לפני כשבוע הגיע אלי אי-מייל. אחד מעשרות המגיעים מדי יום לכתבי עיתונות ובו הצעה לכתבה. עוד כתבה.
אבל כשפתחתי את המייל הזה, ציפתה לי הפתעה. זה היה מכתב אלקטרוני מבית הספר שדה כפר-עציון המסביר כי מחנה מיוחד יוקדש בחנוכה ליהושע ונחמה כהן במלאת עשרים שנה למותם.
נזכרתי ביהושע כהן. פגשתי אותובכפר עציון, כשהייתי מדריכה צעירה בבית ספר שדה, והוא מדריך נערץ. נזכרתי בדמותו הנדירה, המרתקת והמאתגרת של האיש שהיה שומר ראשו של בן-גוריון ויד ימינו של יגאל ידין בחפירות מצדה. כהן היה אגדה עוד בחייו, דמותו דמות נביא הדוחף אנשים לעשיהחינוכית. איש גדול וחזק, שעם כל פשטות הליכותיו, לכד את הסובבים אותו מהרגע הראשון בנוכחותו העוצמתית והאבהית, בעיניו היוקדות, השחורות כפחם, ובאמת המוחלטת שאפיינה אותו.
ביקשתי לכתוב עליו. לתאר את דמותו של אחד מבוני הארץ הזו, במציאות וללא הגזמות, ולספר על שום מה ולמה מוקדש עתה לרעייתו ולו מחנה מיוחד. מדוע זה גם כל-כך מגיע להם. חזרתי למקום בו נפגשנו לראשונה, בבית ספר שדה כפר עציון שחב לו אתעצם הקמתו, ומשם התחלתי לשחזר את סיפור חייו.
"איפה אתה ואיפה אנחנו"
יהושע כהן נולד בפתח-תקוה בשנת 1922. הוא גדל בבית עם תודעה ציונית-דתית חזקה ותמיד אמר כי אחת החוויות המעצבות של חייו היתה בית הכנסת של אביו בתשעה באב והתפילה המשותפת לתקומת ישראל. כנער הצטרף לאצ"ל, ואחרי הפילוג, עבר ללח"י. הוא פיקד על ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון, נשלח למחנה מעצר באפריקה, חזר והשתתף עם חוליה של הלח"י ברצח הרוזן ברנדוט, ועם הקמת המדינה הצטרף, עם משפחתו הצעירה, להפריח את שממת הנגב בשדה בוקר.
שם גם פגש את בן-גוריון, איתו נקשרה לו ידידו תעמוקה ומשם יצא לחפירות מצדה. בביתו, כך נזכר יוחנן בן-יעקב מכפר עציון, מדריך לשעבר בבית הספר שדה וכיום ממונה, בין היתר, על החינוך היהודי בחבר העמים מטעם משרד החינוך,
היתה תלויה תמונת פסל אדריאנוס קיסר מחריב את ירושלים, וכהן נהג לסנוט בה: "נו, איפה אתה ואיפה אנחנו". בן-יעקב מספר שכהן התמסר למיתוס מצדה ועם השנים אף נסחף למורשת הגבורה היהודית בשואה: "הוא היה אולי הראשון שהדגיש בהתפעלות את גבורת חיי היומיום של שמירת היהדות באותו גהינום, ולא רק בגטו ורשה", מספר בן-יעקב. "הגישה הזו שלו השפיעה עלי שנים לאחר מכן, כשהתחלתי להדריך בני נוער בסיורים בפולין. המיתוס הזה שעבר בגבורת המכבים, היה גם החיבור שלו לגבורת לוחמי כפר עציון".
בשדה בוקר היה ממייסדי בית ספר שדה שנושא היום את שמו, והטביע חותמו עלאנשים שיהפכו מובילים בחברה הישראלית. השפעתו נדמתה תמיד כאבן קטנה, היוצרת מעגלים ההולכים ומתרחבים.
האנשים אותם עיצב כמחנכי הדור העבירו הלאה את משנתו החינוכית להמוני צעירים, מהם לא מעט אף חזרו בתשובה. הוא עצמו היה איש התנועה העובדת החילונית אך הדבר לא הפריע לו כלל. בכל עשייתו הקפיד להדגיש את הצד היהודי ובדמותו קמו לאחר שנים בתי ספר שדה רבים שהלכו בדרכו והקפידו לשים דגש על סיורי טבע עם חינוך למורשת היהודית.
