העלייה לרגל למקדש בירושלים בימי הבית השני הייתה מן האירועים המכוננים בחייהם
של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות. מציאותם של רבבות עולי הרגל הפוקדים את
הדרכים לירושלים בימי המועדים, הצריכה את ההנהגה היהודית לנקוט פעולות שונות
לרווחת העולים, ביניהן אספקת מים לשתייה, רחצה וטהרה. המקור הקדום ביותר המתאר
פעולות אלו היא המשנה: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ (באדר) מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת
מִקְוָאוֹת הַמַּיִם וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת..." (משנה, שקלים א, א; מועד
קטן א, ב). בתוספתא (שם א, א) מפורטות פעולות נוספות: "בחמישה עשר בו שלוחי
בית דין יוצאין וחופרין בורות, שיחין ומערות ומתקנין את המקוות ואת אמת המים".
הבבלי מוסיף לרשימה זו גם "למוד (למדוד) את המקוואות" (בבלי, מועד קטן ה, ע"א; ו,
ע"א). אם כן מדובר במתקני מים מסוגים שונים: בורות שנועדו לספק מים לעולי הרגל וכן
מקוואות לטהרת העולים. גילוים של מקוואות טהרה ומאגרי מים שהותקנו בזיקה לדרכי
עולי הרגל, במהלך עשרות השנים האחרונות, שופך חדש אור על המקורות ומאפשר
לשחזר באופן מדויק יותר את מסעם של עולי הרגל. במאמר זה יידונו מקוואות עולי הרגל.
יודגש כבר כעת כי במקוואות הנידונים ייתכנו שימושים נוספים מלבד שימושם בידי עולי
הרגל, דוגמת אלו שבתחנות הדרכים ואלו הסמוכים לבתי קברות ולאתרי יישוב. עם זאת,
קרבתם של המקוואות הנידונים לדרכי עולי הרגל ומאפייניהם הייחודיים, מצביעים על
הפוטנציאל הקיים במתקנים אלו למתן שירות עבור עולי הרגל הרבים.
