חיפוש צימר
עגלת קניות
שם
עלות
כמות
מחק
לתשלום/להרשמה

מחקרי ארץ יהודה ב

חברון במאורעות תרפ"ט: לנו זה לא יקרה - משה ארנוולד

חדר הרוס בבית אליעזר דן סלונים, אוסף גרא, באדיבות ארכיון חברון

הקהילה היהודית הותיקה בחברון הייתה במשך שנות קיומה הרבות מיעוט בתוך רוב
מוסלמי מוחלט. היא מנתה בין חמישה לעשרה אחוזים מתושבי העיר ופחות מכך אם
לוקחים בחשבון גם את תושבי הכפרים הערביים הרבים שהייתה להם זיקה חזקה לעיר
(קרמון ושמואלי תש"ל: 75 ). הקהילה היהודית הייתה חלשה מכמה סיבות: א. הבידוד
והריחוק ממרכזי היישוב היהודי. ב. הסבל מחוליי השלטון העות'ומאני הבלתי יציב. ג.
אופי האוכלוסייה הערבית החברונית שהיה מסורתי־שמרני־כפרי שהתייחס אל היהודים
כנחותים, ולכן למשל נאסר עליהם להיכנס ולהתפלל בתוך מערת המכפלה (פרט למקרים
חריגים). ד. עזיבה מתמדת של משפחות ותיקות ומבוססות ושל בני הדור הצעיר שלא
מצאו את מקומם בתנאים הקשים של העיר. ה. תלאות מלחמת העולם הראשונה: גירוש,
גיוס, מחלות ורעב פגעו קשה בקהילה והביאו לצמצום ניכר של הקהילה...

ימי גבעת עלייה - נדב פרנקל

החיים בכפר עציון ערב המלחמה. באדיבות ארכיון כפר עציון

מבוא
ב־ 12 במאי 1948 החל הקרב האחרון על גוש עציון. לאחר יום וחצי של קרבות הצליח
הלגיון הערבי לפרוץ את שערי כפר עציון, הקיבוץ הגדול ביישובי הגוש. 156 איש, בהם
אנשי כוחות ההגנה וארבעת קיבוצי גוש עציון, נהרגו בקרב בן היומיים, אחד הקרבות
הקשים ביותר בכל מלחמת העצמאות. חלק הארי של הנפגעים הגיע מקרב תושבי כפר
עציון, שספג שמונים וחמישה הרוגים בכלל הקרבות במלחמה, רובם המכריע בקרב זה. רק
לאחר ששקע האבק מעל זירת המערכה התבררו לשאר אנשי הקיבוץ, שרובם שהו באותה
העת במנזר רטיסבון שבירושלים, הממדים העצומים של ההרג. בירושלים נותרו חמישים
ואחד מבוגרים, מתוכם שלושים ושלוש אלמנות ואלמן, ושבעים ילדים – מתוכם ארבעים
ושישה יתומים. האסון היה עצום, והיה חריג אף בקנה המידה של מלחמת העצמאות.
כמחצית מתושביו הבוגרים והרוב המכריע של גברי הקיבוץ נהרגו בקרבות )חגבי תש"ס:
53-52 (. במשך ארבע השנים הבאות ) 1952-1948 ( התגוררו אנשי כפר עציון שנותרו
לפליטה בגבעת עלייה שביפו, שם התנהלו בתנאי שיתוף־קיבוצי מלאים.

מקוואות עולי הרגל: תובנות חדשות לאור תגליות מצפון הרי יהודה - דביר רביב

מקווה עולי הרגל באלון שבות. המקווה המערבי. צילום: בועז זיסו

העלייה לרגל למקדש בירושלים בימי הבית השני הייתה מן האירועים המכוננים בחייהם
של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות. מציאותם של רבבות עולי הרגל הפוקדים את
הדרכים לירושלים בימי המועדים, הצריכה את ההנהגה היהודית לנקוט פעולות שונות
לרווחת העולים, ביניהן אספקת מים לשתייה, רחצה וטהרה. המקור הקדום ביותר המתאר
פעולות אלו היא המשנה: "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ (באדר) מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת
מִקְוָאוֹת הַמַּיִם וְעוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הָרַבִּים וּמְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת..." (משנה, שקלים א, א; מועד
קטן א, ב). בתוספתא (שם א, א) מפורטות פעולות נוספות: "בחמישה עשר בו שלוחי
בית דין יוצאין וחופרין בורות, שיחין ומערות ומתקנין את המקוות ואת אמת המים".
הבבלי מוסיף לרשימה זו גם "למוד (למדוד) את המקוואות" (בבלי, מועד קטן ה, ע"א; ו,
ע"א). אם כן מדובר במתקני מים מסוגים שונים: בורות שנועדו לספק מים לעולי הרגל וכן
מקוואות לטהרת העולים. גילוים של מקוואות טהרה ומאגרי מים שהותקנו בזיקה לדרכי
עולי הרגל, במהלך עשרות השנים האחרונות, שופך חדש אור על המקורות ומאפשר
לשחזר באופן מדויק יותר את מסעם של עולי הרגל. במאמר זה יידונו מקוואות עולי הרגל.
יודגש כבר כעת כי במקוואות הנידונים ייתכנו שימושים נוספים מלבד שימושם בידי עולי
הרגל, דוגמת אלו שבתחנות הדרכים ואלו הסמוכים לבתי קברות ולאתרי יישוב. עם זאת,
קרבתם של המקוואות הנידונים לדרכי עולי הרגל ומאפייניהם הייחודיים, מצביעים על
הפוטנציאל הקיים במתקנים אלו למתן שירות עבור עולי הרגל הרבים.

צטרפו לרשימת דיוור
הזן את האימייל שלך ולחץ על שלח כדי להתחיל בתהליך שחזור הסיסמה
WhatsApp