"הערצתי אותו" הרב חנן פורת, מילדי כפר עציון המקורי ששבו לגבולם לאחר שחרור גוש עציון, וממקימי בית ספר שדה כפר עציון, משחזר את ראשית הקשר עם כהן: "יום אחד, אחרי מלחמת ששת הימים, כשאנחנו אחוזים בסערה הגדולה לקראת עלייתנו המחודשת לכפר עציון, ואני בחיבוטים איך מגבשים את חבורת הבנים לגרעין לעליה, ואיך דוחפים במוסדות את הנושא שנראה בלתי מושג, מפתיע אותי בחדריב'מרכז הרב' יהושע, שעבורי היה רק דמות ממרחקים, קשורה במיתוס הלח"י ובבן-גוריון, ומנחית עלי קביעה נחרצת. 'עליכם לדעת שכשחוזרים להקים את בית האבות - צריכים לבנות אותו על תשתית המורשת היהודית. את התכנים האלו מעבירים ברגליים. לכן שליחותכם היאלהקים בית ספר שדה'". פורת, כך הוא מספר היום, שנים אחרי, ניסה להדוף את השליחות שזה עתה הוטלה עליו: "אין לנו אפילו יישוב בינתיים", אמר לכהן, "אנחנו מחפשים דרך לגבש את חבורת כפר עציון ולקבל אישור מהמוסדות". כהן התעקש: "מציאות בית ספר שדה בשטח תהיה משימה קלה יותר, שתדרבן גם את הקמת היישוב". וכך היה.
"היה בהתלהבות ובאופטימיות הגדולה שלו משב רוח מרענן מאוד", מסביר פורת, "מיד עם עלייתנו, הוא התייצב לבדוק אלו ממבני מחנה הלגיון הירדני יתאימו לאכסון קבוצות בבית ספר שדה, וכשמצא, היה מוכן אף להיכנס לעימות עם המדריך המשקי, שייעד את המבנים הללו לדיר כבשים". כהן אמנם לא היה אדם דתי אבל פורת מעיד עליו שהיה חדור רוח משיחית כמעט. "יהושע היה חדור באמונה - אמונה בעם, בתורה וגם באלוקי ישראל, בדרכו שלו. זה יקד בו", מסביר פורת. "לגבי, כתלמיד הרב צבי יהודה האמון על קירוב לבבות, הוא היה ההוכחה שאפשר ללכד סביב המורשת היהודית גוונים שונים בעם.
חשבתי שאם יקום בית ספר כזה, יהיה כהן נכס ממשי כמגשר, שיביא אלינו אנשים מהתק"מ ואת בן-גוריון".
"חילוני היא אינה מילה מתאימה לתאר את דמותו של יהושע כהן", מוסיף בן-יעקב, "למרות שהוא לא הופיע כדתי, הוא בוודאי היה אדם מאמין. הוא הצליח לגרום לנו לתרגם את סיפור מורשת גוש עציון למה שיהפוך מנוף לתהליך חינוכי לרבבות בני נוער. למרות שלא הזדהיתי עם כל מערכת הערכים שביטא, כמו עם רצח ברנדוט, וחלקתי גם על דעתו שאנשים צריכים ממש למסור נפשם נגד הנסיגה מסיני, עדיין הערצתי אותו".
החזון שלו לא התגשם בן-יעקב פגש ביהושע כהן ימים ספורים לאחר שעלו על הקרקע באזור כפר עציון, כשהתלווה אליו להדביק ניילונים על החלונות המנופצים של בית האבן שיועד לתפילה: "השיחה שהתפתחה בינינו היתה במישורים הכי גבוהים", נזכר בן-יעקב. "דיברנו על המופת החלוצי של גוש עציון ועל חוב הכבוד שצריך לפרוע לנופלים.
הדהים אותי הפערבין עבודת הכפיים שעשה לבין מה שהניעו לפעול כך. לעשות את מה שהנופלים עשו. הוא פעל לפי עקרונות קיצוניים. היטלטל תמיד בטרמפים כי לא נהג, מבחירה, וכאיש ששנא סופרלטיבים מוגזמים, הקפיד שלא לנצל את קשריו הענפים עם האנשים בחלונות הגבוהים.
