על כמה עצים שניטעו על ידי ניצולי שואה ונעקרו בזמן שגם אותם ניצולים נפלו על הגנת הגוש.
"שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ שִׁירוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ; יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ: יַעֲלֹז ש-די וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר: לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ".
(תהלים צו/ א, יא- יג)
השבוע חגגנו את חג הנטיעות- ט"ו בשבט.
יום זה היה יום מיוחד שהביא איתו שמחה וחגיגה גדולה בקרב אנשי כפר עציון בשנות ה-40.
נהגו הם להתקבץ כולם יחד, לנטוע עצים ולהקריא את מגילת הנטיעה שחוברה ע"י שלום קרניאל. מילים אלו ביטאו את הרצון החזק ואת האמונה, שהרי חברון ייושבו והחרבות תבנינה.
ט"ו בשבט 1948-
בימי המצור על הגוש, התאספו אחרה"צ חברי הקבוצה ליד שער המשק במטרה לטעת חורשה לזכר נ"א הקדושים שנפלו בהגנת הגוש עד למועד זה בקרבות ובהם הל"ה.
הנטיעה החלה בקריאת תפילת הנטיעה המסורתית.
בשתילת הברושים הראשונים- נתכבדו החברים העולים החדשים ניצולי השואה, שזו הפעם הראשונה שבה זכו לנטוע בארץ. חבר העלה את זכר הקדושים שנפלו בהגנת הגוש ובדרכים.
הוקראה המגילה שבה נאמר: "הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי יהודה, כי בנטיעות אלה פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו. תלושים היינו בגולה והתלישות הייתה המחלה האיומה של עמנו בנכר. לשורשיות אנו זקוקים , לאחיזה איתנה באדמת המולדת. זאת העבודה שאנו עושים במקום הזה.
העצים האלה שאנו נוטעים היום לסמל יהיו לנו, סמל דרכנו כחלוצי האומה, אות ברית עם אדמת המולדת...
נשבענו: לא ננוח ולא נשקוט עד כי נגול את חרפת השממה מעל פני ההרים ועד כי נכסה אותם במעטה עצי פרי ועצי יער אשר ירננו את שירת התחיה.."
מילות התקווה הדהדו בין ההרים.
אחד החברים ביטא את הרגשת כולם בדברי ההערכה הבאים:
"חברינו לא ביקשו להיות גיבורים. הם ביקשו להפוך מדבר לגן עדן, למען ישראל. הם באו הלום מתוך כוונות של שלום ויצירה וללא מחשבות של רצח והשמדה. אלה שמתו בדרך קיוו שמקומנו יהיה לגן פורח ולא לעמק עכור.."
נכתב ע"י שיר בדיחי
