'שובי אל עריך אלה': ההתיישבות הישראלית המחודשת בשנים 1973-1967 באתרי התיישבות שנעזבו במלחמת העצמאות
נדב פרנקל
מבוא
האתוס ההתיישבותי־ביטחוני הציוני החל להתגבש בעת הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל .עם ראשיתו של המרד הערבי( 1939–1936) והדיונים בוועדת פיל( Peel Commission), שהפכו את האפשרות של חלוקת הארץ למוחשית, החל האתוס להשפיע בפועל על מדיניות הקמת היישובים בְסְפר של המוסדות הציוניים. מטרתה של ההתיישבות בְסְפר הייתה להבטיח את הביטחון בגבולות ולהעמיק את השליטה הטריטוריאלית בשטחים מסוימים, כדי להכליל אותם בשטח הישות היהודית העתידית (שפירא 3991: 141–551; אורן תשל"ח: 9–12). בהתאם לתפיסה זו, תוך כדי מלחמת העצמאות ומיד אחריה פתחה ישראל במבצע התיישבותי נרחב, שמטרתו העיקרית הייתה להשתלט על השטחים שנכבשו במלחמה (שירן 8991).
לאחר מלחמת ששת הימים היה המצב מורכב יותר. לחץ בין־לאומי שהופעל על ישראל לסגת מהאזורים שנכבשו במלחמה, והימצאותם של כמיליון וחצי תושבים ערבים בשטחים אלה,1 גרמו לקובעי המדיניות הישראלים להרהר אם נכון יהיה להפעיל את ה'נשק ההתיישבותי' (פדהצור 57–27 :1996). התגובה ההתיישבותית הישראלית, בניגוד לתקופה שלאחר מלחמת העצמאות, הייתה איטית והססנית יותר, וסלקטיבית מאוד לגבי המקומות שבהם אפשר להקים יישובים .
מטרתו של מאמר זה היא לחקור קבוצה מובחנת של יישובים והיאחזויות נח"ל שקמו בתקופה המעצבת שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים: יישובים שנעזבו או נכבשו במלחמת העצמאות, ועלו מחדש על הקרקע לאחר מלחמת ששת הימים. המאמר ינסה לבחון האם ובאיזה אופן השפיע זיכרון היישוב החרב על ההחלטה להקימו מחדש .
כדי לענות על שאלות אלה נבחרו שלושה מקרי בוחן: כפר עציון, שנכבש בידי הלגיון הערבי ב־13 במאי 1948 (מוריס 194–190 :2010); בית הערבה ומפעל האשלג בצפון ים המלח, שפונו בידי ההגנה כמה ימים מאוחר יותר, מחשש שכוח הלגיון יכבוש אותם (שם:242); וכפר דרום, שמגיניו עזבוהו בתחילת יולי 1948, לאחר שעמד במצור של כחודשיים מול כוחות מצריים עדיפים (שם: 305–304). במאמר נציג את שלושת מקרי הבוחן, ונשאל בכל אחד מהם האם וכיצד השפיע זיכרון היישוב החרב על ההחלטה להקים את היישוב החדש. המאמר מתבסס בעיקר על מסמכים ארכיוניים, שחלקם נפתחו רק לאחרונה לעיון ציבור החוקרים. המאמר בודק בעיקר את הגישה בקרב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל ,כדי להבין את המדיניות בקרב גורמי השלטון, ופחות בקרב החיילים והמתיישבים עצמם.