"העקרונות שלו גרמו גם לבית הספר להיתפס כמקום רציני. המדריכים אצלו היו אנשים מבוגרים, משכילים ובעלי ניסיון ולא מורות חיילות. במקביל, הוא עצמו הקפיד לעבוד חודשיים בשנה בבית האריזה בקיבוץ, ושוב עבר הדרכה, ערך מחקר רציני באיזשהו תחום וחוזר חלילה. בכל נושא הוא הביא מומחים בתחום, כמו את הארכיאולוג עמי מזר לחקירת הגפן במקורות, ואת הרב יואל בן נון לחקירת הגפן וההר במקורות, ובנו דחק כל הזמן לפרסם מחקרים".
ש. המודל הזה שלו לא התגשם בשלמותו. הוא התאכזב?
בן יעקב: "לדעתי כן. הרי גם אני, שהייתי אולי היחיד שהאמין במודל הזה, וגם אחרים – לא חזרנו לסבב הזה. נשארו בעיקר מורות חיילות. ובכלל, איך אפשר לעזוב ענף של הקיבוץ בקיץ בשיא עונת ההדרכה?"
"הוא היה מאוכזב מאוד", מוסיף דוד עמית, מנהלו הראשון שלבית ספר שדה, וכיום ארכיאולוג בכיר ברשות העתיקות. "הוא התאכזב גם גם מהקיבוץ וגם משדה בוקר. כהן היה מאוד טוטאלי, ואנחנו היינו צעירים בתקופת של הקמת משפחה. לא הצלחנו לעמוד בשלמות החזון שלו". הערצתו למומחיות האקדמית עמדה אמנם בניגוד להיותו נטול השכלה פורמלית, אך פורת אומר שהוא היה אוטודידקט בכל נימי נפשו. "הוא היה בעל כושר למידה עצום. בלי להיות איש מדע, יצא לחקירות משלו. ביסודיות גדולה, עם ירידה לפרטים, כמו המחקר העצמי שערך בפרשת הל"ה כדי לגלות את מקום נפילתם. (במשך שנים קבעו בטעות כי השטח שתחת הכיבוש הירדני היה אזור נפילת הל"ה, עד שמחקירתו שלכהן התברר כי הל"ה נפלו בשטח ישראל, י.ג)
בפרשת הזו הוא השקיע עבודה עצומה. כיתת רגליים, הגיע למוכתר הכפר ג'בע לאתר בדיוק את מסלול הקרב, הביא לשטח אנשים מאז, כמו דוגין, הקצין הבריטי שגילה את הגופות. ממחקר כמו זה שערך על הל"ה כותבים היוםדוקטורטים. כשהפרשה ההיא באה לידי פתרונה, הוא יצא לחקור את מלחמת דוד וגוליית בעמק האלה, ואחריו הגיעה פרשת החקירה של אמות המים (שהובילו את מי ההר לירושלים שעל גבולהמדבר, י.ג). הכל עשה ברצינות עצומה, עם ירידה יסודית לפרטים".
הצוות, שנסחף אחר התלהבותו העצומה של כהן לחקר אמות המים הקדומות, משחזר חקירה מופלאה שכללה שיטוט בהרים, בדרכים שאינן דרכים, תחקור פלאחים שניקרו בדרך וכל זאת כדי לגלות פהושם קטעים של האמה העתיקה וההרוסה. בן-יעקב: "הוא אמנם לקח ארכיאולוג, אבל אצלו הכל כוון לדבר אחד – להראות איך מאמצי דורות, ומאמצים הכי טכנולוגיים בעולם, נועדו להבטיח את גורלה ועתידה של ירושלים. הכל אצלו יצא מנקודת המוצא הערכית".
כבוד לפלאח הערבי ובכל זאת, על אף הפן הדתי-מורשתי ששלט בחייו, ידע כהן גם לשאת כבוד מיוחד לפלאח הערבי. "למשל, לאבו סאלם משבט התעמרה, שהקים בדרום הר חברון חווה פורחת", אומר בן-יעקב. "יהושע התפעל ממנו. גם כשהביא אותנו לבורג' א-צורללמוד על בור סיד, נמס כולו מול הדרך בה הערבי, בדרכו הישירה והפשוטה, לימד אותנו לבנות בור כזה".
