהוריד את המים בלחץ לעבר גלגל הכפות של ציר אבני הריחיים וזה הניע את הטחנה. מים אלה, לאחר הפעלת גלגל הכפות, המשיכו בזרימתם מזרחה לעבר בריכת ביקורת וּויסות נוספת ומשם הוזרמו שוב בצינורות חרס אל עבר הגשר הגדול. התעלה השנייה היא תעלה עוקפת שנועדה לאפשר הזרמת המים בעונות שבהן אין טוחנים קמח (איור 21).[13]

תופעה בולטת היא אמה נמוכה יותר, העוברת במנהרה שבגוף הגשר, בגובה של 10 מ' מעל לאפיק הנחל. הייתה זו אמה מקומית, שהובילה מים מעין קלת אל חלקות חקלאיות סמוכות, ובנייתה שולבה בבניית הגשר. פורת קבע, לפי הטיח, כי אמה זו ראשיתה בשלהי ימי הבית השני. היא שופצה פעמים אחדות והמשיכה לתפקד בתקופת בניית הגשר.

במקום זה לא חצתה האמה הקדומה את הוואדי בגשר ארוך, אלא התפתלה בתוואי עוקף לאורך כקילומטר אחד וחצתה את הוואדי בעזרת גשרונים קטנים, שנמתחו מעל לערוצים משניים (מס' 10 במפה).

גשר מעניין אחר הוא הגשר המזרחי ביותר שכאמור התמוטט בינתיים (נקודה 23; איור 22). סריקה יסודית של הגשר וסביבתו וחפירות בדיקה בסמוך לו איפשרו לנו לעמוד על תולדותיו והמחישו את אחת הבעיות המרכזיות הכרוכות בבניית אמות ובשמירה על תקינותן בשטחים מבותרים. נתברר כי בימי הבית השני נבנה במקום זה גשר לנשיאת האמה, אך הגשר נהרס כבר בתקופה ההיא בשטפון או ברעידת אדמה. בשלב השני, אף הוא מאותה תקופה, נבנה קטע חדש של אמה כתחליף לגשר. הקטע החדש לא חצה את הערוץ, אלא עקף אותו (נקודה 24). בחפירת בדיקה חשפנו את נקודת ההתפצלות, כלומר, הנקודה שממנה יצאו הן הקטע המקורי שפנה לעבר הגשר, והן הקטע העוקף (איור 23). אין ספק, שהקטע העוקף ביטל את הקטע המקורי; כלומר, הוא מאוחר ממנו. לאחר כ-650 שנה, עם בנייתה של אמת הצינורות, נבנה במקום גשר חדש, כדי להעביר צינורות החרס מעל לערוץ. גשר זה היה נמוך במקצת מן הגשר הקדום, שאמנם נהרס כליל, אך שרידי האמה מן התקופה ההיא שמשני צדדיו מלמדים על מפלסו.

גם מנהרות האמה הקדומה נוצלו לאמת הצינורות. אין בידינו תמונה של המבנה הפנימי של כל המנהרות, על שני שלביהן, אך חפירה שערכנו במוצא המנהרה המזרחית (נקודה 25; איור 24) העלתה, כי המנהרה של אמת הצינורות נחצבה בקרקעית המנהרה הקדומה, וכי מימדיה קטנים יותר. בתוך המנהרה לא הייתה אמת הצינורות אלא אמה רגילה, ורק עם יציאתה מן המנהרה שוב הונח זוג צינורות חרס.

תופעה מעניינת נוספת, המלמדת אף היא על אחת הבעיות שניצבו לפני בוני האמה, היא מציאותם של כבשני סיד. במקומות שבהם הכתיבו התנאים הטופוגראפיים הקמת גשרים או בניית מנהרות, נזקקו הבנאים לכמות גדולה של סיד. ואכן, בקירבת כל גשר וכל מנהרה נתגלה כבשן סיד; כלומר, הסיד שהיה דרוש לבניית האמה, לא הובא ממרחקים, אלא הוכן בקירבתה.

יעדה של אמת הצינורות

בנקודה 27 יוצאת אמת הצינורות – כמוה כאמה מתקופת הבית השני – מאגן הניקוז של נחל פרת. היא חוצה את 'הדרך הרומית' ומתמשכת מדרום לה, ואילו האמה הקדומה מתמשכת מצפון לדרך. לאורך 160 מ' מנמיכה אמת הצינורות 9.5 מ' ונעלמת. בנקודה זו (איור 28) נבנה עליה אקוודוקט, המתנשא לגובה מירבי של 2.85 מ', ובראשו תעלת מים פתוחה (איור 25). קטע של כ-25 מ' שמור היטב, ואילו היתר נהרס. ממזרח לקטע זה לא נתגלו כל שרידים של אמת הצינורות. כ-600 מ' משם, בצד הדרך, יש מבנה מקומר גדול, רובו תת קרקעי, ששימש כמאגר מים (בית ג'אבר אל-פוקאני; נקודה 29). דומה, שהמיבנה שירת את העוברים בדרך הראשית בימים שנעשה שימוש רב במיוחד בדרך. מעל למאגר נראים היטב שרידי האמה הקדומה, ומתברר, כי בקטע זה נעשו בה תיקוני טיח. צבע הטיח ורוד, והוא מעורב בחרסים רבים, בדומה לטיח המצפה את המאגר ואת כל קטעיה של אמת הצינורות שבהם אין צינורות. נראה כי המאגר של בית ג'אבר אל-פוקאני היה יעדה של אמת הצינורות, וכי בקטע האחרון של מהלכה השתמשה אמה זו באמה הקדומה. לא ידוע, איך הגיעו המים מן הנקודה שבה נעלמו הצינורות (או מן האקוודוקט הנ"ל) אל האמה הקדומה, אך כמה עשרות מטרים מערבה (בנקודה 27) אמת הצינורות עדיין חופפת את האמה הקדומה.

ליד נקודה 27, על המדרון היורד לערוץ נחל פרת, קיימת אמה קטנה, תלולה ומתפתלת היורדת הישר אל הערוץ ליד הגשר הסמוך. לפי החריצים בדגם האידרה שעל דפנותיה, קבע פורת את תקופתה לשלב השיפוץ של אמת הצינורות. הייתה זו אפוא אפשרות נוספת להחזרת מים מאמת הצינורות אל האמה מאותה תקופה שבתחתית הוואדי.

זמנה של אמת הצינורות

על סמך שיקולים ארכיטקטוניים והיסטוריים, אנו מייחסים את האמה לימי בית אומיה (המאות השביעית-שמינית לספירה). תחילה אמנם קשה להבין, שמאמץ כה רב הושקע כדי להוביל מים בשביל עוברי אורח; אך ראוי לזכור, כי בימים ההם הייתה הדרך בין ירושלים ליריחו קטע מן הדרך הממלכתית הראשית בגדאד-ירושלים-קהיר. תקופת בית אומיה הצטיינה בתנופת בנייה גדולה (כיפת הסלע, אל-אקצא, הארמונות שנתגלו בחפירות הכותל וארמון היאשם ביריחו), בפעילות חקלאית חדשנית (כגון הפוגארות) ובסלילת דרכים ושיפוצן. דומה, שאמת הצינורות משתלבת בתמונה זו.

[1] יוסף בן מתתיהו, מלחמות, ז, ח, ג.

[2] שם, א, כא, ד, ט; ב, יח, ו; קדמוניות, טז, ה, ב.

[3] J.L. Kelso & D.C. Baramki, 'Excavations at New Testament Jerico and Kh. En Nitla', AASOR. XXIXXXX (1955), p. 2

[4] C.R. Conder & H.H. Kitchener, Survey of Western Palestine, Memoirs, III, London 1883, pp.190, 222, 227-228 ; ב"צ לוריא, 'אמת המים בנחל פרת', הטבע והארץ, ב, (תרצ"ג), עמ' 90-92.

[5] הסקר נערך בשנים 1970-1974 מטעם המכון לחקר שמירת הטבע, המכון לארכיאולוגיה של אוניברסיטת תל אביב ובית ספר שדה כפר עציון, בראשותם של כותבי שורות אלה. בביצועו השתתפו מדריכי בית ספר שדה וחניכיו, ובינהם נערים מ'חטיבת בני האיחוד', חניכי בית הספר של 'הקיבוץ הדתי' בקבוצת יבנה, בני תנועת המושבים וחברי חוגי הנוער (חנ"ם) של אגודת אכסניות הנוער. ההידרולוג גד קופל ליווה את הסקר, ערך חלק ממדידות הגבהים, חישב את השיפועים ואת הספיקה והעלה הצעות חשובות להבנת המערכת והתפתחותה. אנו מודים לכולם. הסקר פורסם לראשונה בקדמוניות, יב, (תשל"ט), עמ' 67-77.

[6] לתמצית ממצאיהם – ראה י' פורת, 'אמות המים הקדומות בוואדי קלט', זאב ח' ארליך (עורך), שומרון ובנימין: קובץ מחקרים בגיאוגרפיה היסטורית, עפרה תשמ"ז, עמ' 91-99. י' פורת מתייחס לנושא גם במאמרו 'חקלאות השלחין ביריחו ועין גדי בתקופת הבית השני', אדם ואדמה בארץ ישראל הקדומה (קובץ מחקרים), ירושלים תשמ"ו, עמ' 130, הערה 8.

[7] הנתונים לקוחים מתוך הדין וחשבון של השירות ההידרולוגי על השנים 1967-1969. פורת מציין כי ביום 9 במארס 1974 נמדדה ספיקת שיא של 9,690 מ"ק לשעה.

[8] פורת שולל מסקנה זאת. לדעתו, בוני האמה לא ידעו עדיין לבנות גשרים בעלי קשתות. אנו נוכחנו, כי לפחות בנקודות 22, 23 היו גשרים. אכן אפשר, שמיפתחם לא היה מקושת בקשת קלאסית בנויה גזית.

[9] ראה מאמרם של ג' קופל וח' בן דוד, 'מפעל המים של סוסיתא', בקובץ זה.

[10] ראה: א' נצר, 'קיפרוס', 'קדמוניות', ח (תשל"ה), עמ' 54-61. תיארוך האמה לימי החשמונאים אושר גם בבדיקות הטיח שעשה י' פורת.

[11] אנו מודים לי' הירשפלד, שהיפנה את תשומת ליבנו למקבילות אלו.

[12] משקעי הטרוורטין לצינורות היוו כנראה בעיה חמורה וגרמו לסתימתן. לדעת פורת, שברו במכוון את החלק העליון של הצינור לרוב אורכו. כן הוא הבחין בשיפוץ מאוחר, שנעשה על ידי בנייה נוספת, אשר הרימה את הדפנות בקטעי התעלה והגדילה את ספיקתה. שיפוץ זה מאופיין על ידי חריצים בדגם אידרא בטיח הדופן החיצונית.

[13] י' פורת, 'חקלאות שלחין קדומה ומתקניה באזורים השחונים של ארץ ישראל', עבודה לשם קבלת התואר דר' לפילוסופיה של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב תשמ"ה, עמ' 184.