דוד עמית, שהושאל מקיבוצו דאז, בארות יצחק, לנהל את בית הספרשדה שהיה אז בחיתוליו, משחזר נסיעות משותפות באוטובוסים ובמוניות ערביות ושיחות נפש ארוכות עם האיש שהטביע חותם משמעותי על חייו. "הוא היה בשבילי דמות ששווה את כלהסטריאוטופים, מבוגר שבדמותו משולבים חן ושובבות של ילד, שעם כל התרחקותו מהכבוד, צניעותו ותיעובו את הפוליטיקה, היה מתהדר לפעמים כילד על אותה מודעת 'מבוקש' שפירסמו הבריטים כשחיפשו אותו.
למרות שחפר עם ידין, לא התיימר לדעת ארכיאולוגיה. עוצמתו היתה בהיותו בלתי ממוסד, לא איש מקצוע מוצהר בשום תחום, וכך הניע דברים. השיג תקציבים מהבכירים ביותר כי היה משגע אותם עם האידיאולוגיה שלו. לנו עמד על הראש עם הכנת תדפיסים ושיכפול תיקים לגורמים במערכת, שידענו שאולי אחד יקרא אותם, אבל כשלעצמו, התעמת עם הביורוקרטיה כשהיה אמור למלא טפסי נסיעות שלא היתה לו סבלנות אליהם".
ובכל זאת, למרות אהבתו הרבה לבית הספר ולעשיה התרבותית-חינוכית ברוח ישראל סבא, התרחק כהן בשנותיו האחרונות מבית הספר ועבר לעסוק, ביסודיות כדרכו, בתחום הנחלת זיכרון השואה. "הוא החל לעסוק בסמינרים הציונים ובנושא השואה, אבל סבלמתסכולים רבים. הבירוקרטיה שברה אותו".
ירון רוזנטל, בן כפר-עציון המנהל את ביתספר שדה בחמש השנים האחרונות, זוכר במעורפל את דמותו המיוחדת של יהושע שצצה מפעם לפעם בקיבוץ. "עד היום דברים שאמר ועשה מהדהדים אצלנו במורכבות של איש המזוהה מצד אחד עם מיתוס הגבורה היהודית לאורך ההיסטוריה, ומצד שני בהגעתו למרחב הערבי לו נתן כבוד עצום".
רוזנטל לא מתכוון רק לטיול בו זוכה כל צוות חדש המגיע לשדה בוקר ליום עיון, אלא גם למאבק המשותף שמנהל בית הספר בשיתוף אגודת ידידי כדור הארץ ותושבי צור הדסה לתמיכה בפלאחים הערבים של ואדי פוקין. העבודות לסלילת כביש שיהרוס חלק מאדמותיהם היו אמורות להתחיל בשבוע שעבר, אך נדחו מחמת המחאה היהודית המשותפת.
"המאבק הזה נעשה ברוחו של יהושע", אומר רוזנטל. "מצד אחד, מדובר בפגיעה לא מוצדקת בערבים, בכביש שאפשר להטות את מסלולו בלי פגע, ומצד שני, לא רק מטה לחמם שלהאנשים הללו יישבר אלא גם יהרס אחד המקומות האחרונים בהר של חקלאות מסורתית שלשלחין ובעל,
מה שבכל קריטריון של אונסקו יכול להיחשב אתר של מורשת עולם. "לכן אנחנו עושים כל מאמץ להכליל באונסקו את החקלאים הערבים שאינם שייכים לאונסקו ומצד שני הם תושבי השטחים. אנחנו חייבים לעזור להם ולמנוע את העבודות כי בסלילת הכבישנלך נגד ערכי המורשת".
יהושע כהן לא זכה לראות את המאבק בשמו ואת בית הספר שגדל והפך לאחד הגדולים והבולטים שבין בתי הספר בישראל. בשנת 1986, והוא בן 60 בלבד, שנה לאחר מות אשתו האהובה, נפטר גם יהושע כהן ונטמן באדמת הארץ שכה אהב. השנה, כאמור, ייערך בחנוכה מחנה מיוחד שינציח את זכרו. מחווה לאיש מיוחד במינו.
דברים בערב זכרון ליהושע (כ"ג בתשרי תשמ"ג- 26.10.86)
רחל מסיימת את שירה "מנגד" במילים:
"אישונבו לו על ארץ רבה".
איש ויהושע לו על ארץ רבה.
יהושע של כולם ושל כל אחד לחוד.
הרבה יכול אני לספר על יהושע. זכיתי לחוויה רוחנית מתמשכת במחיצתו, בשנים בהן עבדנו יחדיו. במגע עמו הייתה תחושה של משק כנפי ההסטוריה:
לח"י, שדה בוקר, בן גוריון, מצדה, עבדת, גשו ורשה...
ניסיתע לתעד לעצמי את החוויות שחוויתי במחיצתו, את המכתבים הרכים, את הזכרונות.
החברים מספרים על המעיל המרופט וכובע הצמר. אני הכרתי את יהושע גם בגטקס...
יש לי המון סיפורים, אך אינני יכול עדין לצייר את התמונה. אולי רק כתם צבע פה, קו מכחול שם...
לפיכך, לא על יהושע אדבר, אלא על עצמי. ובמידת מה על הדור שלי.
נולדתי בתש"ח, עם המדינה. עמידתנו ברשות עצמנו חלה סמוך למלחמת ששת הימים.
מלחמה זו הייתה פרשת דרכים ונקודת זינוק.
עמדנו בפני הכרעה בין שתי דרכים:
האחת- שקיעה באופוריה ובשלווה המדומה שבאה בעקבות המלחמה והנצחון.
"וישמן ישורון"... האחרת: 'לכתך אחרי במדבר'...
פריצה אל אתגרים חדשים.
יהושע הוא שלקחני וגרם לי שאכריע כפי שהכרעתי.
אם להגדיר את עצמי אז, ואת הצעיר הישראלי המצוי בן דורי, בראשית שנות ה-20 של חייו הייתי מגדירו כדו מימדי.
בחור טוב. "בסדר!" אחריות, מסירות בעבודה, נתינה.
שירות קרבי, רעות, אהבת הארץ- אלו מאפיינים אותו.
"לאורכה ולרחבה"- דו מימדיות.
זה הרבה אך חסר משהו. מי שמצוי בתצלומי אוויר מכיר את המכשיר הנקרא סטריאוסקופ.
בעזרתו רואים גם את מימד העומק בתצלומים.
יהושע היה הסטריאוסקופ. הוא העניק לי את מימד העומק. אחרי שמתרגלים לעיין בתצלומי האוויר, רוכשים את המימד הזה.
את "הראיה הסטריאוסקופית". גם ללא המכשיר עד שנדמה שזה חוש טבעי מלידה.
כשאני מתבונן על עצמי ואל תוכי היום נוח לי לחשוב כי כך הייתי מאז ומתמיד.
אך בהתבוננות כנה יותר אני מיד מגלה את טביעות האצבעות של יהושע.
יש קטע, מתוך רשימה של שלמה שבא, שאני מאוד אוהב לקרוא כשאני הולך בדרך האבות על הרכס של בני דניאל, בקו פרשת המים הראשי של ארץ ישראל.
"עומד אני על קו פרשת המים..."
אני הייתי נתון בשפלה ארץ נינוחה, דו מימדית.
יהושע לקח אותי אל הפסגות והרכסים ואל צוקי המדבר. כאן רכשתי את מימד העומק.
מי שמתבונן מראש צוק אל מעמקי הקניון, מי שמעפיל לפסגת ההר וקו האופק הולך ומתרחק לגביו עוד ועוד, יותר ויותר, רוכש את מימד העומק. יהושע שאף שוב ושוב אל קווי אופק חדשים בחזונו- שותתו עיניו וחפשו רכסים חדשים, כשאנחנו עדיין שרכנו רגלינו במעלה המתיש של הרכס הקודם. התחלתי את דבריי בציטוט מתוך השיר על נבו. נבו הוא סמל, ראש הפסגה שממנה רואים ארץ ומלאה. "איש ונבו לו על ארץ רבה". יהושע העלה אותנו הרחק וגבוה אל ראש הפסגה.
ולוואי שנהיה ראויים לדמותו ולזכרו ונשכיל להתמיד ולהשאר בה מבלי "לאבד גובה".
דוד עמית
